המצחיקה עם העגילים - יומן קריאה 

עברה שנה מאז קראנו ביחד את עודד בורלא לפני השינה. וגדלנו בשנה הזו, אני והקטנה. היא ביכולת הקריאה שלה וההכלה, אני בהכרה שאפשר להמשיך להקריא סיפורים ללא קשר לגיל הילדים. אדרבא, בגיל בית הספר הקריאה הופכת להיות משותפת, פעם היא מקריאה לשתינו ופעם אני, וההנאה כפולה ומכופלת. הקניית הרגלי קריאה, העשרת השפה והטמעת מבנה המשפט ותחביר נכון, לצד החוויה הגלומה במסע משותף אל תוך עלילה של ספר, שיתוף ברגשות ובמחשבות המתעוררות תוך כדי קריאה, אסוציאציות והשלכה על הסובב אותנו, דיון וניתוח משותפים ותובנות, הרבה תובנות, על החיים.
בימים אלו סיימנו קריאה משותפת בספר האהוב עלי ביותר מילדותי, המצחיקה עם העגילים של יעל רוזמן. קראנו באותו העותק השמור לי מאז, דפיו מצהיבים, כריכתו מרופטת וריחו ישן ומזמין.
זהו סיפורה של מריאנה, נערה בכיתה ח', עולה חדשה מברית המועצות בישראל של שנות השישים, אשר חיה בארץ עם אביה הרופא, ד"ר הוברמן, ומחפשת אחר אימה שעלתה עשר שנים קודם לכן לישראל, ועקבותיה נעלמו.
הסיפור עוקב אחר קשיי קליטתה החברתית של הנערה והסתגלותה לשפה ולתרבות הישראלית, הזרים לה. אלו מהווים את התפאורה להתמודדותה של מריאנה עם היעדרות אימה. החיפוש אחר האם נמצא בלב העלילה המרתקת של הסיפור. אך אל תטעו, אין זה סיפור מסע. יעל רוזמן טווה סיפור עשיר אשר מתפצל ומתפתח לענפים נוספים ואלו יוצרים עומק ועניין בקורא. לאורך הספר נוספות דמויות חדשות אשר מעשירות את העלילה ומספקות תפניות מפתיעות בעלילה המקורית ועלילות משנה. כך עם סבא אליהו, יונה החמה והעליזה, מר פטר החולה המדומה וחברו הפרופסור שוכהנדלר.
הספר יצא לאור בשנת 1967 ויחד עם זאת, איננו מיושן אלא עומד במבחן הזמן. שפתו יפה אך לא מליצית ומאולצת, על אף השימוש במילים שפסו כבר משפת היומיום, כגון "מסכרה", ושמות ילדי הכיתה: שולה וגאולה, גדעון ועמוס. החיפוש אחר האם וההתמודדות עם הקשיים החברתיים שווים לכל דור.
עוד מעניין, באמצעות הספר, לראות את השינויים התרבותיים שהתחוללו בחברה שלנו מאז ועד היום. הנערים הצעירים בספר נוסעים אל מחוץ לעיר בעצמם באוטובסים, נעדרים ימים שלמים מן הבית, מדברים עם זרים, מתארחים בבתיהם, הולכים ברגל לכל מקום בעירם, ללא ליווי מבוגרים אשר נדמה ואינם מודאגים וסומכים על הילדים שלהם, ויותר מכך, על המבוגרים באשר הם.
כמעט כל ילדי הכיתה גרים בבלוק אחד, טרום עידן האינטגרציה בחינוך, ונפגשים בחצר הבניין בשעות אחר הצהריים למשחק משותף, דבר נדיר במקומותנו היום. אך אולי השינוי הבולט ביותר הוא ההתייחסות למראה של מריאנה. הילדים בכיתה לועגים למריאנה שוב ושוב בשל היותה רזה מדי, וקוראים לה על כן מכוערת.
124 עמודים, 24 פרקים של דפוס קטן וצפוף. אין זה ספר שקוראים מהר כדי לסיים אותו אלא ספר שמתעכבים עליו. הכתב הקטן, עומס ההתרחשויות בכל פרק, ללא ציורים ותמונות, מאיטים את קצב הקריאה, ומאריכים את החוויה. והראיה, כשסיימנו לקרוא, סגרתי את הספר, הסתכלנו זו על זו והקטנה שלי שאלה "איזה ספר אפשר בכלל לקרוא אחרי הספר הזה?".