הצבר המיתולוגי - לאן פניו מועדות?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הצבר המיתולוגי - לאן פניו מועדות? 

מאת    [ 02/11/2008 ]
מילים במאמר: 2502   [ נצפה 3185 פעמים ]

 
 
נולדנו סמוך להולדת המדינה, ומאז אנו נושאים את החותם של "דור המדינה". מרגע שנולדנו, טיפחו בנו את תחושת השליחות של נושאי דגל הציונות, ובבית ספגנו שתי מורשות : הסבים הנחילו לנו מסורת ויהדות, האב שהיה פעיל במחתרת הציונית בעיראק, הנחיל לנו ציונות. היום כשמתקרב היום שבו נולד העם, שבו עוצבה זהותו במעמד הר סיני - חוזרת השאלה: עמנו - מהו?

העובדה שנולדנו בגולה (ועלינו בגיל שנתיים) לא העלתה ולא הורידה. נולדנו כמה ימים לפני ההכרזה בתש"ח וזכינו לשמות סמליים: הרצל ובלפור. הרצל ייחל לאותה הצהרה על בית ליהודים, וקרא לה "צ'ארטר". בלפור נתן אותה. הקשר בין השניים הפך להיות משאת נפשו של פעיל ציוני בעיראק, אבינו עזרא. כאותו עזרא הסופר בשעתו גם אבינו חלם על גאולה והאמין בכוחם של שמות להשפיע על ההיסטוריה. הוא החליט להפגיש את הרצל ובלפור כתאומים זהים.
אבא התעקש לקרוא לנו הרצל ובלפור, הסבא מוראד ביקש שניקרא בשמות תנ"כיים - אלדד ומידד. הציונות ניצחה. נקראנו הרצל ובלפור. כשבגרנו הוספנו לשמותינו את השמות שסבא רצה. יצרנו אולי השלמה בין ציונות ליהדות.
משמעות הזהות של המדינה לא הניחה לנו: בגיל עשר אמא תפרה לנו חולצות מבד שמכרו בשוק מחנה יהודה, ועליו סמלי עשור, דגלים, טנקים של צה"ל, חיילים ומגן דויד כחול לבן.מאבא נחלנו את המחויבות לציונות, לדגל ולהמנון. מסבא ינקנו את המדרשים על ארץ ישראל, את החלומות המשיחיים והכיסופים לארץ אהובה שחיכתה לבניה -גואליה.
עתה כשאנו והמדינה קרבים לחשבון הנפש של שנת השישים, אנו מביטים בתמונת המחזור של ילדי בית הספר היסודי, של בוגרי התיכון, ברשימת הכתובות של בני המשפחה המורחבת, ואנו מגלים בעצב, שאותה אחיזה בארץ ישראל אכן עיצבה וגילפה צברים על פס הייצור, אך חלק מהם ירדו מן הארץ, ומושבות היורדים באמריקה הפכו למטרופולין של ממש, שיש הקוראים לו באירוניה "ניו איזראל".

הכאב הוא רב והתחושה מרה: סמל הצבר הוא סמל ישראלי כה שורשי, וקשה להעלות במחשבה את המטאפורה שהצבר הישראלי המיתולוגי נדד (חזר?) לגלות, שכח את חלום הגאולה, והפך במקרים רבים ליהודי נודד. המיתוס של היהודי הנודד בתיאולוגיה הנוצרית הוא כה מצמרר, שקשה לקשור יחד את הצירופים "צבר מיתולוגי" ו"יהודי נודד".

