נומרולוגיה קבלית - זיווגי אותיות, מילים, שמות ומעשה איש ואשה. - אוריה זמיר. 

בס"ד

נומרולוגיה קבלית זיווגים בכלל וזיווגי אותיות בפרט.
אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה [משלי פרק-ג-יג]

האם "נולדנו" לעולם שלם ומתוקן, או להבדיל "נולדנו" לעולם של תיקון והפרדה *(שבו מוגדרת מראש מטרת הגעתנו ורק הדרך והאמצעים נתונים בידנו, לטוב ולרע, מתוך תקוה וכוונה כי נבחר בדרך ובאמצעים הטובים שיובילו לזיווגים מתאימים של מין במינו, טוב בטוב וכד' וכולם בחינת זכר ונקבה).

אכן, "מחשבת הבריאה" במקורה הינה מחשבה שלמה של בריאה שלמה ומתוקנת (כלים ראשונים). כאן מופיע מושג "לחם של בושה",
(נהמא דכיסופא). "ומפני שהמקבל ללא שנותן כלל, יש לו "נהמא דכיסופא", לכך יצר הבורא את האדם טוב ורע, שתהיה לו אפשרות בחירה בין טוב לרע. ואם יבחר בטוב יקבל שכרו, נמצא מקבל שכרו כגמול על עבודה ולא כמתנה, ובזה לא ירגיש "נהמא דכיסופא" (ספר בלבבי משכן אבנה).

שאז נשברו כלים ראשונים ונטמעו הקליפות בכלים מאוחרים. מכאן שמו "עץ הדעת טוב ורע" שמכיל בקרבו טוב ורע ומזמן בחירת הטוב ששכרה בצידה. "ויצמח יהו"ה אלהי"ם מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב-ט)
עץ הדעת טוב ורע (הוא העולם בו בחרו אדם וחוה לחיות את חייהם) , הינו שילוב של טוב ורע ועליו לעבור בירור של נטילת הטוב ודחית הרע. כך למעשה נראה העולם לעין המתבונן, טוב ורע. מכאן אנו למדים כי עלינו לפנות לתורה המספקת בידינו את כלי הברירה, להתעמק בהם וללומדם ועל-פיהם לנהוג.

* מותר האדם מהבהמה שלאדם ניתנו הכלים להבחין בטוב ולבחור אמצעים ודרכים ליישמו (ולהמנע מהליכה בדרך הרע) ואילו לבהמה מוטבעים בה הדרך והכלים והיא "למרבה הפלא" תבחר תמיד בטוב (אם אין אדם מאלצה ללכת בדרך הרעה. כמו סוס הניצב בפני תהום ולעולם לא יקפוץ, אלא אם כן אדם רוכב על גבו ומאלצו לקפוץ. או חמור שגם אם ירכוב עליו אדם, לא יקפוץ לתהום לעולם).
וכמאמר שלמה המלך ע"ה "ומותר האדם מהבהמה אין" ואפשר לפרש כי אין האדם משתמש במותר שהעניק לו הקב"ה להבחין בין הטוב לרע ולעשות הטוב (שהוא ע"פ שהע"ה לחיות בשמחה ולעשות טוב. קהלת ג- יב : "ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו").

לאחר שבררנו את הטוב, המשימה הבאה הניצבת בפנינו הינה זיווג זיווגים, שכן טבעם של הטוב ושל הרע להבדיל, הינו הרצון להתחבר למשלים, או למקור כוח/אור/קדושה וכד'. ** בהמשך נוכל להווכח כי השלם בעולמנו "לוקה בשלמותו" מאחר ואינו מאפשר זיווג ותיקון, שהם מטרת עולמנו.

יוצא כי "הטוב" עשוי שניים (שתי צלעות בראשית ב-כא : ויפל יהו"ה אלהי"ם תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה: שם כב : ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם ) שע"פ רוב מופרדים והם "זכר ונקבה", "גבוה ונמוך", "חיובי ושלילי" וכד'. ומצוותם להזדווג שני החלקים וליצור השלם ונמנע "נהמא דכיסופא".

