חג סוכות - שמירת ישראל למען העתיד לבוא
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

חג סוכות - שמירת ישראל למען העתיד לבוא 

מאת    [ 23/10/2008 ]
מילים במאמר: 5014   [ נצפה 2217 פעמים ]

 
 
בס"ד י"ד תשרי התשס"ו
חג סוכות - שמירת ישראל למען העתיד לבוא
מבוא:
חג הסוכות חל ביום ט"ו בתשרי, שנאמר: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו. בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ג, ל"ט- מ"ג). הרמב"ם פסק כי חג הסוכות כולל ארבע מצוות: מצות עשה (קס"ו) לשבות בראשון של חג סוכות, מצות לא עשה (שכ"ז) שלא לעשות בו מלאכה (שביתת יו"ט, פ"א, הקדמה), מצות עשה (קס"ח) לישב בסוכה כל שבעת ימי החג, ומצות עשה (קס"ט) ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג (הרמב"ם, הל' שופר וסוכה ולולב, פ"א, הקדמה). כוונתם העמוקה של מצוות חג הסוכות היא להזכיר לישראל את נפלאותיו ונוראותיו של ה' יתברך עם כלל ישראל לדורותיו, ולקבע בתודעתם את העובדה שישראל נבחרו לקיים את העולם הזה הארעי ע"מ לזכות בחיי הנצח ולהנהיג את העולם הנצחי בעתיד לבוא, לפיכך נצטוו ישראל להתחבר בינהם ולשמוח "תחות צלא דמהימנותא" (זוהר, ויקרא, קג.), שנאמר: "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא, כ"ג, מ"ב), דהיינו, חג הסוכות נקרא בלשון רבים כנגד הסוכה בעוה"ז והסוכה בעוה"ב, כמובא במדרש: "אמר רבי לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא" (ילק"ש, איוב, מ', תתקכז). כמו כן שמחת חג האסיף היא שמחת כל שכבות העם על השלמת כל מעשיהם מן השנה שעברה ע"י אגידת ארבעת המינים, כמובא במדרש (מד"ר, ויקרא, ל, יב): "אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו", לכן רק בתפילות ובקידוש של חג הסוכות וש"ע אומרים: "זמן שמחתינו באהבה", "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודות ציון, משלי, ט"ו, ל'). נמצאנו למדים כי חג הסוכות מקנה לישראל בטחון והבטחה לשמירתם בעבר בהווה ובעתיד לבוא, כמבואר להלן בהרחבה:
א. הטעם לחג הסוכות - כדי שנזכור את נפלאותיו ונוראותיו של הקב"ה בשמירתו על ישראל.
ב. זמן סוכות - ט"ו בתשרי ביום חזרת ענני הכבוד לאחר העלמותם בעקבות חטא העגל.
ג. פנימיות הסוכה - מבנה ארעי המעלה את מבנה הסוכה למבנה קבע בתודעה היהודית.
ד. מידות הסוכה - לצורך תחושת ארעיות המקנה לישראל שמחה ואמונה בעתיד לבוא הנצחי.
ה. ושמחת בחגך והיית אך שמח - השמחה החיצונית גורמת לשמחה הפנימית לפרוץ החוצה.
ו. נטילת לולב - כלל ישראל ישראל נדרשים להתחבר לאגודה אחת בכדי שיכפרו אלו על אלו.
ז. הפטרת חג סוכות - חגיגת חג הסוכות ע"י הגויים היא הכרה בעובדה שה' בחר בישראל להנהיג את העולם מירושלים.