"ארץ ישראל - התהיי שלנו?"
מספרים על יוסף חיים ברנר, כי באחת השבתות שבהן שהה בכפר בן שמן, ראוהו ידידיו גוחן ארצה, חופן בכפותיו גושי עפר, נושק להם - ובעיניים דומעות קורא: "ארץ ישראל, האם תהיי לנו?". תיאור זה אינו מרפה מאיתנו כאשר אנו מנסים לשוות לפנינו את חזון הצבר הישראלי.
"שרוליק" של דוש (קריאל גרדוש) היה צבר מרגש ואוהב מולדת, וקשה להבין לאן נעלם אותו צבר. "שרוליק" של דוש היה סמל של צבר דבק בישראליות ונאמן למולדתו. השאלה אינו מרפה עכשיו, איך חלם ברנר שארץ ישראל תהיה שלנו, ואיזה מבט היה נשקף מעיניו הכחולות כשהיה צופה בצברינו הנוטשים אותה.
לפני שנים רבות כתב עזריה אלון, ששמע מאחד האיכרים שקמו ליישב ולהפריח את הארץ - את הביטוי המיוחד "כישרון לארץ ישראל". ואתה שואל את עצמך שוב ושוב: בית ראשון חרב, בית שני חרב, הנה התחלנו לייסד עצמאות שלישית כאן. אין תקדים היסטורי לכך שעם שב אל ארצו פעם שנייה ומכונן בה שוב את ריבונותו. האם נוכל לגרום לארץ ישראל להיות שלנו, האם יש בנו כוח לזה? האם נלמד את לקחי העבר ונשמור על החלום הציוני ועל האתוס של "שלילת הגולה" ושל הצו הציוני "אין חזרה עוד לגולה"? ובקיצור: האם יש לנו "כישרון לארץ ישראל"?
לרגע אתה חושב שאולי הגלות הארוכה טבועה עדיין בנשמות הצברים האלה, משהו לא נמחק, משהו מן הנפש של היהודי הגלותי כמו שרד בגנים. הוצאנו את היהודים מן הגלות, אך טרם הוצאו את הגלות מן היהודים. שוב יוצא הצבר לאחוז במקל הנדודים, כמו מבקש לרצוע את אוזנו שוב למשקוף של בית זרים, למשקוף הגולה.

העזיבה של הצברים ממחישה את האמת העצובה - השיבה לארץ לא הוציאה מאתנו את הקסם המתעתע של חיי גלות ללא אחריות ואת מקל הנדודים. עלינו לחשוב איפה טעינו במערכת החינוך שלנו. צריך לחפש את סודות ה"כישרון לארץ ישראל" כדי לתת לצבריות מימדים עמוקים יותר. לא רק זהות של מקום, אלא גם זהות של חיבור לזמן היהודי. במשך שנות היותו בגלות ראה העם עצמו עם בעל ייחוד ותמיד שאל את עצמו על שום מה הוא קיים כיהודי. היהודי ביקש אחר פשר הגורל היהודי, אך גם ברר פעם אחר פעם מהו הייעוד היהודי. היום שבנו לארץ ישראל, ועלינו לחזור ולברר: מהו ייעודה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. לא ניתן לנתק אותה ממציאותו המיוחדת של העם היהודי שהקים אותה. המדינה אינה חללית שנשלחה לחלל וניתקה מן התושבת שלה.

הקמנו מדינה ורצינו להקים מדינה שאינה ככל המדינות, עבור עם שאינו ככל העמים. רצינו להקים כאן חברה צודקת יותר, ערכית יותר, תרבותית יותר, לשאוב ממכמני העבר היהודי. כשהיינו ילדים שרנו את שירו של אברהם לווינסון:
נבנה ארצנו, ארץ מולדת,
כי לנו, לנו ארץ זאת.
כשהיינו ילדים חינכו אותנו על עידן חלוצי, על דבקות מייבשי הביצות, על חלום חדש וטהור של בניית ארץ החלומות במו ידינו. הסבים התעקשו לנטוע בנו מדרשים וטעמים ואהבה למסורת היהודית. הם חזרו ואמרו לנו כי יש משמעות ותכלית לקיומו של העם היהודי.
ישראל היפה והתמימה די מהר התחלפה בישראל אחרת, בחברה שטיפחה הישגיות ושאיפה לרכושנות ולקידוש המימוש העצמי של הפרט - "יעשה כל איש לביתו". התרופפות הקשר בין הצבר לבין היחד של הציבור היה פרי המפץ הגדול : נשכח חוט השני הקדום שחיבר את היהודים באהבה למולדתם.
עוד בטרם שמענו שברים על הגותו של מרשל מקלוהן, חשנו שהכפר הגלובאלי נושף בעורפנו - ובעיקר הרגשנו את הריחות של הכפר האמריקני הגדול. אמריקה היא זו שטבעה את הסיסמה "קשרים ללא מחויבות", ובהיותה סמוכה על ומאגרים של כוח ועושר, הצליחה לבנות פסי ייצור של זהויות שטחיות. הצברים שנשטפו בסופת ההוריקן האמריקנית נקלעו אל מערבות הזהויות וחלקם איבדו את הדרך ואת חוט השדרה. מרוב רצון "לתפוס עולם", היורדים לאמריקה נטשו את תפיסת העולם הערכית המקורית והם חיים את הפירורים של החלום האמריקני.

