האם הילדים הם שלנו, או אנחנו ההורים שלהם? 

זה מספר עשורים שאנו חווים שינויים בתחומים שונים. ממזג אויר לא יציב, איכות סביבה שסובלת מזיהומים, התא המשפחתי שמקבל אפיונים חדשים, התא הלאומי שמחפש הגדרות חדשות וקלה בתהליכי גלובליזציה כלכליים. נתון נוסף מדאיג במיוחד מתבטא בעליה מתמדת באחוזי הילדים שמאובחנים כסובלים מלקויות למידה. כול אלה ועוד משפיעים על חיינו ובאים לידי ביטוי בעלייה מתמדת ברמת המתח הנפשי. העומס היום הוא כול כך גדול מול מגוון הולך וגדל של עיסוקים שמעלה התראה ברורה לצורך במיומנויות שונות בתחום האנושי הטבעי.

טבע אנושי זה הוא ללא ספק חלק בלתי נפרד מהטבע הכולל דהיינו מערכת החוקים או הקודים המאפשרים קיום אורגני פה על כדור הארץ.

אנחנו כהורים לא מלמדים את ילדנו ללכת או לדבר, הם לומדים זאת בעצמם. אנחנו לא מלמדים את הלב שלהם לפעום בקצב הנכון ביחס ישיר לפעילות הפיזית שהם מבצעים ואנחנו לא מלמדים את מערכת העיכול שלהם לעכל את האוכל.

אם כך הדבר, ידיעה זו יכולה לאפשר הבנה גבוהה יותר לעצם המהות של הורות והיא מתרכזת בטריטוריה של דוגמא אישית ומנהיגות עצמית. ילדים הם חקיינים, והם מחקים אותנו תוך כדי משחק. בהמשך חיקוי זה נהפך להיות חלק מחייהם. לנו יש את היכולת שנובעת מתוך חופש הבחירה שלנו בתור בני אדם להציע לילדים מה לחקות. זוהי האחריות שלנו בתור הורים להחליט למה ובאיזו מידה ילדנו יחשפו.

ההחלטה הראשונה שמתבקשת נובעת מההבנה שילדנו הם אינדיבידואל עצמאי יחיד ומיוחד בעל חופש בחירה מעצם היותן אדם, ולנו אין שום בעלות או קניין עליו או עליה. אחרת כשנסיים את תפקידנו פה הם יתבקשו להצטרף אלנו בדרכנו האחרונה.

אם כך, אז נשאלת השאלה, אז המ בעצם תפקידנו?
תפקידנו כהורים הוא לבנות ולפתח תבנית או מצע בטוח ומוגן הן ברמה הפיזית והן ברמה הרגשית והמנטלית שתאפשר לילד או לילדה להתפתח תוך מיצוי הפוטנציאל היחודי שלו או שלה.