זכותו של ילד-נכד למזונות 

סעיף 56 לחוק הירושה קובע כאמור כי:
"הניח המוריש בן זוג, ילדים או הורים והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון לפי הוראות פרק זה, בין בירושה על-פי דין ובין בירושה על-פי צוואה."



סעיף 57 לחוק הירושה מגדיר, בין השאר, את הדיבור "ילדים". על-פי הגדרה זו (סעיף 57(ד)):
"ילד, לעניין מזונות - לרבות ילד שנולד אחרי מות המוריש, ילד שלא מנישואין, ילד מאומץ, וכן נכד של המוריש שנתייתם לפני מות המוריש או שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו ואין הוריו יכולים לספק לו מזונות."



אם נצרף שתי הוראות אלה, נמצא כי נכד זכאי למזונות מן העזבון, אם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, הנכד נופל למסגרת הדיבור "ילד" (כפי שדיבור זה מוגדר בסעיף 57(ד) לחוק הירושה); שנית, הנכד זקוק למזונות (כאמור בסעיף 56 לחוק הירושה).[1]
במשפט הישראלי קיימת מגבלת גיל לפסיקת מזונות מן העזבון. המזונות ניתנים לילדי המוריש עד גיל 18, ובנסיבות מתאימות גם לתקופה עד גיל 23 (ראו סעיף 57(א)(2) וסעיף 57(א)(3) לחוק הירושה). קיימות גם שיטות משפט אחרות. במשפט באירלנד ניתנים המזונות מן העזבון ללא הגבלת גיל, בהתאם למבחנים המקנים שיקול-דעת נרחב לבית-המשפט.[2]
ב- ע"א 616/87[3]נדונה השאלה אם הנכדים בערעור שלפנינו נופלים לגדר הדיבור "ילד".
בית-המשפט קבע מפי כב' הנשיא מ' שמגר כי:
"הקושי כאן הוא משולש: ראשית, שאלה היא אם חלה בענייננו החלופה הראשונה שבהגדרה ("נכד המוריש שנתייתם לפני מות המוריש"). בפרשה שלפנינו נתייתמו הנכדים מאביהם אך לא מאמם. האם די בכך כדי לקיים חלופה זו? שנית, האם חלה בענייננו החלופה השניה שבהגדרה ('שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו'), וזאת בהתחשב בעובדות כפי שהוכחו. על-פי עובדות אלה תמך המנוח בנכדים תקופה קצרה בסכום של מאה דולר לחודש; שלישית, האם הסיפא של ההגדרה ('ואין הוריו יכולים לספק לו מזונות') מתייחסת - בהנחה שהחלופה הראשונה חלה גם במות הורה אחד בלבד - הן לחלופה הראשונה ('שנתייתם לפני מות המוריש) והן לחלופה השניה ('שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש'), או שמא היא מתייחסת אך לחלופה השניה. לדעתי, ניתן להשאיר שאלות אלה בצריך עיון. מוכן אני לצאת מתוך ההנחה - מבלי לפסוק בדבר לגופו - כי הנכדים הם "ילדים" לעניין מזונות מן העזבון (ועל-כן מקיימים את התנאי הראשון הקבוע בסעיף 56 לחוק הירושה). חרף זאת, דין תביעתם להיכשל, שכן אין הם מקיימים את התנאי השני הנדרש על-פי הוראת סעיף 56 לחוק הירושה, שכן אין הם "נזקקים". נראה לי כי בהתחשב בשווי העזבון, ברמת חיי המנוח והנכדים, בסכומי הכסף העומדים לרשות הנכדים ובשאר נסיבות העניין (ראה סעיף 59 לחוק הירושה), אין לומר כלל כי הנכדים "זקוקים למזונות". הנכדים לא נזקקו לתמיכת המנוח בחייו, ורמת חייהם (לפני מות המנוח ולאחריה) היא כזו שאין לראותם כנזקקים עתה."
[1] ע"א 616/87 ברטה אנגלמן ואח' נ' שולמית אנגלמן ואח', פ"ד מז(1) 621, 623-624.
[2] עז' (ת"א) 7792/00 תומר פרקר (קטין) נ' עזבון המנוח רפאל פנחס, תק-מש 2001(3) 61, 62.
[3] ע"א 616/87 ברטה אנגלמן ואח' נ' שולמית אנגלמן ואח', פ"ד מז(1) 621, 623-624.