כיום במבט לאחור נראה שהיינו עדים למאבק בין עולמות שונים, כשלכל עולם "סולם ערכים" משלו. יש מעין תחושה של דז'ה וו - הרגשה ששוב מתחדש המאבק בין אתונה לירושלים. כנגד האתוס של ירושלים, האתוס הציוני - קם וניצב אתוס מפתה ומאיים שבו בולט ה"אגו" של האדם במרכז, אתוס המימוש העצמי. לא עוד אחריות של אדם לזולתו, לא עוד מחויבות לחברה ולמורשתה. לא עוד סולידאריות לאומית, לא עוד. התחושה היא שככל שעלה והתעצם קסמו של האתוס האמריקני פחת והלך קסמו של המיתוס הציוני. דהה החלום להגשים כאן ריבונות של מולדת, ליצור ישראליות עמוקה ומורכבת.
כיום כשמדברים על מיתוס תל חי ומיתוס העבודה העברית - אתה יכול לגלות סימני גיחוך, כאילו מדובר בתקופה אחרת, תקופה שבה היינו תמימים. שירו של רפאל ספורטה נראה היום זר ומרוחק:
לילה לילה בחצות
במורדות התל
בתל-חי בדמי-שדות
דמות חורש תהל.
דמות החורש אינה מאירה, היא מועמת. יש תחושה מרה שמתעצמת כל הזמן: אכן החינוך נטע בנו את הישראליות, אך מתברר שהזהות שנבנתה כאן היא זהות של מקום, זהות אזרחית- גיאוגרפית. לדאבון הלב, במרבית המקרים זוהי זהות שטוחה ללא ריפוד המגן של סמלים יהודים, ללא עומק של היסטוריה יהודית ותרבות יהודית.
כל כך הרבה דיברו כאן על הצבר הישראלי, על "יפי הבלורית והטוהר", על האהבה לשפה, על המסירות לנופי הארץ, לטיולים בוואדיות ובהרים. אך שכחו כי אותו צבר יכול בקלות להחליף מקום במקום. נופים יפים יש בכל מקום. ללא חיבורו לציר הזמן היהודי, הלך ואיבד הצבר הישראלי את הקשר העמוק למקום. ישראליות שטחית יכולה להפוך את ה"סברס" השורשי לצמח שמבקש אדמת גידול אחרת. ישראליות שטחית יכולה להפוך צבר עתיר נופים ותודעת "גשש חיוור" ושירי "מכורתי מכורתי" - ל"יהודי נודד" מן הסוג הישן ביותר.
מתברר שזהות שאין לה "מאין באת" - אינה מוצקה כל כך. זהות שצומחת מן הסביבה המיידית בלבד, אין לה שורשים עמוקים מדי. "היהודי הנודד החדש" הוא צמח ארץ ישראלי המחליף צבעים כזיקית, צמח המגלה כישרון להכות שורשים בשדות זרים. מתברר שאין לו "כישרון לארץ ישראל" אלא "כישרון לגולה".

"סולם הפוך"
התופעה הזאת מעוררת פליאה. כאשר החלה ההגשמה הציונית, רווחה ההרגשה שזהו תהליך בלתי הפיך. מלכה אהרונסון ידעה להפיק מפיה אבני חן מקסימות : "אפילו נצטרך לכרסם אבנים - לא נזוז מכאן". סיפור האהבה של שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג ועלילות הגבורה של הישראלים החדשים, כמו הפיח חיים בזהות הילידית החדשה.
המדינה קמה והייתה אך סולם הערכים התרסק. יש תחושה שכל הסלים שמילאנו כילדים, סלים של אהבת ארץ ואידיאלים וערכים ומדרשים דומה שבדרך איבדנו אותם. חרש חרש, אחד אחד ובאין רואה אבדו לנו חלומותינו.
משהו מרוח השיר של דוד פוגל "גביעים מלאים נשאנו":
חיינו הנוצצים
איך שפכנו ארצה בחפזנו,
לארך כל הדרך!

מה נותר מאותה ילדות רחוקה ונוצצת כילדים חינכו אותנו בבית על חלום ציון, על שיבת ציון, ובבית הספר דיברו על שלילת הגלות, על שחרור לאומי. התעצמות הירידה הוכיחה שקודקס האמונות והערכים הפך לשביר. מאות אלפי היורדים, (ויש אומרים: למעלה ממיליון) רבים מהם צברים וחלוצים ומבניהם של בוני הארץ נטישתם כמו אומרת: משהו השתנה ברצון של העם. דעך הרצון של חלק מן העם להמשיך את החלום. היפוך הסולם הפך לעובדה היטשטשו המושגים של מולדת וגלות, עלייה והגירה. יש לגיטימציה לעקור את הקקטוסים המושרשים ולהוביל אותם אחר כבוד לחממות של צברים ,"קולוניות" ללא ריבונות אמיתית.
הנטישה והעריקה של הטובים והבחירים ריסקה את המושג "שלילת הגולה". צריך לחזור לאמיתות היסוד: כל יהודי שם, גם בארצות הרווחה, חי בגלות, גם אם זו "גלות שהיושבים בה מכחישים את מציאותה" ( גרשום שלום, "דברים בגו",עם עובד, עמוד 320).


המרד ושברו
הציונות קמה בשעה של משבר, שבר של היהדות שלא היה לה הכוח לחולל את המהלך של השיבה לארץ וקמה לחולל את המהפך הגדול. הציונות הצליחה לחולל את אשר היהדות המסורתית לא הצליחה לחולל. קשה היום בדיעבד לדעת, אם הציפייה המשיחית הדתית הייתה מולידה באופן טבעי בשלב כלשהי בהיסטוריה תנועת שיבה ומחוללת את המפנה של יצירת ריבונות ועצמאות. הציונות ראתה את שברה של היהדות וקמה למרוד: היה הכרח לשבור כלים ולבנות כלים של עצמאות מדינית. בהעמידה את כלי הביצוע החדשים, היא הפנימה די מהר את החשיבות של הסמלים הלאומיים הישנים הארץ, הלשון, הסמלים המחברים. היה ברור שלא ניתן להקים תנועה לאומית ולחזור להיסטוריה ולריבונות בלי להישען על המרכיבים של ארץ ושפה, ואת אלה חייבת הייתה הציונות לקבל מן היהדות: ארץ ישראל, שפה עברית. רק כך ניתן היה ליצור זהות שבנויה על רציפות ועל המשכיות.
גם כיום, ברקמת ה DNA של הציונות המורדת כמו נמצאים זרעי הפתרון האפשריים, מרכיבי התרופה לריפוי השבר גם היום. הציונות ידעה לחבר את הזמן היהודי עם המקום היהודי ועיקר היצירה החומרית והרוחנית כאן נאחזו בדבק המלכד הזה: רק במרכיבי הזהות מן העבר שלנו נמצאת התשובה לשאלה "למה דווקא כאן"
לנוער שגדל כאן היה קשה לענות מהי זהותו, לאחר שהחליפו לו את ארץ ישראל במדינת ישראל. כשאבד העומק, כשבזו לסמלים ולקשר של אמונה בארץ, פג משהו מן הקשר הרגשי שמילא את הנפש לאורך הדורות. כשהאדמה אינה אדמת קודש כלל והסמלים הישנים אינם נחשבים כל כך מה נשאר מן הקשר הכל כך "אזרחי" וכל כך "רשמי" למדינת ישראל, כזהות של מקום
הדרך שבה השכילה הציונות בעבר לאמץ לחיקה שוב את סמלי היהדות ארץ, לשון, סממנים לאומיים של עם היא גם הדרך שתוביל אולי למרפא ולפיתרון בעתיד. לא תהיה תקומה לציונות, אם לא נצבע את המרד הציוני באותם גוונים של המשך. הדיאלקטיקה ההיסטורית צופנת לציונות ולישראליות פריחה מחודשת רק אם נשוב לאותו סגנון תגובה ציוני ישן: מתוך משבר הציונות יכולה לפרוח שוב היהדות במגוון של אופני חוויה, ויש סיכוי לפריחת הציונות והזהות הישראלית במקביל. המרד הציוני בעבר היהודי לא היה אם כן מרד לשם מרד. הוא היה באופן דיאלקטי מרד לשם המשך.

זהות יהודית או ישראלית
נכון, הקיום הלאומי שלנו הוכיח עצמו בעבר כמהות שאינה צמודה לטריטוריה, חזקה מכל נחלה. ומכאן החשש: שיבת ציון אכן הפכה חזון למציאות, אך אם נתייחס מכאן ואילך לחיים בארץ כחיים בתוך מסגרת אזרחית גיאוגרפית לשמירת הקיום, לא עשינו דבר. יהודי הוא יהודי גם בגולה, וה"ישראליות" היא אזרחות בלבד. ציונות אמיתית מחייבת לראות שילוב של זמן ומקום, שילוב מעמיק בין היהדות לישראליות. זהותנו כאן חייבת להיתפס בעינינו כחלק מן הזהות האנכית שלנו, מהחיבור שלנו לזמן היהודי.
מחוללי הציונות הבינו בעבר: צריך למצוא התאמה בין הזמן היהודי למקום שבו אתה גר. הם ידעו שהזמן היהודי מוביל למקום אחד בלבד לארץ ישראל. וגם בהיות רובם חילונים, הם הובילו תנועת שיבה לארץ המולדת הקדומה. על כן, אין לדבר כיום באופן מקוטע על זהות ישראלית ועל הצורך בחיזוקה. ראייה שלמה ואמיתית היונקת מן העבר מחייבת חיזוק הזהות היהודית-ישראלית. אין פלא, למשל, שמעטים הם היורדים מבין חובשי הכיפות הסרוגות, וכך גם מקרב המגזר החרדי. טעה חיים באר בהגדירו את מתיישבי גוש אמונים כ"כנענים לובשי תפילין", שכן חינוך יהודי אמיתי הוא מלכתחילה חינוך ישראלי שורשי. יש חשיבות הן לזמן והן למקום, וכך גם לרוח, לתכנים היהודיים (ויש אפשרות למגוון של אופני חוויה יהודית תורה, ערכים יהודיים, חיים בעלי משמעות אמונית, זיקה לתרבות היהודית וכו').
הדרך להשיב את היורדים אלינו אינה בהענקת הטבות כלכליות ובפיתויים קוסמים. הדרך הנכונה היא להיות "מרכז רוחני" כפי שחלמו הוגי הציונות, מרכז איתן של זהות. שבנו אל החזון הישן של אחד העם: מרכז רוחני. עלינו לחזור ולהדגיש את מרכזיותה של ארץ ישראל ולא לוותר בעניין "שלילת הגולה". הסכנה הגדולה לקיומנו היא בהתעייפות מן האידיאלים, מן הסמלים. רבקה גובר אמרה שנה לפני מותה בריאיון שנתנה לנו: "ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר ונשאו את ארון הברית. ארבעים שנה נשאוהו ולא הורידוהו לארץ, כי תמיד היו כתפיים לשאתו. אנו זקוקים לכתפיים לשאת את הארון".

לאן פנינו מועדות
הצבר מבקש את המחר: לאן פניו של מועדות האם רגליו מועדות בחולות אנו סוגרים עשור שישי, ויום העצמאות יוחג ברוב עם ובטקסים מיוחדים. מעל לכל מרחפת כעננה אותה קללה, קללת היהודי הנודד. יש צמח הקרוי "היהודי הנודד" אבל מתברר, שכאן במדינת ישראל החדשה, בבית השלישי שקם לאחר גלות ארוכה, יש חשש שהניסיון הציוני מברר עכשיו את דרכו. הצבר המפואר, שקשרו לו כתרים ותהילות, לא סיפק באמת את הסחורה. אחוז הירידה מן הארץ, עומק הזהות והקשר לארץ כל אלה מעוררים סימני דאגה.
האם הקמנו לנו כאן הוויה חדשה שכל כולה אינה אלא מעבדת נאס"א לשיגור עוד חללית של ניסיון קיום ריבוני האם כל מה שהצלחנו זה לייצר צבר חדש הנושא מהות גלותית האם העם הזה חי כחילזון הנושא את ביתו על כתפיו ממקום למקום, או שהוא הוכיח לאחר שישים שנות מדינה שיש לו "כישרון לארץ ישראל"
זה הזמן לחשבון נפש. כדי להתקיים ולהחזיק ריבונות לאורך ימים ודורות עלינו להיגמל מאותן מחלות ילדות של מרד לשמו, מרד בעבר, מרד ביהדות. הציונות אכן חתרה לנורמליות, אך כדי להשיג את יעדיה הנורמליים, עשתה הציונות מעשים אנומליים: החייאת שפה העבר, חזרה הביתה לארץ העבר. תמיד יש לזכור שאת מרכזיות הארץ ואת שלילת הגולה ירשה הציונות מהמורשת היהודית. עם השנים אנו מתפכחים מן המרד הציוני הלוהט ואנו מגלים שלא ניתן למרוד, כשאתה חי בארץ אבותיך ודובר את שפת אבותיך.
הבה נתבגר מן החלום הישראלי הכל כך מוכר לברוח מן ה"אנומליה היהודית" והסמלים היהודיים. יהודים שיורדים מכאן יכולים להתיר לעצמם לברוח מהקיום בארץ ולשאת בגולה את דגל 'אזרחות העולם', את דגל הקוסמופוליטיות. אלה מותרות של יושבים על סיר הבשר, היודעים כי יש חלוצים המחזיקים להם את נחלת האבות ואת מרכז הזהות של עם ישראל. יש להם תמיד בכיס תעודת ביטוח ליום סגריר.
כשהיה רבי שניאור זלמן מלאדי בבית סוהר עקב הלשנה, שאל אותו ראש הבולשת: הייתכן שהאל יודע הכול שואל את האדם "אייכה". עונה לו הרב שהדברים בתורה ניתנו לכל אדם בכל דור. לכל אדם מופנית השאלה: אייכה איפה אתה בעולמך גם אנו צריכים היום לשאול את עצמנו: עד היכן הגענו במדינה שהקמנו והיכן אנו עומדים בדרכנו.
זו המדינה היהודית של כולנו והיא אכן פוליסת הביטוח האמיתית ליום זלעפות לכל יהודי בעולם באשר הוא. גורל היהדות וגורל אוצרות היהדות הוא באחריותנו. גורל העם היהודי והמשכיות קיומו מונחים כולם על כתפינו. זו אחריות כבדה. אין לנו דרך לשחק במרד לשמו, עלינו לשמור על "ארון הברית" הזה. ה"צבר המיתולוגי" עבר גלגולים גם במדבר וגם לאורך שנות קיומנו כעם ריבוני. חלק מן הצברים לא הגיעו באמת אל הארץ המובטחת, למרות שהם חיים בה. זה הזמן של הצבר המיתולוגי לבנות לו זהות אמיתית וקשר אמיתי לארץ הזאת.
הרצל ובלפור חקק, תאומים זהים, אנשי רוח, סופרים ומשוררים
http://www.hakak-twins.com/
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב