העולם שייך לצעירים - האומנם??? 

העולם המודרני מהלל את הנעורים, את המראה הצעיר. אנו מכירים את המוטו "העולם שייך לצעירים", הפרסומות מלאות באנשים צעירים בעלי מראה חטוב שמשדרים יופי והצלחה, וההזדקנות נתפסת כמשהו שלילי שהוא מכורח הטבע ושרצוי להצניע אותו. אך יש הרבה יופי בהזדקנות. יש בשלות וחוכמה וניסיון וזו לא בהכרח מציאות מתסכלת, אפשר למצוא בזה גם לא מעט צדדים חיוביים.

אני בת 49 עוד מעט, נושקת ל-50 ולא הייתי מתחלפת עם אף צעירה. אני זוכרת שלפני כשנתיים התחלתי לסבול מקוצר ראייה והבנתי שאני צריכה משקפיים לקריאה. יחד עם הפליאה הרגשתי מעין עליצות כזו, הנה גם אני שייכת עכשיו רשמית לגיל הבוגר. אני זוכרת שהרכבתי אותם לראשונה והסתכלתי במראה, ממש חשתי "חכמה", מעין מראה של כובד ראש ומכובדות. ובכל פעם שאני מרכיבה אותם לקריאה אני מרגישה מכובדות חחח.

כשאנחנו מגדלים את ילדינו אנחנו מרגישים שכל גיל יש לו את הדברים הנחמדים שלו. כשילדי היו קטנים נהניתי מהמתיקות שלהם והחוכמות שלהם, כשהם גדלו נהניתי מזה שאפשר לשוחח איתם ולטייל איתם ואפילו כשהם הגיעו לגיל הנעורים הקשה נהניתי מלראות אותם מתפתחים לאנשים בוגרים. גם לנו כמבוגרים יש בכל גיל את היופי שלו.
בשנות העשרים אנחנו מלאי מרץ, מסתערים על החיים , מתנסים בעבודה ומקימים משפחה. בגילאי השלושים אנחנו בונים את חיינו ומגדלים את הילדים ובשנות החמישים מתחיל הבית להתרוקן.

לפני כ-3 שנים הבן שלי הבכור עזב את הבית ושכר לו דירה במקום מרוחק. יום שלם מיררתי בבכי, ממש כך. הילד שלי כבר לא גר בבית. שנתיים אחר כך עזבה הבת. הבית מתחיל להתרוקן ונשארנו רק עם הקטנה הגדולה, אך תוך זמן קצר כבר הרגשתי את היתרונות. המחשב כבר לא תפוס כל הזמן, לא צריך להכין כל יום ארוחות ערב לכולם, יש יותר זמן לקרוא, הבית נשאר מסודר, אפשר לעשות דברים שאוהבים ושרצינו לעשות במשך השנים, יש יותר זמן לזוגיות, ועם הזמן הריק מתמלא בדברים חדשים. למי יש כוח היום לחזור לשנים הסוערות של גידול הילדים, הכביסות והמרוץ, ואיזה כיף זה שכבר לא צריך ללכת למסיבות חנוכה של הגן ולמפגשי היצירה בביה"ס... בזמנו זה היה כיף, היה לנו כוח, הייתה הסבלנות, עכשיו הטבע דואג שנוריד הילוך כדי שנוכל ליהנות מהשקט
ומעשייה רגועה יותר.

לפני כחודשיים בתי הריעה בקול: אמא יש לך כבר שערות לבנות ואכן בצבצו אצלי 2,3 שערות השיבה הראשונות . זה היה משונה אך כשהבטתי במראה חייכתי לעצמי ואהבתי את מה שאני רואה. כמו עם המשקפיים הרגשתי מכובדות, שיקול דעת. אם וכאשר יהיו לי הרבה שערות שיבה אני מאמינה שאצבע את השיער אולי כי ככה נהוג אולי כי אני רגילה למראה שלי עם הצבע שיער שלי ואני חושבת שזה יותר יפה כרגע. אני בודאי לא נראית כמו שנראיתי לפני עשרים ושלושים שנה אך טוב לי עם זה. איזה כיף זה שלא נמצאים כבר בתחרות של יופי כמו בגילאי העשרה, לעמוד שעות מול הראי ולהסתכל על כל פצעון ומיקום של שערה כמו שבתי בת ה-16 חווה כעת. זה לא אומר לא לטפח את עצמך ולהיראות יפה ומסודר, אך הפרטים הקטנים כבר לא חשובים כל כך. איזה כיף זה לא להכניס את הבטן כשלובשים שמלה וללבוש מה שנוח. איזה כיף שכבר לא לובשים בקיני שצריך לסדר כל הזמן כשיוצאים מהמים ולהכניס את הבטן כמובן... אני מסתכלת על כל הצעירות החטובות והיפות ונהנית מזיו עלומיהן כשאני אומרת לעצמי טוב שהייתי במקום הזה וטוב שאני כבר לא שם.

קשה לי להבין את אלו שמשתעבדות להיראות כמו בצעירותן ועושות ניתוחים על גבי ניתוחים ואינן מרוצות מהמראה אף פעם. אם יש למישהי אף בעייתי באמת והיא רוצה לשנות ניחא או משהו אסתטי בולט שמפריע, אך להשתעבד כדי להיראות כמו לפני עשרים שנה? הרי אין לי כל כוונה היום למצוא חן בעיני צעירים בגיל של הבן שלי. הם לא מעניינים אותי וגם בגיל מתקדם אפשר להיות מחוזרת. אז נכון את לא תהיי מחוזרת על ידי גבר בן 35 אך מי רוצה? לעומת זאת יש מחזרים חדשים בני 50, 60 ואפילו 80 אז מה? אלו גברים בשלים שנותנים לך את ההרגשה שאת מחוזרת וזה נעים מאד.

יש כאלה שאומרים שלא משנה הגיל העיקר איך שאתה מרגיש. אז אני בהחלט לא מרגישה כמו בת 16 ומרגישה בגילי אבל העיקר לדעתי הוא להישאר צעיר בנשמה כלומר מתרגש, נלהב מדברים חדשים, סקרן, אוהב, זה מה שמשאיר אותך צעיר גם כשפיסית אתה כבר לא אותו דבר.

כבר לפני שנים הכנתי את הילדים שלי לעובדה שאני לא אהיה הסבתא שמטפלת בילדים שלהם. אני גידלתי שלושה. נתתי להם את הנשמה שלי. עכשיו זה תפקידם לגדל את הילדים שלהם. אני מוכנה לעזור פה ושם אך זה לא תפקידי לגדל עוד דור. אני רוצה ליהנות מהשנים הבוגרות שלי, לעבוד, לעשות דברים שאני אוהבת, לתרום מהניסיון שלי, ליהנות מזוגיות בוגרת וכדומה.

החברה לצערי עדיין לא מבינה כמה יכולים אנשים מבוגרים לתרום, הן במקומות עבודה והן בחברה. לפעמים מסתכלים על אנשים מבוגרים כעל אנשים שלא מבינים כלום אך כמו שהבעל שלי תמיד אומר לבת העשרה שלנו : אני בגילך כבר הייתי, את בגילי עוד לא היית. המבוגרים נושאים בתוכם את שנות הילדות והנעורים והבגרות ויש להם ניסיון רב וחשוב לתרום לחברה. אולי אם אנחנו כמבוגרים נרגיש כך ולא נרגיש מיותרים, גם אחרים יבחינו בכך. העולם שייך לכולנו.