הטעם לחג הסוכות:
חג הסוכות משמש הנצחה לתקופת מסעי עם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, דהיינו, בניגוד לרגלים פסח ושבועות שעיקרם הוא זכרון רוחני למאורע היסטורי חד פעמי של יום יציאת מצרים ויום קבלת התורה, חג הסוכות משמש תזכורת רוחנית ומעשית לתקופת הנדודים במדבר באמצעות "מצות עשה מן התורה לישב בסוכה כל שבעת ימי החג" (הרמב"ם, הל' שופר וסוכה ולולב, פ"א, הקדמה), שנאמר: "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ג, מ"ב- מ"ג). כלומר, התורה כתבה את הטעם למצות סוכה ע"מ שישראל יכוונו לטעם המצוה בעת קיומה כדי "לצאת ידי המצוה כתקונה" (מ"ב, תרכה, א), אולם התנאים נחלקו בדבר כוונת התורה: "דתניא: 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל', ענני כבוד היו דברי ר' אליעזר, ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם" (סוכה, י"א:), לפיכך פסקו הטור והשו"ע כדעת רבי אליעזר (שו"ע, או"ח, תרכה, א): "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש". לכאורה היה נכון לפסוק להלכה כר"ע, דהיינו, שכוונת הסוכה היא לזכר "סוכות ממש" שעשו להם משום שהתורה לא הזכירה בפסוק את ענני הכבוד, ועוד הרי "קיימא לן הלכה כר"ע מחברו ואם היה מתלמידי ב"ש לא היה הלכה כמותו, כי היכי דאמרי' ר' אליעזר שמותי הוא ואין הלכה כמותו, ומפרש בירושלמי: שמותי שהיה מתלמידי ב"ש" (תוספות, הרא"ש, ב"מ, לז:)?
אלא נלענ"ד כי אין מחלוקת בין ר"ע לר"א כי דברי שניהם מכוונים לנסים והנפלאות שעשה ה' עם ישראל בעת לכתם במדבר ארבעים שנה מתחת לענני הכבוד כפי שנאמר: "כי בסוכות הושבתי", מכאן שאין הכוונת ר"ע לסוכות ממש שעשו להם כפישטו, ועוד, שהסוכות מיועדות לימי החמה בלבד, כמו כן אין כוונת ר"א לסוכה כנגד "שבעה עננים הכתובים במסעיהם: ארבע מארבע רוחות ואחד למעלה ואחד למטה ואחד לפניהם מנמיך את הגבוה ומגביה את הנמוך והורג נחשים ועקרבים" (רש"י, במדבר, י', ל"ד), שהרי הסוכה כשרה ב"שלוש דפנות" בלבד (סוכה, פ"א, משנה א), ועוד, מדוע לא ציותה התורה לזכור במצות סוכה גם את המן והבאר אשר בלעדיהם לא ניתן להתקיים ארבעים שנה במדבר? כלומר, לדעת ר"ע עיקר כוונת הסוכה היא לזכור את הנהגתם התמימה של ישראל במדבר, שנאמר: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה, ב', ב'), ונאמר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (במדבר, כ"ד, ה'), ופירש הרש"י: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה", דהיינו, הישיבה בסוכה "תחות צלא דמהימנותא" (זוהר, ויקרא, קג.) מחזקת את מדת אהבת ה' דרך קיום מצותיו בתמימות לעין כל כמצות המלך. לדעת ר"א עיקר כוונת הסוכה היא לזכור את ההנהגה הפלאית של ה' עם בני ישראל במדבר אשר שיאם מתבטא בהפרדת עם ישראל מן הגויים ושמירתם מכל רע, וע"י כך הישיבה בסוכה מחזקת את המדה הפנימית של הבטחון בה'. כלומר, המחלוקת בין ר"ע לר"א היא איזה כוונה עדיפה, לדעת ר"ע עדיפה הכוונה החיצונית-מעשית של קיום מצות סוכה למען "יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה", כפי שהדבר בא לידי ביטוי מעשי "בסוכות ממש" שעשו להם, ולדעת ר"א עדיפה הכוונה הפנימית-רוחנית של קיום מצות סוכה "כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו" של הקב"ה כפי שהדבר בא לידי ביטוי רוחני בענני הכבוד, לפיכך הוכרע ההלכה כדעת ר"א "וכן כתוב: 'בפיך ובלבבך לעשותו' וקדמונינו אמרו: רחמנא לבא בעי. ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשי השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו" (אבן עזרא, שמות, ל"א, י"ח).
וכן כתב הטור (או"ח, תרכה): "בסוכות תשבו שבעת ימים' וגו', 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם' וגו', תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים. והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם: הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש, ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו. ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך, ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה".
וכן כתב ה"פרי מגדים" שהכלל שנפסק להלכה כי: המצוות "צריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה" (שו"ע, או"ח, ס', ד), פירושו לכוון בעת עשית המצוה שרצונו לקיים מצות בוראו שציוהו על כך. אבל במצות סוכה הואיל שנאמר: "למען ידעו" צריך לכוון גם על טעם המצוה, וכן כתב ה"משנה ברורה" (תרכה, א): "וכתבו האחרונים שיכוין בישיבתה שצונו הקב"ה לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מן השרב והשמש, וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד" (פמ"ג). כלומר, האדם שלא מכוון בקיום מצות סוכה את הטעם הכולל של "כי בסוכות הושבתי" אינו יוצא ידי חובתו.
