"העברית והישראלית הן שתי שפות נפרדות לגמרי. כיום מלמדים תנ"ך כאילו הוא כתוב בשפת האם שלנו, אבל זה שקר שהתלמידים מזהים מיד. את התנ"ך חשוב ללמד, אבל כשפה זרה, כמו אנגלית וערבית".
אולי בגלל אילוצי צמצום הריאיון לכתבה אינטרנטית, אולי מחמת שפרופ' צוקרמן לא הבחין בהשלכות המעשיות שיש להצעה כזאת, נשארתי בתחושה שחסרות בטיעון הזה כמה הבחנות נחוצות.
ראשית, בהקשר זה אנו נדרשים לדיוק הגדרת המונח "שפה זרה". כמה זרה צריכה להיות שפה כדי להכליל אותה בקטגוריית השפות הזרות?
ההתחלה פשוטה: ברור ששפת אם אינה שפה זרה.
אך האם ברור שהתגית נכונה גם לשפת סבא וסבתא, במקרים הרבים שבהם היא אינה שפת אם, אך הדובר מטמיע בילדותו משמיעה (גם אם לא בדיבור פעיל) את "תחושתה", את הצליל, אוצר מילים (אמנם מוגבל), מהלכים תחביריים (אחדים)
או: האם התגית נכונה חד-משמעית לדובר השייך לקבוצת מיעוט אתנית (למשל ערבי ישראלי החי בתחומי הקו הירוק) הדוברת שפת אם משלה (למשל ערבית) אך בסביבתו הקרובה שומע ומשתמש בשפת הרוב האתני (למשל עברית) כשפה שנייה?
מצד אחר יש דרגות שונות של קרבה או זרות בין שפות, וגם כאן לפני שמעצבים תכנית לימודים "עברית שפה זרה" צריך להגדיר את מידת הזרות. הרי תחושתי כשאני שומע ארמית אינה דומה לתחושתי בהאזנה לסינית. או: מעולם לא למדתי יידיש, אבל בילדותי שמעתי את הוריי דוברים ביניהם גרמנית. גרמנית היא שפה זרה לי, אך לא זרה כמו סינית, ובדרך כלל אני מבין יידיש בגלל קרבתה מצד אחד לעברית ומצד אחר לגרמנית. נחוץ לנו אפוא איזשהו סולם ערכים של "שפה זרה 30%", "שפה זרה 70%" וכן הלאה (דוגמה מצחיקה קצת, אבל היא מבהירה את הכוונה).
כאמור, אולי בריאיון עיתונאי אין ברירה אלא לגרוף את כל אלו לתיוג במושג יחיד "שפה זרה", אך אם מתייחסים להצעה ברצינות ומבקשים ליישם את ההצעה ללמד עברית כשפה זרה, צריך לדייק יותר.
מה נחוץ לעיצוב המתודה הפדגוגית הראויה ללמד את השפה הזרה הזאת לדובר עברית שפת-אם?
נתחיל בסדרת מחקרים כדי לבדוק עם דוברי ישראלית את "כמות" העברית שאינה זרה לו. מן הסתם שיעור ראשון בעברית שפה-זרה לא ידמה בשום אופן לשיעור ראשון של אותו דובר בסינית שפה-זרה. כמה מאוצר המילים זר לו? כמה מהתחביר זר לו? מה הוא מבין ומה אינו מבין? ובוודאי יימצא במחקר כזה שלא מדובר בקורפוס אחיד. אולי פרקים בספר בראשית או בספר יונה יהיו לו נהירים למדיי, ואילו פרקים בספרים הפיוטיים (שיר השירים, משלי, קהלת) או הנביאים המסובכים יותר (כמובן, גם רעיונית) יהיו לו סתומים. עכשיו נסמן את מידת הזרות של העברית, למשל "שפה זרה 40%".
אחר כך נידרש להבחין בין זרות השפה ובין זרות התוכן ומורכבות הדיון בטקסט הנלמד. ברור שאותו תלמיד מפענח בדרגות שונות של קלות גם טקסטים שונים בישראלית, ולא בגלל השפה אלא בגלל התוכן ובגלל היחס האינהרטי בין שפה לתוכן. נוכל להתקדם עם רעיון יישום תכניות לימודים "שפות זרות" בהכנת הלומד לרהיטות בקריאת טקסטים מסובכים יותר ויותר.
אולי נמצא שגם הישראלית של טקסט מתורגם של לקאן היא שפה זרה. או ברוח הדברים כאן, יהיה עלינו לקבוע את דרגת הזרות של השפה הנחוצה לטקסטים מורכבים ("ישראלית עיונית, שפה זרה 80%")
אם נגלה שהרבה מהשפה חדש לתלמיד, יהיה עלינו להתחיל ללמד "ישראלית עיונית" כ"שפה זרה" לחלוטין, כלומר בשיעורי לשון (אוצר מילים ותחביר) ורק אחרי שנתיים שלוש נעבור ללמד פילוסופיה?
אחרי שנלבן לפרטיה את סוגיית תיוג הישראלית כשפה זרה, נוכל לעבור לשאלת היישום הפדגוגי. אולי נמצא שעלינו לעצב שתי מתודולוגיות, האחת שבה העברית תוגדר "עברית מתחם ייחודי ובעייתי בשפת האם" והשנייה שבה היא תוגדר "עברית שפה זרה". אחר כך עלינו להשוות את האפקטיביות של הפדגוגיות הנגזרות מההגדרות הללו, להביא ממצאים מהשטח ולהסיק מסקנות. רק אז נבחר את המתודה האפקטיבית יותר.
הדבר הקל ביותר יהיה להנחות את המורה ללמד מפרספקטיבה חדשה, שמשמעותה רענון השערותיו והנחותיו על מצבו של התלמיד, וייחוס משקל רב יותר לעניינים לשוניים בשיעורי תנ"ך של כיתה ו'.
כלומר, אולי אפילו כשנחליט שעברית היא שפה זרה, נעדיף ללמד אותה (ואת הישראלית הזרה, כלומר העיונית המורכבת) נעדיף ללמד את השפה מתוך הטקסטים (כמו שמערכת החינוך בארץ נוטה להעדיף בשנים האחרונות, בתפיסה החדשה של לימודי לשון כחלק מרכישת אוריינות כללית, כלומר בהקשר של "הבנת הנקרא").
אך אולי באמת נמצא שצריך להציע לממסד ההוראה (בתי ספר, אולפנים, מכללות ואוניברסיטאות) לפתוח תכנית לימודים "עברית שפה זרה" וללמד אותה בשיעורי לשון, כמקובל למשל באולפנים ללומדי עברית שפה זרה (למשל סטודנטים זרים באולפני האוניברסיטאות). אולי, לדוגמה, משרד ה"חינוך" יפסיק ללמד תנ"ך עד כיתה יא, ולפני זה ילמד שיעורי עברית עתיקה במשך ארבע שנים כשיעורי חובה, כמו אנגלית, ערבית או צרפתית, ורק אז יעבור לשנה-שנתיים לימודי תנ"ך, כמו שבהוראת אנגלית-שפה-זרה עוברים רק אחרי כמה שנים להוראת שייקספיר.
לסיכום, לדעתי אין טעם בוויכוח על "עברית שפה זרה" ברמה של "אני צודק אתה טועה". מה שמעניין הוא לעבור מיד לטיפול בהשלכות המעשיות של קריאת התיגר הזאת, לבחון אותה במחקרים אפקטיביים, להסיק מסקנות ולנצל את ההבחנות העולות מהמחקרים הללו בתחומים שהן חלות עליהם. שני התחומים הבולטים לדעתי הם הוראת עברית ועריכה לשונית. כאן הדגמתי את הטיעון בתחום ההוראה.
(1) עמרי הרצוג, "עברית בשתי שקל", הארץ Online 5.10.2008, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1024807.html
עורך ספרים, מאמרים ועבודות אקדמיות (לתוארי מוסמך ודוקטור) במדעי הרוח והחברה, וביןאלי גיא: עריכה לשונית ותרגום מאנגלית לעברית; ספרים, מאמרים ומגוון טקסטים אחרים, ללקוחות פרטיים ולמו"לים. לסטודנטים: עבודות אקדמיות (דוקטורט, מאסטר, הצעות מחקר ועוד; Eli Guy, English-to-Hebrew translation, language editing in hebrew היתר -- היסטוריה, פילוסופיה, חינוך, אנתר