הזוגות בבריאה :
השמים והארץ, תהו ובהו, אור וחושך, יום ולילה, מים עליונים ומים תחתונים, ארץ וימים, והמאור הגדל המאור הקטן, אדם זכר ונקבה, ששה ימים ויום השביעי, אדם ואדמה, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, בתוך הגן ולהפך.
שם כז : ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו בצלם אלהי"ם ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם:

זהר הקדוש ויקרא מב עב : אעשה לו עזר כנגדו. מהו כנגדו, לקבל אנפוי, לאתדבקא דא בדא אנפין באנפין, מה עבד קודשא בריך הוא, נסר ליה ונטיל נוקבא מניה, הדא הוא דכתיב, (בראשית ב) ויקח אחת מצלעותיו. מהו אחת. דא נוקבא דיליה. כמה דאת אמר, (שיר השירים ו) אחת היא יונתי תמתי. ויביאה אל האדם, אתקין לה ככלה ואייתי לה למהוי לקביל אנפוי נהירין אנפין באנפין. ובעוד דהוה מתדבקא נוקבא בסטרוי, הוה האדם לבדו. לבתר, סליקו תרין, וקמו שבע כחדא.

שם כד : על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד:
בראשית ה - ב : זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם :

באשר לאדם : הנקרא אדם בפי ה' (אדם בגימ' 45 כשם הוי"ה במילוי אלפין), עשוי זכר ונקבה כאחד ופניהם פונים החוצה. ואין הם יכולים להשתדל לזוגיותם. מה עשה הקב"ה "נסר ליה ונטיל נוקבה מניה" פרוש : ניסר אותו (ממש באמצע א.ז.) ולקח את הנקבה ממנו. "אחת מצלעותיו", שע"פ הז"הק ניסרו הקב"ה לשתי צלעות (לא אלה שבבית החזה שלנו, שאם כך היה הדבר, שהרי לגבר היה מספר צלעות שונה בין ימין לשמאל) והצלע האחת מתוך השתיים שנלקחה היתה האשה. יוצא אם כן כי בעולמנו העכשווי אדם הינו צרוף של זכר ונקבה, משמע זוג. שאם זכו שכינה ביניהם (י"ה) , לא זכו, אש ביניהם (טול אות י' מאיש ואות ה' מאשה).

משמעות שם הזיווג :
התהליך : בראשית א ג' "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" ד' "וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" ה' "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" .
א. העשיה (ויאמר אלקים). ב. ההבדלה בין שני החלקים (ויבדל אלקים). ג. קריאה בשם (ויקרא אלקים).
התהליך שלעיל, הינו דרכו של הקב"ה, ואולם דרכו של האדם נבדלת בכך שראשית עשיתו הינה קריאה בשם (התעוררות הרצון לדבר).
שלב העשיה הבא הינו עשיה משולבת בהבדלה (הטוב והרע שלובים כיחידה אחת ושגור בפינו המאמר "היתרון שבדבר והחסרון שבו"
או לחילופין "מצד אחד זה..... ומצד שני זה......."). האמונה בשם והליכה בדרכו מביאה את האדם להבנה כי הכל מקורו בטוב וסופו בטוב,
כך בחירה בטוב אוצרת בחובה רק טוב, בין שהוא נראה לעין ומושג בשכל ובין שאינו כן. ידיעה זאת מביאתו לחיים בשמחה מתמדת
ובביטחון בה'. וכך מבטא השם המוקנה לעשיה רק פן טוב (שמות כמו "לא תרצח", "כבד את אביך ואת אמך", "הוכח תוכיח..." וכך כל
תרי"ג המצוות על תולדותיהם.