וכן מצאנו שטעם המצוה "למען ידעו" הוא גם חלק מפרטי קיום מצות סוכה, כמובא בגמ': "אמר רבה: דאמר קרא 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא" (שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה-רש"י, סוכה, ב.). כלומר, בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה האדם לא יכול לכוון לטעם מצות סוכה, משום שאם האדם לא חש את הקרבה לה' ואת מציאות שכינתו "תחות צלא דמהימנותא" (זוהר, ויקרא, קג.), אזי מכלול התנהגותו בסוכה פגום, לפיכך צריך האדם לחוש את מציאות השכינה ללא חציצה בסוכתו, שנאמר: "כי יצפנני בסכו ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני" (תהלים, כ"ז, ה'), על כן חייב האדם להתנהג בסוכה התנהגות ההולמת התנהגות אדם בתוך ארמונו של המלך.
זמן סוכות:
זמן יו"ט של סוכות נקבע ליום ט"ו בתשרי אשר בו חזרו ענני הכבוד להגן על ישראל לאחר העלמותם בעקבות חטא העגל, כפי שהסביר הגר"א בביאורו לשיה"ש (א', ג') שלאחר חטא העגל הסתלקו ענני הכבוד וחזרו בט"ו בתשרי כאשר ישראל החלו במלאכת המשכן, לפיכך חזרת ענני הכבוד "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות, מ', ל"ח) לאחר חטא העגל הם הסיבה למצות הישיבה בסוכה בט"ו בתשרי, דהיינו, לאחר שה' מחל לישראל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, התרוממו ישראל למעמדם הקודם וקבלו את התורה בזכות עצמם ביום הכיפורים שהוא גם "יום שניתנו בו לוחות אחרונות" (תענית, ל:), ומיד נגשו לקיים את מצות סוכה בשמחה, כך גם בכל שנה לאחר מחילת עוונותיהם של ישראל ביום הכיפורים ישראל נגשים מיד לבצע את מצות סוכה בשמחה, שנאמר: "למען ידעו דרתיכם", דהיינו, בעת חזרת הדעת לישראל לאחר יום הכיפורים כשישראל נקיים מן העבירה הנובע מחסרון בדעת כמובא בגמ': "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה, ג.), וכן מובא במדרש שט"ו בתשרי "ראשון הוא לחשבון עונות" (תנחומא, אמור, כב), "וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה, ואומר להם: מה דאזל אזל מן הכא נחיל חושבנא לפיכך משה מזהיר לישראל: 'ולקחתם לכם ביום הראשון" (מד"ר, ויקרא, ל, ז), מטעם זה הסביר הרמב"ם כי גם ארבעת המינים שבלולב הם לזכר שמחת יציאת ישראל משממון המדבר, לפיכך ציוה ה' לזכור זאת ע"י אתרוג שהוא הנאה שבפירות, הדס שהוא הטוב שבעצי הבשמים, לולב שהוא היפה שבעלים, וערבה שהיא הטובה באילנות הסרק. כלומר, מצות סוכה מקשרת במועדה בין העבר ההוה והעתיד של ישראל, לפיכך עיקר כוונת מצות הסוכה היא זכירת נס חזרת ענני הכבוד דווקא, משום שהם מסמלים את תחילתה של תקופה חדשה ביחסים שבין הקב"ה וישראל, דהיינו, תקופת העמידה בזכות עצמם.
פנימיות הסוכה:
עיקרה של מצות הישיבה בסוכה היא: מצד אחד שהסוכה תהיה עשויה במתכונת של דירת עראי, אך מצד שני יש לדור בתוכה במשך שבעת ימי החג כאילו היא דירה קבועה, כמובא בגמ': "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי' (סוכה, פ"ב, משנה ט) כיצד? היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה, מנא הני מילי? דת"ר 'תשבו' כעין תדורו, מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי" (סוכה, כח:). כלומר, נראה לכאורה כי הסוכה מגלמת בתוכה שתי הפכים גם דירת עראי וגם דירת קבע, אלא שמבנה הסוכה הוא אכן מבנה ארעי, אך הכוונות הפנימיות של מצות סוכה מעלות את מבנה הסוכה למבנה קבע בתודעה היהודית, דהיינו, הישיבה בסוכה ממחישה את בטחונם הקבוע של ישראל בקב"ה, שנאמר: "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל", לפיכך חידוש הזכרון של שמירת עם ישראל במדבר מעלה את עם ישראל לדורותיו במדרגות הבטחון בה', על כן "כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עלייה במסכת סוכה, לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן" (רש"י- שבת, קנד:), דהיינו, חז"ל המחישו את העליה הרוחנית באמצעות העלאת הסוכה לראש הגג. וכן נאמר: "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא, כ"ג, מ"ב), דהיינו, חג הסוכות נקרא בלשון רבים כנגד הסוכה בעוה"ז והסוכה בעוה"ב, כמובא במדרש: "אמר רבי לוי: כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא" (ילק"ש, איוב, מ', תתקכז), וכן נאמר בגמ': "א"ר יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן" (ב"ב, עה.).
וכן מצאנו שמצות חג הסוכות מבטאת את העליה ברוחנית של חגי תשרי, דהיינו, עיקר מצות ר"ה היא לשמוע קול שופר שהיא למעשה שמיעה פסיבית של האוזן, ועיקר מצות יוה"כ היא שביתת כל הגוף מכל פעילות גופנית חומרית, לעומת זאת עיקר מצות סוכה היא פעילות אקטיבית של כל הגוף "אוכל ושותה ומטייל בסוכה...'תשבו' כעין תדורו" (סוכה, כח:). כלומר, לאחר החששות והפחד מן הימים הנוראים ציוה ה' על ישראל לצאת מדירת הקבע ולהתקין להם דירה ארעית, ע"מ להזכירם כי דירתם בעוה"ז היא ארעית לצורך השראת השכינה ועיקר דירתם היא דירת הקבע של העוה"ב, וכן נרמז בפסוק: "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות" (בראשית, ל"ג, י"ז), דהיינו, האדם נדרש לעשות לעצמו ולעיסוקיו הרוחניים בית, ואילו למקנהו ולעיסוקיו הגשמיים עליו לעשות סוכות ארעיות. לפיכך הציווי לאכול ולשתות ולשמוח בדירה הארעית של הסוכה, הוא משום "שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (פסחים, קיז.). וכן מצאנו ששלמה המלך ע"ה חנך את בנין בית המקדש בימי חג הסוכות (מלכים-א, ח', ס"ה) למרות שבניינו הושלם בחשון (מלכים-א, ו', ח'), משום שחג הסוכות הוא חג השראת השכינה בסוכות ישראל.
מידות הסוכה:
מידות הסוכה מלמדות על הכוונות הרוחניות של מצות סוכה, לפיכך נחלקו חכמי התלמוד בטעם פסילת סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה: "אמר רבה: דאמר קרא 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא (שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה-רש"י). רבי זירא אמר: מהכא 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב' עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות (שהצללין מגיעין זה לזה מתוך גובהן של דפנות ואין צריך סכך-רש"י)...ורבא אמר: מהכא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה (צריך לעשות יסודותיה ומחיצותיה קבועין שלא תפול-רש"י) אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע" (סוכה, ב.). כלומר, שלושת הפירושים מבטאים עיקר כוונת מצות סוכה שהיא: לגרום לאדם תחושת רוחנית של בטחון בה' והרגשה מעשית של ישיבה תחת סכך כנפי השכינה, דהיינו, תחושת הארעיות מקנה לישראל שמחה ואמונה בעתיד לבוא הנצחי, לפיכך אין שואלים בחג הסוכות: מה נשתנה? משום שיסוד האמונה הוא בארעיות העוה"ז לעומת הנצחיות של העוה"ב.
וכן מצאנו שהרמב"ם פסק להלכה (סוכה, פ"ד, א): "שיעור הסוכה גובהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבה אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים", והשו"ע פסק (שו"ע, או"ח, תרלט, א): "כיצד מצות ישיבה בסוכה? שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור-או"ח-תרלט) ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה". ניתן לשאול לכאורה אם סוכה באורך של 60 ס"מ וברוחב 60 ס"מ ובגובה 80 ס"מ כשרה, כיצד ניתן לטייל (טור-או"ח-תרלט) בסוכה? ועוד, הרי לגבי סוכה כזו ניתן לומר: "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה, כה:)? אלא שהכוונה היא למטייל בסוכה ע"י הכוונות שבמחשבותיו, והמצטער בגופו נפטר מצערו מכוח קיומה של מצות סוכה. וכן מובא בגמ': "א"ר חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו" (ברכות, ו:), "וא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו" (ברכות, ז:), וכי רק בעבור שאדם קובע מקום לתפילתו מגיע לו שכר כל כך גדול? אלא "הקובע מקום לתפלתו" פירושו הוא: שאין הוא מסיח את דעתו מן התפלה, דהיינו, אינו מטייל במחשבותיו מחוץ לתפילה ובזכות זה אלהי אברהם יהיה בעזרו ואויביו נופלים תחתיו.
ושמחת בחגך והיית אך שמח:
התורה מצוה לשמוח באופן מיוחד בחג הסוכות ע"י חגיגה פרטית וציבורית, שנאמר: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים... ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחג לה' אלהיך במקום אשר יבחר ה'...והיית אך שמח" (דברים, ט"ז, י"ג- ט"ו ). כלומר, המצוה היא לשמוח ללא הפוגה במשך כל ימי החג לפיכך מצוה זו היא קשה לביצוע, על כן פסק הרמב"ם (שביתת יו"ט, פ"ו, יז): "ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר: 'ושמחת בחגך' וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו". כלומר, למרות שהעצב והשמחה הם ענין של הרגש בכל זאת התורה מצוה על האדם לשלוט על רגשותיו באמצעות שכלו עד שגם הרגש יצטרף לשמחה בעבודת ה', וכן מובא בגמ': "אין עומדין להתפלל...אלא מתוך שמחה של מצוה" (ברכות, לא.), ונאמר: "ושבחתי אני את השמחה', שמחה של מצוה...ללמדך שאין שכינה שורה...אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת, ל:), וכן נאמר: "מזמור לדוד' מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה, ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה" (פסחים, קיז.), ונאמר: "ופגעת חבל נביאים ירדים מהבמה ולפניהם נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים" (שמואל-א, י', ה'). כלומר, אם אין לאדם שמחה פנימית בעבודת ה' יכול הוא להשיגה באמצעות כלי עזר חיצוניים לצורך קבלת השמחה "כל אחד ואחד כראוי לו".
וכן כתב בעל "ספר החינוך": "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", דהיינו, השמחה החיצונית גורמת לשמחה הפנימית לפרוץ החוצה. לפיכך נפסק להלכה (שו"ע, או"ח, תקכט, ב): "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלוים אליו. כיצד משמחן? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו. וחייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר עניים". והרמב"ם פסק (דעות, פ"ה, א): "אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו ועל אלו נאמר: 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם' ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". לפיכך ציותה התורה: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים, ט"ז, י"ד), דהיינו, חלק משמחת החג היא שמחת הנתינה אשר היא משמחת גם את הנותן וגם את המקבל, ובכך מתאפשר לכלל ישראל לשמוח בשמחת החג. על כן כתבה התורה את מצוות לקט שכחה ופאה באמצע פרשת קרבנות החגים, כמבואר ברש"י: "אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים: פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך: שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו" (רש"י- ויקרא, כ"ג, כ"ב). כלומר, התורה הפליגה בשבחו של הנותן מתנות עניים כראוי עד כדי כך ש"מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו", משום שכאשר האדם זוכר את העניים אף בזמן שמחתו הפרטית מבטיח הוא בכך שלא ישכח את העניים גם בכל ימות החול של השנה. לפיכך נתינת מתנות עניים הודגשה דוקא בחג הסוכות משום שסגולת חג הסוכות היא ללכד ולאחד את העם כמובא בגמ': "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" (סוכה, כז:).
משל למה הדבר דומה: למלך שציוה על עבדו להעמיס על עגלה את המקרר, המיטה וארון הבגדים שבבית העבד, ולאחר מכן ציווהו שילך לחלקם לעניים. הלך העבד בעצבות למלא אחר מצות המלך, וכשחזר העבד למלך כשהוא המום מן העונש לו ולבני ביתו כתוצאה מביצוע מצות המלך, אמר לו המלך: כבר שלחתי לביתך מקרר חדיש ומשוכלל, ומיטת זהב חדשה, ואף ארון מלכותי מעץ ארז נדיר. אמר לו העבד: חבל שלא ציויתני לתת גם את כל הבית ותכולתו, כי אז הייתי מקבל ממך ארמון משוכלל. על כן הבטיחה התורה: "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך" (רש"י-דברים, ט"ז, י"א).
לפיכך התורה מצוה לשמוח באופן מיוחד בחג הסוכות ע"י חגיגה פרטית וציבורית משום שחג הסוכות מבטא מחד גיסא את ארעיותו של האדם באמצעות השמחה במצות הסוכה, ומאידך גיסא מציין חג הסוכות את נצחיותם של כלל עם ישראל באמצעות שמחת חג משותפת עם השכבות הנחשלות, ובאגידת ארבעת המינים המסמלים את כל הרבדים אשר מהם מורכב עם ישראל. וכן מצאנו שכינויו של חג הסוכות הוא גם "חג האסיף", שנאמר: "וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות, כ"ג, ט"ז), דהיינו, שמחת חג האסיף היא לא רק לבעלי שדות ממש, אלא שמחת חג האסיף היא שמחת כל שכבות העם על השלמת כל מעשיהם מן השנה שעברה ע"י אגידת ארבעת המינים, כמובא במדרש (מד"ר, ויקרא, ל, יב): "אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו", לכן רק בתפילות ובקידוש של חג הסוכות וש"ע אומרים: "זמן שמחתינו באהבה", "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" (מצודות ציון, משלי, ט"ו, ל').
נטילת לולב:
יום טוב של חג הסוכות כולל שתי שמחות נפרדות: השמחה האחת היא שמחת יום טוב יתרה מכל שלשת הרגלים אשר שיאה הוא שמחת בית השואבה, עד שאמרו: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (סוכה, פ"ה, משנה א), והשמחה השניה היא שמחת נטילת ארבעת המינים לפני ה' שהיא המשך השמחה על כפרת העוונות ביום הכיפורים, כמובא במדרש: "ולקחתם לכם' זה שאמר הכתוב: 'אז ירננו כל עצי יער' (תהלים, צ"ו י"ב), במי הכתוב מדבר? בישראל ובאומות העולם שהקדוש ברוך הוא דן אותן ביום הכפורים, אלו ואלו נכנסין לפני המלך לדין ואין אנו יודעין מי היה מנצח. משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם שנכנסו לדין לפני המלך ולא היה יודע אדם מה ביניהם אלא המלך בלבד, דן המלך אותן ולא היו יודעין הבריות מי נוצח לחברו. אמר המלך: כל מי שהוא יוצא ובידו אגין (חרב מונפת) הוו יודעין שהוא נצח. כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים ואין הבריות יודעין מי נצח, אמר הקדוש ברוך הוא: טלו לולביכם בידכם שידעו הכל שאתם זכיתם בדין. לפיכך אמר דוד: 'אז ירננו כל עצי יער, לפני ה' (תהלים, צ"ו, י"ב-י"ג), אימתי? 'כי בא כי בא לשפוט הארץ' (תהלים, צ"ו, י"ג), ביום הכפורים. מה ישראל עושין? ממתינים עוד חמשה ימים כדי שידעו הכל שישראל זכו" (תנחומא, אמור, יח), לפיכך כתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא, כ"ג, מ', מ"ב).
על כן נפסק להלכה כי "מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת, שנאמר: 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנאמר: 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים'. חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר" (הרמב"ם, לולב, פ"ז, י"ג). משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, פרט ליום שבת אפילו ביום הראשון שחל בשבת "מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה" (הרמב"ם, לולב, פ"ז, י"ז), ובעיקר משום הגזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, דהיינו, מפאת קדושת השבת נדחה פרסום ההוכחה לנצחונם של כלל ישראל בדין ביום אחד נוסף.
נמצאנו למדים כי עיקר מצות נטילת לולב היא ביום הראשון של חג הסוכות "כדי שידעו הכל שישראל זכו" (תנחומא, אמור, יח) בדין ביום הכיפורים, א"כ מדוע "התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש"? אלא ש"תקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן" (הרמב"ם, לולב, פ"ז, ט"ו), דהיינו, ע"מ לשמר בקרב ישראל את זכר ימי בית המקדש אשר בהם כפרת עוונותיהם של ישראל, בוצעה בעיקרה באמצעות עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, לפיכך די היה ליטול את הלולב ביום הראשון של סוכות "כדי שידעו הכל שישראל זכו" (תנחומא, אמור, יח) בדין ביום הכיפורים, אולם משחרב בית המקדש כפרתם של ישראל מתבצעת ע"י כלל ישראל בכל מקום שהם, לפיכך נדרשים כלל ישראל להתחבר בינהם לאגודה אחת לאורך זמן בכדי שיכפרו "אלו על אלו". וכן מובא במדרש (מד"ר, ויקרא, ל, יב): "פרי עץ הדר' אלו ישראל: מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' אלו ישראל: מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' אלו ישראל: מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' אלו ישראל: מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". לפיכך מצות נטילת לולב כוללת את נטילת כל ארבעת המינים יחדיו ע"מ שבמשך שבעה ימים יושפעו כלל ישראל מן התכונות הטובות שיש בכל אחד מהם. כלומר, אפילו הצדיק המסומל באתרוג אשר תורם מתכונותיו בריח וטעם לאחרים לומד מיתר המינים כי התשובה מאהבה גורמת לשלושת הרבדים הנמוכים בחברה להתעלות למעלה גבוהה יותר ממעלתו של הצדיק, לכן מברכים "על נטילת לולב הואיל וגבוה מכולן" (סוכה, לז:), דהיינו, משום שהלולב במינו הוא הגבוה מכולם לפיכך נבחר הלולב ליצג את מעלתם של הרבדים הנמוכים בחברה אשר התעלו למעלה רמה בזכות התשובה מאהבה.
וכן מצאנו שחז"ל נתנו טעמים נוספים לבחירתם של ארבעת המינים אשר מתוכם עולה הצורך בנטילת לולב במשך כל ימי החג: בעל "ספר החינוך" מסביר כי האתרוג דומה ללב, מקום הבינה לרמוז לאדם שיעבוד את ה' בשכלו, הלולב דומה לשדרה שהוא עיקר מבנהו של גוף האדם לרמוז לאדם שיקדיש את כל גופו לעבודת הבורא, ההדס דומה לעינים לרמוז לאדם שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו, והערבה דומה לשפתיים לרמוז לאדם שישים רסן בפין ויזהר בדבריו ביום שמחתו. וכן כתב הרדב"ז בטעמי המצוות כי ה' בחר באלו ארבעת המינים שהם כדוגמת כל אברי האדם, כי כל עבודתינו תלויים במחשבה בדיבור ובמעשה, והרי אתרוג דומה ללב שבו תלוי כל המחשבה, והערבה דומה לעינים שהם סרסורי העבירה, וההדס דומה לשפתיים שהוא מקור הדיבור, והלולב דומה לשדרה שהוא בנין כל גופו של האדם, לפיכך בהסתכל האדם באלו ארבעת המינים יכוון מחשבתו לעבודתו ולא יתגאה ויתנשא ברוב תבואתו ולא יתור אחרי לבבו ואחרי עינו. כלומר, נטילת ארבעת המינים במשך שבעת ימי חג השראת השכינה נותנת לאדם אנרגיות חיוביות להמשך קיום התורה והמצוות במשך כל השנה.
הפטרת חג הסוכות:
בהפטרת יו"ט של סוכות המנבאת את העתיד לבוא נאמר: "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם להשתחות למלך ה' צבאות ולא עליהם יהיה הגשם. ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה אשר יגף ה' את הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות. זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחג את חג הסכות" (זכריה י"ד, ט"ז-י"ט), נבואה זו נראית תמוהה לכאורה: משום שהטעם למצות סוכה הוא: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם" (ויקרא, כ"ג, מ"ב-מ"ג), דהיינו, ה' נתן לישראל את מצות הסוכה בכדי להזכירם את החיבה המיוחדת שה' רחש להם באמצעות ענני הכבוד ולא לגויים? ועוד, הרי גם בעתיד לבוא כשהקב"ה יתן לגויים הזדמנות נוספת לקבל עליהם את מצוות התורה, ה' ינסה את הגויים דוקא במצוה הקלה של סוכה והם יכשלו במבחן, כמובא בגמ': "כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן" (ע"ז, ב:), א"כ מדוע ה' יעניש את הגויים על שלא יבואו לחגוג את חג הסוכות? ועוד, הרי במצות סוכה ישראל שוכנים "תחות צלא דמהימנותא" (זוהר, ויקרא, קג.), ומשה רע"ה "בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר: 'ונפלינו אני ועמך' (ברכות, ז.), א"כ מדוע מצוה ה' על הגויים לחוג את חג הסוכות? אלא נלענ"ד כי בית המקדש וחג הסוכות מסמלים את מרכזיות בית המקדש שבירושלים ואת אחריותם של עם ישראל על שלומם של אומות העולם, כמובא בגמ': "א"ר אליעזר: הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה? כנגד אומה יחידה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך. א"ר יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן?" (סוכה, נה:), וכן נאמר במשנה: "ובחג נדונין על מים" (ר"ה, פ"א, משנה ב'), דהיינו, כל אספקת שפע המים לאנושות נקבעת בחג הסוכות בזכות ניסוך המים במקדש בשבעת ימי חג הסוכות. כלומר, בעתיד לבוא כאשר הגויים יכירו בעובדה שה' בחר בישראל להנהיג את העולם מירושלים ע"מ להטיב עמהם, אז הקב"ה יחייבם לחגוג את חג הסוכות אשר בעבודת שבעים הקורבנות מתכפר להם, שנאמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה, ג', ט'), אולם אם לא יכירו בעובדות אלה ה' יענישם בשל כך "ולא עליהם יהיה הגשם" משום שהדבר מוכיח כי הגויים מבעטים שוב בהשראת השכינה בחג הסוכות, וכן מצאנו שמלחמת של "גוג" (יחזקאל, ל"ט, א') ומגוג תהיה בחג הסוכות (רד"ק, ישעיה, ס"ו, כ"ג). כלומר, חגיגת חג הסוכות ע"י הגויים היא הכרה בעובדה שה' בחר בישראל להנהיג את העולם מירושלים, שנאמר: "יום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת...ובניתיה כימי עולם" (עמוס, ט', י"א). לפיכך נאמר בברכה האמצעית של יום טוב בערבית, בשחרית, ובמנחה: "אתה בחרתנו מכל העמים (בעת יציאת מצרים בפסח) אהבת אותנו ורצית בנו מכל הלשונות (בעת קבלת התורה בשבועות) וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת" (בעת חג הסוכות).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי מצות סוכה מחזקת את בטחונם של ישראל לדורותיהם בהבטחת ה' לשמור על עמו ישראל בעבר בהווה ובעתיד, ומחזקת בקרבם את הכרת הטוב, לפיכך המגורים במבנה הארעי של הסוכה לאחר אסיפת רוב "כל הפירות" (סיפרא, אמור, יב) מן השדות ממחיש לישראל את ארעיות העוה"ז לעומת מבנה הקבע המובטח להם בעוה"ב, ומתוך כך תחושת הארעיות מקנה לישראל שמחה ואמונה בעתיד לבוא הנצחי. לפיכך מצות השמחה בחג היא מצוה גשמית ורוחנית הכוללת את חובת שיתופם של כל הרבדים בעם ישראל לשמחה הן ע"י מצוות נתינת מתנות חומריות לעניים ברכוש, והן ע"י נטילת ארבעת המינים המסמלת את חיבורם הרוחני של כלל ישראל לאגודה אחת בכדי שיכפרו אלו על אלו. על כן עתיד ה' לנסות את הגויים דוקא במצוה הקלה של סוכה והם יכשלו במבחן, כמובא בגמ': "כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן" (ע"ז, ב:), דהיינו, ה' מציין לשבח את מסירותם של ישראל בקיום מצוות ע"י מבחן מצות סוכה, ובזכות חגיגת חג הסוכות ע"י הגויים בעתיד לבוא ה' יוכיח לגויים כי הוא בחר בישראל לעם סגולה להנהיג את העולם מירושלים, כאמור בהפטרת יו"ט של סוכות: "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלם ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות" (זכריה י"ד, ט"ז).
יה"ר שיזכנו ה' לשנים רבות ולשמחה יתרה בחגים ובמועדים טובים ונזכה לראות "כהנים בעבודתם ולוים בדוכנן וישראל במעמדן" (ערכין, ד.), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה...קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו מבאים תודה בית יהוה כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ה'" (ירמיה, ל"ג, י'-י"א), "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה, י"ד, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מחברם של הספרים:
"מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע,
"אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים,
"אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל,
"פרי צמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב