יללת תנים נוגה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

יללת תנים נוגה 

מאת    [ 29/10/2008 ]
מילים במאמר: 1322   [ נצפה 2474 פעמים ]

 
 
יללת תנים נוגה 2008 . 10 . 28

תמיד, כשהיללה הראשונה היתה נשמעת, הייתי נכנס ללחץ. ידעתי שאני צריך לעשות מאמץ ולעבור את הגשר שעל הנחל לפני החשיכה. זה היה גשר צר מאוד שעבר מעל נחל חרוד. לאורך הנחל, משני צידי הגשר, היו נטועים עצי האקליפטוס גבוהי ועבותי הצמרות. חשבתי שהאקליפטוסים האלה ניטעו עוד בימים שצריך היה לייבש את הביצות, הם היו כל כך גדולים. הגזעים היו כל כך רחבים, עד כדי כך שמתוך איזה רומנטיקה ונוסטלגיה שאולה (אני לא הייתי שם כשהעצים ניטעו) רציתי לראות את המתיישבים הראשונים בעמק עומדים במימי הנחל שהגיעו עד ברכיהם ונוטעים שתילי אקליפטוס צעירים במים העכורים, תוך שהם מכים על זרועותיהם החשופות ופניהם החשופים, כדי להרוג את יתושי האנופלס נושאי המוות.
כשאני הייתי שם היו המים, אני חושב, יותר עכורים ויותר מסריחים מאשר בימים ההם. יתושים היו במליונים, אבל מלריה כבר לא היתה שם והעקיצות היו סתם עקיצות שמוציאות לך את החשק לחיות וכל מה שאתה רוצה, זה לברוח משם. והריח, אלוהים שישמור, לא היה ריח הביצה, היה זה ריח הפגרים של חיות הבית שמתו במשקים ושהיו נזרקים לסבך הקנה שצמח בין האקליפטוסים ובין המים.
כבר אז, בימים ההם, ידעו כי ההפסד של האחד, הוא הרווח של האחר. לא היה כפגרים האלה מזון לחיות הבר שחיו בסבך ובעיקר לתנים. אף פעם אי אפשר היה לדעת כמה תנים חיו שם, אבל הם היו המונים או שחשבו שיש שם המונים.
כשהשמש הייתה שוקעת על הדקלים שצמחו על גדות בריכות הדגים של גבע, היה זה הסימן שצריך לאסוף את העדר ולחזור הביתה. זה היה בערך הזמן בו נשמעה היללה הראשונה. יללה בודדת של תן בודד. יתכן כי אז, בשלב הזה, עוד אפשר היה ליחס לה איזה שהיא רומנטיקה. נכון שבדרך כלל את הרומנטיקה ייחסו ליללה משוררים שאולי שמעו את היללות מרחוק, אולי אפילו כאשר ישבו על הדשא שליד הבית ושתו קפה של ארוחת מנחה:
"מה יפים הלילות בכנען
צוננים המה ובהירים
הדממה פה תשיר, לה יען
יען לה לבי בשירים.

יללת תנים נוגה
תחצה דמי הלילה. ...

... אחי הלכו לרעות צאנם,
להשקות העדרים.
ורחל, רחל שלי
תטפס על ההרים.

יללת תנים נוגה...

השלג על החרמון
הולך ונמס,
בואי אלי, רחל שלי
בואי ונתעלס.

