הסוגיה המדוברת בכותרת, החוזרת שוב ושוב במאמריי, עלתה בפורום לענייני לשון בשאלה של אתי, עורכת טקסטים. כפי שקורה במקרים רבים, היא מצאה שהשימוש הנפוץ בביטוי (במקרה זו מדובר במונח "פול" לתיאור גרעיני הפול) אינו תואם להגדרתו המילונית ואינו מוסמך מטעם האקדמיה ללשון עברית, למשל (הפול הוא הצמח השלם). כיוון שהיא עורכת ספר בישול, היא מוצאת את עצמה, כפי שעורכי לשון מוצאים את עצמם תכופות, בדילמה: הספר ראוי להיכתב בשפה תקנית, אך הרי רוב קוראיו וקוראותיו לא יהיו חברי צוות האקדמיה ללשון אלא בני אדם מן השורות שמבינים את ה"פול" כפי שמקובל להבין אותו, ובעיקר הם רוצים לא ללמוד פרק בעברית אלא להכין תבשיל משובח.
ואכן זו דילמה, אך כשציינתי את קריטריון תפוצת גוגל, המעסיק אותי בשנים האחרונות כ"קוטב נגדי" לקריטריון התקן המילוני. היא הסתייגה, וכמובן, אני מזדהה עם ההסתייגות הזאת, החוזרת תכופות בדיונים מסוג זה: הרי לא מן הראוי לעצב את לשוננו לפי התפוצה ההמונית, ובלשונה "בעניין זה, כידוע לך, אני הרבה פחות דמוקרטית ממך". ולמרות הזדהותי, הוספתי כלהלן:
אל נא תזלזלי מאוד במסקנות שימושי גוגל כמכשיר אבחון של תוקפו של שימוש לשוני. שפה נוצרת בתהליך משולב של התהוות ספונטנית בלתי נדלית ושל גיזום, סדירה ותקנון של הברירה הטבעית (מה ששורד) וכיום גם של מוסדות תקנון דוגמת האקדמיה ללשון העברית.
התקן אינו מוחלט, הוא בהתהוות, ובהתהוותו מתעלסים ומזדווגים כפרפרים ביום אביב זוהר הכאוס היצירתי של "העם החליט" עם כובד הראש של הרגולטורים המלומדים.
נשאלת השאלה, למי את כותבת? למאתיים עורכי לשון (שמהם שלושה אולי יראו את הספר באקראי) היודעים למשל שהביטוי התקני הוא "הן... הן...." -- או לאלפיים קוראים שיחשבו שנפלה שגיאה, שהביטוי הוא, כנפוץ, "הן... והן...", ומבחינתם הטקסט התקני יהיה מכשול על דרך קריאתם הרהוטה ולכן הסחת הדעת מהתוכן לשטח הפנים של הטקסט, ומהם לכל היותר שניים ייגשו למילון לגלות להפתעתם שאת צדקת.
איני אומר, רחמנא ליצן, שצריך ללכת חופשי בעקבות "העם החליט, גוגל שליט". אבל לדעתי העורכת צריכה להיות גם חכמה, לא רק צודקת.
אחרי שהרהרתי וכתבתי (והשתתפתי בדיוני פורומים) על הסוגיה הזאת לא מעט בשנה-שנתיים האחרונות, כיום אני בטוח שבכל טקסט וטקסט ההכרעה מצריכה שיקול דעת רגיש ומעמיק, ובחירה ספציפית של האיזון בין שני הקטבים.
טקסט ערוך אינו שיעור לשון ולא הוכחה פומבית או כרטיס ביקור לידע הסמכותי של העורך, אף שהוא חתום על העריכה בעמוד הפנימי של דף השער. למעשה הוא משמש תווך לתקשורת בין הכותב לקוראים, ומעורבים בו עוד כמה דברים חשובים יותר או פחות, ולמשל כרטיס הביקור של המו"ל ושל העורך, ואולי עוד משהו.
בתוך כל אלו ייתכן שעדיף לכתוב פולי קפה או פולי חומוס, ולא זרעי קפה וזרעי חומוס, ואילו הייתי צריך לערוך טקסט כזה, הייתי מבלה כמה שעות בחנויות הספרים מול מדף ספרי הבישול המשובחים, ואולי גם משוטט קצת באינטרנט לראות מהי הלשון המשמשת בז'רגון הזה, שאינו מוכר לי (אולי כי אני לא נוהג להשתמש בספרי בישול אלא בהשראת היצירתיות שלי כשאני ניגש לבשל -- או לחלוט, לצורך העניין).
רק אז הייתי ניגש לאזן בין צרכיו המשוערים של הקורא המשוער שלי ובין הידע שלי ודרישות המו"ל והאקדמיה ללשון.
על זה ענתה לי אתי:
לא רוצה להכריע, רוצה להסתמך על דעה מוסמכת --- אתי
אינני פוסלת את 'העם החליט' אך גם אינני מקבלת את הכרעת הרוב כהוכחה לתקינות השפה. אינני מחליטה מי מהשימושים הפופולאריים נחשבים ל'שפת רחוב', ומי ל'התעלסות יצירתית'. אני בסך הכל מנסה לתקן טקסטים של אחרים בהסתמך על מה שנקבע כ'שפה נכונה'.
מתשובתך אני מבינה שאין הגדרה מחייבת לנושא גרעינים / גרגרים / פולים / זרעונים כו', ועל כך אני באמת תמהה.
מצד אחד, באינטרנט ניתן לעקוב אחר פולמוסים חדים כתער שלעתים הופכים לעוינות אישית ממש, וכל זה בגלל איזה שימוש לשון מימי המשנה או מימי התלמוד או בגלל איזו ו' החיבור שחוקיותה מפוקפקת או כיוצ"ב. מצד שני, עולם שלם של פרי האדמה מופקר לחסדי השוק, הרוכלים ו'הרוב'. מה אפשר ללמוד מכך? האם בדומה לנהג מונית שבעל כורחו נתקבע בתודעה הציבורית כנציג אותנטי של 'דעת הקהל הישראלית', כך מוכר הפיצוחים ומפצח הפיצוחים הופכים לקובעי התקן של השפה העברית? בקיצור, למה אין הגדרות לזרעים שונים והאם כך הוא גם בשפות אחרות?
האם יש טעם להעביר את השאלה לאקדמיה ללשון?
תשובותיך מאלפות. תודה מראש...
להעביר לאקדמיה - רעיון טוב --- אלי
בכל מקרה, גם אם תבחרי לא להשתמש בתקן, אם את מקצועית, עלייך לדעת מהו התקן כדי לשקול שיקול מושכל.
אני חושב שדמות "הקורא האינטליגנטי המשוער" על פי תפיסתך יכולה להיות כוכב צפון סביר להכרעות מסוג זה. אין צורך להביא בשביל הטיעון את הטוקבקיסטים העילגים או בעלי מקצועות כלשהם, למשל נהגי מוניות, שחלקם אולי אינם רהוטים לשונית, ואחרים דוברים עברית רהוטה ומשובחת.
אותנו השאלה מעניינת יותר בתחום הביניים של קהלים איכותיים שבוחרים להעדיף שימושי לשון שאינם תקניים, ולמשל כותבי מאמרים אקדמיים האוהבים כמה ביטויים בלתי-תקניים, שאנו שוקדים לתקנן אותם בעריכתנו.
בסך הכול, קיומה של האקדמיה טוב מאוד למקצוע שלנו, כי היא שוקדת על ניסוח התקנים. תקנים זה דבר טוב מאוד בשפה המתהווה מהר כל כך כשפתנו העברית, כי הם משמשים קוטב נגדי לתהליך ההתרבות ה"פראית" של הלשון, שבעולמנו המודרני הואץ במידה שלא הייתה כמוה מעולם.
הבה נזכור ש"מי שדבק בעקרונות ללא פשרה, ממרר את חייו שלו ואת חיי הסובבים אותו" (משה פלדנקרייז). כל זה בגדר דעה אישית, וחלילה לא בגדר "ויתגלה דבר האמת לאליהו בחלום".