השם הניתן לעשיה מגדיר את טיב העשיה ומהותה, את השקפת העושה או המבקר על העשיה ותוצאותיה, על התועלת הגלומה בה לצד ה"נזק" שהיא מסבה. למרבה הצער, מעט מאוד מחשבה (באופן יחסי לכלל האנרגיה המושקעת באותה העשיה ) מושקעת בהענקת השם ובהגדרות הנלוות לשם (לכתחילה ובדיעבד).
המילה העברית אות משומשת לעיתים קרובות במקום המילה תיו. שכן אות הינה כלי לנשיאת האור האלוקי (הספירות) כדברי רבי משה קורדובירו, הרמ"ק שלהלן :
רמ"ק על ס.יצירה : הענין הוא כי האותיות הם כלי לקבל הרוחניות והיכל שבו משכן הקדושה, כמו שהארכנו בספ"ר במקומות רבים, וזה מפני היות בו בצורתו ומספרו ועניינו ומבטאו ומלואו רמז אל האצילות והרוחניות הנרמז השוכן בו. ולכך בהיות האדם מבטא בשפתיו יתנועע ויפעול הרוחניות ההוא לסבה ידועה פי' שם בשער הכוונה. אבל עם כל זה שיש אל האות מקום הרכבה אל האצילות והרוחניות, עם כל זה ימצאו אותיות שוות משונות בעניינם ורוחנייותם. והעד על זה ה' אחרונה שבשם שאין קדושתה חמורה כקדושת ה' ראשונה. וכן בדברים רבים זולת אלו. והטעם הכל לפי כוונת הכותב. וכן גדולה מזו אמרו ז"ל בגמ' היה צריך לכתוב השם וחשב לכתוב יהודה וטעה וכתב השם אינו קדוש ונמחק, והרי הוא השם במקום הראוי לו ועם כל זה אינו קדוש ונמחק אף אם האותיות ראויות והגונות אל האצילות והרוחניות עם כל זה לא שרתה עליהן רוח הקדש מפני שלא הזמינום לכך. ואף בזה האותיות כ"ב כשנבראו בסוד י"ב פשוטות היו האותיות יה"ו שוות ברוחנייותם אל שאר האותיות, מפני שעדין לא קבען אל הרוחניות כותבן שהוא הממציא הכל, עד אחר שנמצאו לחוץ קבען בשמו הגדול - פירוש יש שם קטן ושם גדול, שמות קטנים הם אל אלהים וכיוצא שהרמז שלהם בספירה אחת ואינם כוללות כי אם מדה מן המדות שהוא חלק עשירי מהשם הגדול, כי ספירותיו הם שמו כענין שהשם שעל ידו קוראים בעל השם, אוף הכא נמי אין סוף בעל השם ספירותיו הם שמו. ושם בן [ארבע] כולל שמו הגדול דהיינו כלל ספירותיו כולן. ולכך אמר בשמו הגדול. וענין קבען - ירצה שיהיו כוללות כל האצילות כולו, ומקום שיוזכרו אותיות אלו או יוסתמו, שם יוכללו כל הנאצלים :
אות בלשון הקודש יוצרת כוחות הפועלים ומתגלגלים : "מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה" משלי יח-כא
כל אות כוח עשיתה כמילה : א- אל"ף, ב- בי"ת, ג- גימ"לי- יו"ד, ש- שי"ן וכך הלאה.
קל וחומר צרוף של שתי אותיות (כל צרוף של שתי אותיות יוצר קבוצת כוח, חלק מהצרופים מוכרים לנו וידועה משמעותם וחלק נותר עלום מאיתנו).
נפסח על משמעות וסוד האותיות, כל אחת בפני עצמה (תוכן המופיע במאמרים אחרים) ונעבור במחילה מכב' לברר את נושא זיווגי האותיות, שהינם שורשי המילים והשמות (שורשים ראשוניים) .

זיווגי אותיות, המקור
מובא חלקית מפרוש הרמ"ק על ס.יצירה :
(ז) כ"ב אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים, חזר גלגל פנים ואחור, סימן לדבר אין בטובה למעלה מענ"ג ואין ברעה למטה מנג"ע:
....... והם רל"א שערים פנים, דהיינו א"ב ב"ג וכן ראש כל אות על המשתתפת אליה כענין א' ראש המשתתפת עם כל האותיות והיא ראש להם. אמנם יש עוד רל"א שערים אחרים, והם אלו ממש אלא שהאות למטה מהמשתתפת אליה, כענין זה ב"א ג"א ד"א, יורה על האחור כענין היפוך שם בן ד' כזה הוה"י שפירש הרשב"י ע"ה שהוא אחור, מפני היות התחתון גובר על העליון, בענין שכמו שהם רל"א פנים הם רל"א אחור. ועתה אצייר לוח של רל"א פנים, ואלו הן:
כ"א - אב אג אד אה או אז אח אט אי אכ אל אמ אנ אס אע אפ אצ אק אר אש את :
כ' - בג בד בה בו בז בח בט בי בכ בל במ בנ בס בע בפ בצ בק בר בש בת :
י"ט - גד גה גו גז גח גט גי גכ גל גמ גנ גס גע גפ גצ גק גר גש גת :
י"ח - דה דו דז דח דט די דכ דל דמ דנ דס דע דפ דצ דק דר דש דת :
י"ז - הו הז הח הט הי הכ הל המ הנ הס הע הפ הצ הק הר הש הת :
י"ו - וז וח וט וי וכ ול ומ ונ וס וע ופ וצ וק ור וש ות :
ט"ו - זח זט זי זכ זל זמ זנ זס זע זפ זצ זק זר זש זת :
י"ד - חט חי חכ חל חמ חנ חס חע חפ חצ חק חר חש חת :
י"ג - טי טכ טל טמ טנ טס טע טפ טצ טק טר טש טת :
י"ב - יכ יל ימ ינ יס יע יפ יצ יק יר יש ית :
י"א - כל כמ כנ כס כע כפ כצ כק כר כש כת :
י' - למ לנ לס לע לפ לצ לק לר לש לת :
ט' - מנ מס מע מפ מצ מק מר מש מת :
ח' - נס נע נפ נצ נק נר נש נת :
ז' - סע ספ סצ סק סר סש שת :
ו' - עפ עצ עק ער עש עת :
ה' - פצ פק פר פש פת :
ד' - צק צר צש צת :
ג' - קר קש קת :
ב' - רש רת :
א' שת :




ואלו הן רל"א שערים אחור :
כ"א - בא גא דא הא וא זא חא טא יא כא לא מא נא סא עא פא צא קא רא שא תא :
כ' - גב דב הב וב זב חב טב יב כב לב מב נב סב עב פב צב קב רב שב תב :
י"ט - דג הג וג זג חג טג יג כג לג מג נג סג עג פג צג קג רג שג תג :
י"ח הד וד זד חד טד יד כד לד מד נד סד עד פד צד קד רד שד תד :
י"ז - וה זה חה טה יה כה לה מה נה סה עה פה צה קה רה שה תה :
י"ו - זו חו טו יו כו לו מו נו סו עו פו צו קו רו שו תו :
ט"ו - חז טז יז כז לז מז נז סז עז פז צז קז רז שז תז :
י"ד - טח יח כח כל מח נח סח עח פח צח קח רח שח תח :
י"ג - יט כט לט מט נט סט עט פט צט קט רט שט תט :
י"ב - כי לי מי ני סי עי פי צי קי רי שי תי :
י"א - לכ מכ נכ סכ עכ פכ צכ קכ רכ שכ תכ :
י' - מל נל סל על פל צל קל רל של תל :
ט' - נמ סמ עמ פמ צמ קמ רמ שמ תמ :
ח' - סנ ענ פנ צנ קנ רנ שנ תנ :
ז' - עס פס צס קס רס שס תס :
ו' - פע צע קע רע שע קע :
ה' - צפ קפ רפ שפ תפ :
ד' - קצ רצ שצ תצ :
ג' - רק שק תק :
ב' - שר תר :
א' ת :

ואמר סימן לדבר וכו' - כי לפי צירוף האותיות כן יהיה בהם כח לבנות או להרוס. ויראה סימן לדבר זה אותיות ענ"ג שמלה זו יורה טובה, וכאשר נהפכהו יורה נג"ע שאין למטה ממנו. וענין ענ"ג נודע שהוא עד"ן נה"ר ג"ן דהיינו עדן כתר, נהר חכמה, גן בינה שבה נטיעות כל האצילות. או עדן חכמה, נהר בינה, גן שבע מדות. ונגע היא קליפה קשה מהקליפות שעליה נאמר ונגע לא יקרב באהליך:

ואולם בטעם גלגול האותיות כך נאמר כי בחסד הוא סוד אלפא ביתא אחת, ובגבורה אלפא ביתא שנית, והם כלם ביושר בת"ת מצד שניהם. והוא הנקרא גלגול ודאי בלי ספק כאשר נבאר, מפני שבו סוד גלגל הקף שש קצוות והוא נקודת המרכז. והנה יתגלגלו כ"ב פעמים כ"ב אותיות שבשני הגלגלים דהיינו ימין חסד ושמאל גבורה, יפעלו כ"ב ימיניים פנים וכ"ב שמאליים גבורה, ובהתגבר הגלגל בי"א תנועות נסיעות ראשונות ראש האלפא ביתות הפנים גוברים, שהם מא"ב ב"ג עד ר"ש ש"ת, ואין מהאחור אלא א' לבד שהוא ת"א. ובחזור הגלגל נסיעה שנית דהיינו א"ג ב"ד וכו' עד ק"ש ר"ת גדל האחור מדרגה שנית והיא ש"א ת"ב. וכן הולך וגדל האחור ומתמעט עד שהם י"א פנים וי"א אחור בנסיעת י"א שהיא א"כ כ"ל עד כ"ש ל"ת פנים מ"א נ"ב עד ש"ט ת"י אחור, וכן מכאן ואילך עד היות הפנים מתמעטין והם א"ת לבד והאחור כ"א שער, והיינו ב"א ג"ב עד ש"ר ת"ש, כשזה עולה זה יורד וכשזה יורד זה עולה כענין המשקל. והם סוד תפארת מצד החסד פנים, ת"ת מצד הגבורה אחור. והיינו מצד החסד רחמים ענ"ג, מצד השמאל גבורה דין נג"ע. וזהו סוד רל"א שערים. ואפשר שזהו סימן י"ש רל"א שבמלת ישראל. ואין ספק שבסוד הפנים הוא הבנין בסוד אמרתי עולם חסד יבנה, ובסוד האחור הוא ההריסה בסוד עולם תהו מצד הגבורה כדפירשו בתיקונים, עד שכאשר ירצה לברוא יהיה גלגול האותיות א' עם כלן וכלן עם א', וכן ב' עם כלן וכלן עם ב', בסוד רל"א שערים פנים, וכאשר ירצה לקלקל ולהרוס יהיה גלגול האותיות ברל"א שערים אחור דהיינו א' עם כלן וכלן עם א', וכן ב' עם כלן וכלן עם ב' מצד האחור בסוד רל"א שערים אחור. ועוד נוסיף לקח בזה בס"ד. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד:
עד כאן דברי הרמ"ק זצוק"ל.

כפי שכבר צינתי לעיל, רבים מהצרופים (רל"א צרופי פנים ורל"א צרופי אחור, סה"כ תס"ב צרופים 462) עלומים כיום מאיתנו
ואולם כולם ניתנו ביד משה רע"ה בהר סיני. חלקם בשימוש גם כיום בלשון העכשווית "המודרנית" וחלקם ישוב בע"ה בבוא משיח צדקנו.



דוגמא :
"ויאמר יהו"ה אלהי"ם לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" בראשית ב-יח.
לבדו שורש ראשוני בד . בד = ענף

דוגמא :
שורש ראשוני צר .
צורה, צור"ר - צרור, צורך, צרוף, צר"ה.

דוגמא :
"תוכו כברו"
כברו שורש ראשוני בר . בר = חוץ
ברא, בריאות, ברירה, ברית, ברח.
ס. צירופי אותיות ( על "תוכו כברו" פנים ואחור ):
..... הנה הפנים והאחור של האותיות כברו, הוא שם הוי"ה ב"ה. ואותיות הפנמיות של תוכו הוא ג"כ שם הוי"ה. לזה אמרו כל מי שאין תוכו כברו אל יכנוס לבית המדרש. ואם תצרף אותיות הפנימיות של תוכו לאותיות הפנימיות של כברו נעשה כברו. ואם תצרף שאר האותיות העומדים בחוץ נעשה אותיות תוכו. וזה שמדייק בזהר הקדוש בדיוקנא דקב"ה דאיהו תוכו ושכינתיה ברו איהו תוכו מלגיו ואיהו ברו ולא אשתניאות איהו מלבר מההוא דלגיו וכולא חד וזה יחודו ואחדותו יתברך שמו.

רואים אנו בדוגמא דלעיל, את עומק לשון הקודש והכוחות הפועלים בה בעוצמות אין סוף, באימרה פשוטה ודלת עומק למראית עין.

זיווגים אם-כן הינם מהות קיומנו ועשיתנו בעולם הזה. זיווג חייו של האדם הינו ברית הנישואין. ואם בשורשים עסקינן, הרי שורש נישואין הינו נשא, משמע בני הזוג בעשיתם "הגשמית" נישאים אל על לעולמות רוחניים גבוהים וכפי עשייתם בזיווג התחתון, כך נבנים עולמות עליונים ומתקנים ומזדווגים.

הזכרנו בראשית הדברים את אחד הזוגות שבמעשה הבריאה ששת ימי השבוע ויום השבת. והם זיווג אות ו' משם הוי"ה, באות ה' אחרונה.
בכוונת - לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה..... ליחדא שם אות י"ה באות ו"ה ביחודא שלים וגו' . כוונה לזיווג ג' ספירות ראשונות בז' ספירות תחתונות. הכוונה סומכת על כך שכבר נתקיימו זיווגים מוקדמים של אות י' באות ה' (שבו אין לנו שום השגה כלל ועיקר) וזיווג
אות ו' (שש ספירות זעיר אנפין תפארת) ואות ה' (ספירת מלכות). ויחודא שלים (ליחוד השלם) הוא חיבור עליונים בתחתונים, י"ה באותיות ו"ה (יקו"ק) ועל הכל נאמר "השמים שמים ליהוה והארץ נתן לבני אדם" תהילים קטו-טז.

ישעיה נח-יג : אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש יהו"ה מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר: שם יד : אז תתענג על יהו"ה והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי יהוה דבר :

ואיך יכול האדם בע"ה להתענג על ה' ולקיים חלקו בזיווגים העליונים ( ראה להלן "אתערותא דלתתא"), לבנות ולתקן עולמות עליונים
זהר הקדוש בראשית פח עא : אחר הדברים האלה היה דבר יי אל אברם וגו'. רבי יהודה פתח (שיר השירים ז) אני לדודי ועלי תשוקתו. הא אוקמוה, אבל באתערותא דלתתא אשתכח אתערותא לעילא, דהא לא אתער לעילא עד דאתער לתתא. וברכאן דלעילא לא משתכחי אלא במה דאית ביה ממשא ולאו איהו ריקניא.



על משנה כתובות ת-ט :
ר"ע מב : ואוכלת עמו לילי שבת . אע''ג דבכל שאר הימים יכול לתת מזונותיה על ידי שליש אם ירצה , בליל שבת שהוא ליל עונה :
עיקר תוי"ט : וסתם לן תנא כמדת תלמיד חכם. ואפשר נמי שמצד עונג שבת מחויבת העונה בו לכל אדם :

הנה כי-כן, ראינו כיצד ניתן "להגשים" זיווג אותיות ו' וה' משם הוי"ה ע"י מעשה, שהוא זיווג מקודש של דוכרא בנוקבא (של איש ואשה),
של ששת ימי השבוע ביום השביעי ושל זעיר אנפין בנוקבה (מלכות). והם כולם קודשא בריך הוא ושכינתיה ה' אלקינו ה' אחד.

שנזכה בע"ה לביאת משיח צדקנו בן דוד במהרה בימינו.

אורי"ה.

http://kabala-oria.net

03-5033875 050-484613