יללת תנים נוגה...
מילים: יצחק קצנלסון
לחן: עממי

(לי, הרועה של הכבשים, זה בכלל לא נשמע רומנטי. אני ידעתי כי אם תהיה זו רחל או מישהי אחרת, היא אפילו לא תיתן לי להכנס לחדר אלא תשלח אותי למרפסת לפשוט את הבגדים המסריחים ולהתקלח קודם ובכלל לא בטוח שאחר כך תבוא אלי להתעלס.)
אנחנו, הכבשים ואני, ידענו כי עד שנגיע לגשר, שהיה צר כמו בשירים: "כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל", ידענו כי זה יהיה לא נעים בכלל ובהחלט פחדנו. אולי אפשר שבשלב הזה אני פחדתי יותר מהכבשים. הן, כדרכן של כבשים, שמו את כל מבטחן בי. אותן אחז הפחד מאוחר יותר. אני כבר ידעתי כי כאשר ואם נגיע אל הגשר אחרי רדת החשיכה, התנים כבר יחכו לנו, לכבשים ולא לי.
כאמור, זה התחיל ביללה אחת בודדת של תן אחד בודד. אך גם לתנים, כמו לבני האדם, "לא טוב היות התן לבדו", ומיד נמצא אי-שם תן בודד אחר העונה לו כי טובים השנים מן האחד, וכבר עולות היללות מכל עבר. כל העמק נמלא יללות ואי אפשר לדעת מאין הן באות, כי להן עונה ההד הבא מהגלבוע. הכבשים כבר יודעות כי כדאי להן לפחד וכדרך אחוזי פחדים הן מצטופפות ומחפשות ביטחון האחת בשניה וכל העדר מאיץ ברועה ההולך בראש: "הביתה! מהר!" הגשר צר מאוד, ובאותו הרגע השירים אינם מעניינים את הכבשים והן כן מפחדות בכלל ובפרט והן דוחפות ונדחפות וכל אחת רוצה להיות בראש העדר וליד המנהיג (הרועה).
התנים הם לא גיבורים גדולים. הם מוכנים לטרוף, אך רק יצורים קטנים. כבשה זה דבר "גדול עליהם". בתנאים רגילים הם לא יתקיפו כבשה, אבל כשהן מפוחדות ונדחקות לברוח ורוחב הגשר אוחז בגרונן, אז התנים גיבורים אפילו עליהן. לא חלילה פנים אל פנים, רק לזנב בהן מהצדדים. בבוקר שלמחרת הייתי מגלה את סימני שיניהן של התנים בעיקר ברגליהן האחוריות. המקרים היחידים הידועים לתקיפה ישירה של כיבשה על ידי תן הם במקרים בהם היו התנים רעבים במיחד, או, חס וחלילה, נגועים במחלה שברוב המקרים היא כלבת.
מאז אותם הימים בהם מסופר פה זרמו הרבה מים אפילו בנחל חרוד. כבר לפני שנים רבות אסרו החקלאים מלחמה על התנים. במלחמה ההיא ניגפו התנים עד שכמעט נכחדו. שוב, במשך שנים, כמעט ולא נשמעו היללות בעמק.
היללות שנותרו, לא נכחדו, הן רק עברו למקומות אחרים. לימדונו החכמים כי חלל - וואקום, נוטה לא להשאר ריק ואת מקומן של יללות התנים מילאו במהירות יללות בני האדם. תמיד, מאז ומעולם יללו בני האדם. בימים רחוקים הם יללו מכאב או מפחד. הם יללו גם כדרך לתקשר ביניהם. זו היתה שפתם בטרם היתה להם שפה אחרת שאנחנו מכירים.
אני מניח כי יש כבר בין הקוראים מי שחושב שכתבה זו עוסקת באנתרופולוגיה או בזואולוגיה. אפשר לומר כי במובנן הרחב של מילים אלה, אכן, זו אנתרופולוגיה וזו גם זואולוגיה.
אנחנו, כחלק מהעולם המפותח ועוד יותר כחלק מהעולם המערבי המפותח יותר, לנו יש שפה. בישראל, אפילו שהיא ארץ קולטת עליה, ארץ בה נמצאים אנשים מכל קצווי תבל ומכל גלויות העם היהודי, אנחנו שהננו עם משכיל ולדעתנו, העם החכם מכל עם אחר, איננו מדברים ב"שיבעים לשון ולשון". לנו יש שפה אחת. יש בינינו המדברים במבטא מרוקני. יש בינינו המדברים במבטא רוסי. או פרסי, או רומני, או אמריקני, או, או, או, אנחנו מעדיפים לא לדבר בשפתנו. אנחנו מעדיפים לצעוק בה ו/או לילל בה.
כולנו מיללים. הנשים מיללות שהן מקופחות. החרדים מיללים שהם מקופחים. החילוניים מיללים שהם מקופחים. עדות המזרח מיללים שהם מקופחים. המשרתים בצבא ובמילואים... מקופחים. המשתמטים ובעלי פרופיל 21 ... מקופחים. הזקנים ... מקופחים. הנכים... מקופחים. הערבים... מקופחים. הדרוזים ...מקופחים. הסטודנטים...מקופחים וכן הלאה וכן הלאה. אם כולם מקופחים, אז מי הם המקפחים? אהה! המקפחים הם הזכרים - הלבנים - האשכנזים. כאן, גם אם חשבנו שנמצאו האשמים, אנחנו עומדים בפני דילמה רצינית. מה נעשה כשגם הזכרים ?הלבנים ?האשכנזים, גם הם מיללים שהם מקופחים.
אם כל זה נכון, אז אנה אנחנו באים? אם פעם, כאמור, לפני היות השפות, היו בני האדם מיללים מתוך כאב, פחד, או כדרך לתקשר ביניהם, שאלה הן גם הסיבות ליללתם של בעלי החיים, הרי שמשהו השתבש כאן. החברה האנושית עברה מין מוטציה דומיננטית. הכאב נשאר כאב.הפחד נשאר פחד. אך הדרך לתקשר אבדה. היום אנחנו מיללים כדי לא לתקשר, איך שהוא, הסיפור על מגדל בבל הפך להיות מציאות.
לא רק האספקטים החברתיים/אנתרופולוגיים השתבשו. השיבוש גדול יותר במקום בו מתחככים אספקטים אלה באספקטים הזואולוגיים:
התנים משתייכים למשפחת הכלביים. אלה נוטים יותר לילל ואלה נוטים יותר לנבוח. אבל גם אלה וגם אלה יודעים גם לילל וגם לנבוח. במקרים רבים אלה הנוהגים לילל גם נובחים מפעם לפעם. למקרים האלה נהוג לומר: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". כמעט כמו שהתנים היו מיללים והעדר היה עובר.
לפי חוקרי הזואולוגיה, אחת המטרות ליללה של התנים היא החיפוש אחר בת זוג. לפי המחקר הזכר הוא המילל כדי להזמין אליו את הנקבה ולא רק כדי להתעלס. התעלסות לשמה קיימת אצל בני אדם: "בואי נא רחל, בואי ונתעלס". התנים נפגשים כדי ל"התחתן" ומקובל לחשוב שהנישואים האלה הם לכל החיים, מה שפעם היו מגדירים "נשואים קתוליים".
טוב, אצל בני אדם זה כבר מזמן לא קיים. גם הרעיון שהזכר הוא זה שמזמין את הנקבה, גם הוא כבר מזמן עבר מהעולם, וביחוד בחברות ה"מתקדמות", ה"ליברליות", ה"משכילות". בחברות האלה הזכרים בחלקם כבר מסורסים ואלה שעוד לא, יהיו מסורסים בעתיד הלא רחוק. כשלילה לדעה זו אני ממליץ לקרוא את כתבתו האווילית של יגאל סרנה באתר "רשימות" מ-08 .10 .28 . מכל מקום, בימינו, במקרים רבים עברה היוזמה לידי הנשים, ואולי טוב שכך.
בארץ חיים בעיקר שלושה סוגי של תנים. התן "הזהוב", התן ה"שחור", והתן ה"מפוספס". התן הנפוץ והמוגדר "תן מצוי" הוא התן ה"זהוב" שהוא התן אותו היינו שומעים יותר מכל תן אחר. יתכן ולאור האמור לעיל, כלומר הסרוס, הדומיננטיות והיזמה יש מקום לשנות את ההגדרות ובמקום לשמור על השמות "תן זהוב" לקרוא לסוג הזה בלשון נקבה "תנה זהבה" . במקום השם "תן שחור" לתת את השם "תן ש"סחור". ובמקום "תן מפוספס" אפשר לשים את שמה של איזה מפלגה שתרצו. אחרי הכל כולן חסרות צבע מוגדר ואצל כולן הדברים משתנים ומשנים את צבעם בהתאם ל...אני לא יודע מה.
אכן, יללת התנים היא נוגה . כך זה היה באזני השומע - יצחק קצנלסון. גם אני נעשה עצוב כאשר אני שומע את כל היללות הממלאות את חלל האוויר בארץ.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב