היבטי הזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

היבטי הזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל 

מאת    [ 21/02/2006 ]
מילים במאמר: 1725   [ נצפה 11383 פעמים ]

 
 
היבטי הזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל
היבט פסיכולוגי
העיסוק בסוגיית הזהות מהווה בעיה סבוכה בגלל אי-בהירות בהגדרת המושג. מושג הזהות פותח בעקבות ניתוח מצבים פסיכולוגיים. אולם, למרות שבתחום הפסיכולוגיה נעשה שימוש רב במושג אין לו הגדרה חד משמעית. הזהות מוגדרת לעיתים כ"ביטוי נפשי-אישי" ולפעמים כ"תרבות כוללת" שלא רק מאפיינת יחידים. האם הזהות היא שיוך לקבוצה על ידי הזולת או השתייכות, כלומר: קטיגוריזציה עצמית. האם זה אפקט פוליטי בעידן המודרני שבו התפתחו זהויות לאומיות? או האם הזהות היא חברות בקבוצה מלווה בידע ורגשות? האם ניתן להסתפק בהגדרה סוביקטיבית של הפרט, או שיש לבחון תכנים משותפים לחברי הקבוצה? הרבה שאלות מסוג זה מעוררים בעייתיות בחקר הזהות.
פסיכולוגים שחקרו את זהותם של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל אמצו הגדרות שונות ובנו מודלים נבדלים לחקר הזהות הזאת. הזהות הפלסטינית אינה יוצאת דופן מכלל הבעייתיות במושג הזהות כמו כל מושג בתיאוריה הפסיכולוגית. בחקר הזהות קיימות בעיות הנגזרות מאפיונים של הקבוצה ולכן, בשני העשורים הראשונים של הקמת מדינת ישראל הנושא לא נחקר. גורמים רבים היוו מכשול בחקירת נושא הזהות הפלסטינית מאז הקמת מדינת ישראל:
1. מעמדה היהודי-ציוני של מדינת ישראל מבחינה חוקית, שאינה מוגדרת כמדינה של כל אזרחיה אינו מאפשר התפתחותה של זהות אזרחית לבני המיעוט הערבי במדינת ישראל. חידוד הגבולות בין יהודים לערבים בישראל והקושי ליצירת זהות משותפת נגזר מגורמים נוספים רבים: המדינה כבר קיימת והיא נמצאת בעימות עם שכניה שאתם בני המיעוט הערבי מזדהים מבחינה לאומית ודתית. מדינת ישראל אינה מאפשרת לערבים שבתוכה להיטמע ונוקטת כלפיהם מדיניות דוחה וחשדנית. מכלול הגורמים האלה יצר חידוד גבולות של המיעוט במישור הפורמלי והעממי.
2. יחס הממסד הפוליטי של מדינת ישראל לערבים החיים במדינה היה תמיד יחס של התנייה. הזכויות האזרחיות של בני המיעוט הערבי נתפסו כתלויות במידת הנאמנות שלהם למדינה. לכן, המעמד האזרחי והחוקי שנתפס כזהות אזרחית הפך למושג יחסי ומותנה.
3. בני המיעוט הערבי הם בעצם מיעוט חדש שהתהווה מהפלסטינים שנשארו בפלסטין ההיסטורית אשר חלק גדול ממנה הפך למדינת ישראל ב- 1948 וב- 1967 התרחבו גבולותיה וכללו את כל השטח. וכך, הימצאותם במולדתם מעניקה להם מחד אזרחות ישראלית שמבדילה אותם משאר בני עמם, אבל מאידך כפי שפורט בסעיף הראשון מדינת ישראל מפלה אותם ואינה מקבלת אותם כאזרחים שווים. במצב הזה קיים ערעור של הזהות. כלומר הם לא ישראלים, לא פלסטינים ולא ערבים בדומה לאחרים בקבוצות זהות אלה. מצב זה ייתכן, שיוביל להדגשת זהות ייחודית שונה הן מזו של הלאום הערבי והן מזו של אזרחות במדינת ישראל.
4. אם מניחים כי זהות קשורה לטריטוריה, עצם המושג "פלסטיני" הוא בעייתי כי לא קיימת הגדרה ברורה למושג פלסטין. שטח הארץ הנקרא פלסטין עבר גלגולים רבים; חלק מהאימפריה העותמנית, טריטוריה בשליטת המנדט הבריטי, שטחים מחולקים בין מדינת ישראל, ירדן ומצרים, ולבסוף חלק שכולו בשליטת מדינת ישראל.
ייתכן ולאור הבעייתיות הזו, הנושא לא נחקר במשך שני עשורים. מחקר חלוץ נערך בשנת 1966 בתחום הסוציולוגי. מאוחר יותר פסיכולוגים יהודים-יוחנן הופמן וחבריו- חקרו והתייחסו לזהות של בני המיעוט הערבי מנקודת מבט פסיכולוגית. חלק מהסוציולוגים הישראלים-יוחנן פרס, נירה יובל-דיווס, משה גבאי וסמי סמוחה-דנו בזהות של בני המיעוט הערבי מהיבט פסיכולוגי-חברתי. נדים רוחאנא הוא הפסיכולוג הפלסטיני הראשון שנמנה על בני המיעוט עצמו, ושחקר את זהותם.

היבט סוציולוגי
סוגיית הזהות של בני המיעוט הערבי "היא סוגייה סבוכה, שלה השפעות מרחיקות לכת על מעמדם, על השקפותיהם ועל התנהגותם הפוליטית". הבעייתיות בזהות של בני המיעוט הערבי נובעת מעצם הבעייתיות בהתהוות הקבוצה עצמה. המיעוט הערבי במדינת ישראל התהווה על רקע הסכסוך הערבי-ישראלי שקיים כבר לפני הקמת מדינת ישראל. מצבו ומעמדו של המיעוט הערבי במדינה מושפע מאוד מן הסכסוך הקיים בין מדינת ישראל ושכנותיה. הקונפלקט הזה מקשה על הערבים להזדהות עם מדינת ישראל כמדינה במצב של סכסוך עם העם הערבי כולו ונתפסת כמדינת כיבוש שנשלה אותם מאדמותיהם וזכויותיהם. כמו כן, הוא מקשה על הישראלים-היהודים לכלול ערבים בהגדרה "ישראלי" והם רואים בהם "גייס חמישי" למדינות ערב לכן חושדים בהם ונזהרים מהם ונוקטים כלפיהם מדיניות זהירה שעיקרה שמירת בטחון המדינה שנתון בסכנה במקרה של שיתוף פעולה בין בני המיעוט הערבי במדינת ישראל ובין הערבים במדינות השכנות. בני המיעוט הערבי שייכים ליותר מקבוצת שייכות אחת בגלל שבתוך המיעוט הזה קיימות קבוצות שונות מבחינה דתית (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) וקבוצות אחרות (צ'רקסים, בהאיים וארמניים), הקבוצות בתוך המיעוט שונות גם מבחינת אורח חייהן (עירוניים, כפריים ובדואים), בנוסף לשונות בהשתייכויות הפוליטיות למפלגות השונות ושונות גם ברמת המסורתיות של האוכלוסייה.
גורמים אחרים המעיקים על הבנייה וגיבוש הזהות של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל הם:
1. אנטראקציה בין קבוצות החוץ (הרוב היהודי) והפנים (המיעוט הערבי). ציר יחסי הגומלין בין המיעוט הערבי והרוב היהודי נע משוויוניות בזכויות מסוימות, למשל, הבחירות לכנסת ויחסי דו-קיום תקינים (לפעמים רק במישור ההצהרתי ובתחומים מסוימים כמו מפגשי עמיתים במערכת החינוך) עד לרמת הקצנה ורדיקליזציה משני הצדדים. במיעוט הערבי קיימות קבוצות רדיקליות שתומכות בארידנטיזם ודחיית זכותה של מדינת ישראל להתקיים ובקבוצת הרוב קיימות גם קבוצות שתובעות לשלול זכויות אזרחיות מן הערבים וחלקן אף דוגל ב"טרנספר" וגירוש.
2. סגירת קבוצת הרוב בפניהם, בגלל האופי היהודי-ציוני של מדינת ישראל.
בנוסף לגורמים פנימיים הקשורים לתת הקבוצות קיימים גם גורמים חיצוניים; היסטוריים, כלכליים, פוליטיים, מאורעות היסטוריים שהשפיעו על תהליכי הזהות, כמו, למשל, הממשל הצבאי, חידוש הקשר עם הפלסטינים בשטחים, האנתפאדה והסכמי אוסלו.
הבעייתיות בזהות עצמה יצרה בעיה חמורה בחקר הזהות, כך, רבים מהסוציולוגים והחוקרים, הן הישראליים והן הפלסטינים דברו על הבעייתיות בחקר הזהות הפלסטינית, בנוסף להיסטוריונים, פילוסופים ופסיכולוגים חברתיים. בעיית הזהות של בני המיעוט הערבי היא זהה לבעיות הזהות של כל המיעוטים הלאומיים בעולם. "הבעיה קשה יותר כאשר קיים ניגוד בין הזדהותם של בני המיעוט עם קבוצתם הלאומית לבין הזדהותם עם קבוצת הרוב".
בני המיעוט הערבי הם מיעוט לאומי מיוחד במינו ובעל מאפיינים ייחודיים; היותם רוב לשעבר שהפך למיעוט על אדמתו, והיותם אזרחי מדינה עוינת לעמם. בעיצוב הזהות הקבוצתית הפלסטינית השתתפו כמה גורמים; החברתי, הדתי, הלאומי, הפוליטי והתרבותי. סוציולוגים שהסתמכו על מילר הגדירו את הזהות הקולקטיבית הפלסטינית כשייכות לקבוצות חברתיות (שבטים, עדות דתיות), לקבוצת הערבים (העולם הערבי), לפלסטינים ולמדינת ישראל. למרכיבים הללו מילר (Miller) קרא תת זהויות אתניות. גם סמוחה ותמארי דברו על ארבעה מעגלי זהות של בני המיעוט הערבי.
הנחת החוקרים הישראליים והפלסטיניים במידה מסוימת הייתה שאכן בני המיעוט הערבי שייכים לארבעת מעגלי הזהות הללו אבל במידת בולטות שונה. לכן, הבלטת השייכות לכל מעגל מושפעת מההקשר החברתי ומהנסיבות ההיסטוריות. לכן סדר הזהויות השתנה בעקבות מאורעות היסטוריים ובמשך תקופות.

היבט היסטורי
היסטוריונים מקומיים, ישראליים ופלסטיניים, התייחסו בין השאר לערבים בישראל במושגים: קבוצה חברתית, אתנית, לאומית, פוליטית, מכלול עדות דתיות, מרקם שבטים וחמולות, שאירת קבוצות שונות, שאירית עם שרוב אוכלוסייתו ברחה, היגרה או גורשה. אי-לכך, אין הגדרה ברורה או אחידה בפי ההיסטוריונים לגבי קבוצת בני המיעוט הערבי. חוסר-אחדות בהגדרת הקבוצה הביא גם לחוסר בהירות בהגדרת זהותם, לכן חלק מהם לא התייחסו לזהות הקבוצה בכלל, וחלק אחר התייחסו לזהות אבל במובן הסוציולוגי של הזהות, וחלק הכחיש את זהות הקבוצה כי הכחיש את קיומה. חלק התייחסו לזהות של בני המיעוט הערבי כזהה לזהות של הפלסטינים בגדה ובעזה ובתפוצות למרות התהליכים הייחודים של הקבוצה שהשפיעו על זהותם.
בקשר למאורעות ההיסטוריים שארעו לקבוצת בני המיעוט הערבי בישראל או לעם הפלסטיני בכללותו והקשר שלהם עם קבוצת הרוב היהודית במדינת ישראל, ההיסטוריונים דברו על אותם מאורעות אבל בפרשנויות שונות ונימוקים שונים וכאן נכנסת המגמתיות והסובייקטיביות של ההיסטוריונים עצמם, לכן אתייחס בהמשך, לשתי פרשנויות מנוגדות לשני תהליכים שעברו ועוברים על קבוצת המיעוט רק כדי לתת דוגמה ולא יותר.
פוליטיקאים שצוטטו במקורות ההיסטוריים יש להם התייחסויות שונות. נשיא סוריה לשעבר-חאפז אל-אסד, למשל, באחד הנאומים שלו משנת 1976, שולל קיום עם פלסטיני וטוען שהפלסטינים חלק אנטגרלי של העם הסורי ושפלסטין היא חלק אנטגרלי מסוריה. לעומתו, זוהיר מוחסן ראש חוליית אל-צאעקה הפלסטינית מדבר על זהות אתנית לפלסטינים ושהם מבחינה לאומית שייכים ללאום הערבי אבל מבליטים את הזהות האתנית (הפלסטינית) רק מטעמים פוליטיים.
ז'בוטנסקי, ממקימי מדינת ישראל, התייחס לבני המיעוט הערבי במדינת ישראל כקבוצה אתנית בעלת מאפיינים תרבותיים וחברתיים ייחודיים, כך, קשה יהיה להטמיעה בקבוצה אתנית אחרת (היהודית).
דוד מקדואל התייחס לבני המיעוט הערבי במדינת ישראל כחלק מן העם הפלסטיני והם שייכים אליו מבחינה תרבותית וחברתית אבל נשארו במדינת ישראל במעמד "מחוסרי כתובת", כי גם קשה להם להשתייך למדינת ישראל שהם אזרחים בה בגלל חוקי המדינה שמפלים אותם לרעה.
רודא סלמאן, היסטוריון פלסטיני, התייחס לקבוצה כקבוצה ששייכת מבחינה לאומית ללאום הערבי, ומבחינה אתנית לעם הפלסטיני ומבחינה אזרחית למדינת ישראל. לכן, מרכיבי זהות הקבוצה האלה קיימים אבל בהדגשה שונה ותלויית הקשר. סלמאן גורס כי הזהות של בני המיעוט הערבי מושפעת ממאורעות היסטוריים, כמו: מלחמת 1967, מלחמת אוקטובר 1973, השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979, מלחמת לבנון ב- 1982 והאנתפאדה. המאורעות הללו הבליטו את שייכותם לעם הפלסטיני והבליטו את מעמדם האזרחי הנמוך במדינת ישראל.
הזהות של בני המיעוט הערבי תמיד התגבשה כזהות לאומית חרף המאבק המתמשך בין ישראל לפלסטינים בפרט ובין ישראל לבין הערבים בכלל וחרף המדיניות שננקטת כלפיהם. לכן, תמיד הצטיירו כקבוצת מיעוט אופוזציוני, מופרד גיאוגרפית ומופלה מבחינה פוליטית וחברתית. בתוך המיעוט הזה קיימים זרמים שונים שמתייחסים לזהות הקבוצה ולקשריה עם הרוב היהודי.
אדוארד סעיד, מגדולי ההיסטוריונים הפלסטינים, מדבר על הפלסטינים בכלל כקבוצה לאומית אחת. הוא מציג אותם כעם, לכן, מדבר על הצורך בהגשמת זכויותיו הלאומיות.
נאפע בשיר, היסטוריון פלסטיני, מפריד בין שתי זהויות; אתנית ולאומית. לדעתו, גיבוש זהות אתנית והקמת מדינה עצמאית מובילים לזהות לאומית שתתגבש במדינת הלאום. לגבי הפלסטינים הנושא מורכב בגלל הדמיון הרב בין שתי הזהויות; האתנית והלאומית. בתחילת המאה העשרים היה קשה לדבר על זהות אתנית פלסטינית, או, אפילו, על זהות לאומית ערבית, כי האיגודים העותמאנים בתחילת המאה היוו את הגורמים שיוצרים את הזהויות בנסיכויות ערביות וגם בפלסטין. הפלסטינים עצמם בהתייחסום לזהותם התכוונו לתכני הזהות בהקשרים לאומיים, דתיים, קשרי משפחה, מסורת אחידה, קשרים כלכליים וגיאוגרפיים. לכן, הם מצאו קשר הדוק בין המרכיבים הללו לבין מרכיבי הזהות של הסורים, דבר שהביא להזדהות מלאה עם העם הסורי, ובזה בקשו שיוכר בהם כחלק אנטגרלי של העם הסורי וש"מדינתם" תהיה "סוריה הדרומית". בהתנגדותם להקמת מדינה יהודית בשטח פלסטין הדגש הזהות היה דגש טריטוריאלי, כלומר: הזהות בשבילם היא אחדות הטריטוריה בפלסטין. הם התייחסו להחלטת החלוקה ב- 1947 כחלוקה (פיצול) לזהות ארצם. משך שנות שלטון המנדט התפתחה זהות אתנית פלסטינית, התגבש רעיון העם, גובשו מטרות משותפות לפלסטינים והתנהגו כקבוצה בעלת טריטוריה משלהם ומטרות אחידות. התפתחות וגיבוש זהות אתנית פלסטינית לא שלל קיום זהות לאומית ערבית או שייכות לאיסלאם לכן שלושת המרכיבים קבלו חשיבות מרובה בזהות הפלסטינית.
בדירי מוסא, היסטוריון פלסטיני אחר, שהדגיש את עניין הרצף ההיסטורי בזהות הפלסטינית דבר על זהות מלאה בין המרכיב המוסלמי והמרכיב הערבי, כי הזהות הערבית שייכת ונספחת לאיסלאם. לפעמים ובהקשר של הבלטת זהויות מקומיות מודגשת הזהות האתנית הפלסטינית אבל אין זה פירושו העדר המרכיבים הערבי והמוסלמי בזהות של בני המיעוט.
בשנת 1964 נוסד אש"ף בלחץ פנימי פלסטיני כדי להבליט את הזהות האתנית של הפלסטינים על מנת להגיע לייצוג בינלאומי. אש"ף הדגיש את הזהות הפלסטינית והשייכות הערבית. הפלסטינים רצו שהמאבק על שטח פלסטין יהיה מאבק לאומי שבו יודגשו הזהות הלאומית הערבית והשייכות לאיסלאם ולא לפלסטינים עצמם בלבד, כדי שלא למגר את המאבק.
אמנם, כשהפלסטינים חשו את הכישלון בהרחבת המאבק חזרו להדגיש את זהותם האתנית-הפלסטינית וזה מאוחר התבטא בהסכמים נפרדים עם מדינת ישראל.
ד"ר מוסא חוג'יראת
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחומי התעניינות: חברה, זהות וערכים
תחומי עיסוק: הוראה והרצאות
דוא"ל - hujierat@bgumail.bgu.ac.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב