מי יבנה לנו עברית ראויה: אבירי טהרת הלשון או האיש הפשוט ברחוב? 

הערה מאוחרת: לדבריו של פרופ' צוקרמן התייחסתי בשני מאמרים בהמשך רשימת המאמרים שלי. ביקורת זו נוגעת לכתבה ולאו דווקא לדבריו של פרופ' צוקרמן.

החמצה של הזדמנות לדיון קונסטרוקטיבי

הכתבה נוגעת לאחד הנושאים המעסיקים אותי רבות בעבודתי בעריכה לשונית: אני מרותק לסוגיית האיזון הנכון: היכן ועד כמה ולפי אילו שיקולים ראוי להפעיל תקניות, והיכן צריך להתיר את המוסרות ולאפשר לחרוג מהתקן, לא רק ברובד של הכותב הפרטי, אלא גם ברובד הרחב יותר של שימושים בלתי-תקניים שקנו להם אחיזה רחבה בשימוש המקובל, ואולי הגיע הזמן להכיר בהם כבנים חוקיים לשפה העברית. הרי אנו בתחילת המילניום השלישי!

המותג של פרופ' צוקרמן הוא "שפתנו ישראלית, ולא עברית". אוקי, אז מה? אז יש לה עוד שורשים רבים מלבד התנ"ך. בסדר, בסדר, תרגיעו. יש לה. זה נכון. המשמעות העיקרית של הקביעה הזאת היא שלא רק מבנים לשוניים של התנ"ך (והתלמוד) משמשים כיום בלשוננו. מה לזה ולטענה שאין משמעות להבחנה בין תקן לשיבושים? אני מבחין בהתלהמות-מה במשפטים דוגמת "וכל הטיעונים הללו הם דמגוגיה חברתית או פוליטית, שילוב אוטומטי של צדקנות ושל בורות, שאין לו קשר לבלשנות. כולם מדקלמים במקהלה שאנחנו מדברים בשפת התנ"ך, כי זה חלק מהאתוס, וכולם מיישרים קו עם השקר הזה", או "אם אנחנו מאלצים אנשים להגיד 'עשרה אנשים' אנחנו גורמים לסכיזופרניה דקדוקית". כל הטיעונים? דמגוגיה? צדקנות ובורות? השקר הזה? סכיזופרניה דקדוקית? כך ראוי לקדם טיעון עיוני?

בכתבה ובדיון חסרים לי כמה דברים, ולדוגמה:
1. הבחנות בין רבדים שונים של שימושי לשון (קודמיי העירו על ההתעלמות מההבדל בין שפה מדוברת לשפה כתובה, אבל יש עוד הבחנות אחדות חשובות לעניין);
2. בדיקת הקשר בין רהיטות לשונית ובין יכולת כללית של ארגון החשיבה הוורבלית (צבי טריגר כמעט מדבר על זה);
3. הגיג על התהליך שבו נרכשת שפה רהוטה, כלומר מה הדובר/הכותב שמע וקרא, בייחוד בילדותו ובנעוריו, ואיך המאגר הזה משמש לו להתבטאות, ואפילו איך היעדרו של מאגר כזה, המשתקף באי-מיומנותו הוורבלית, משפיע על כושרו הכללי לחשיבה מושגית;
4. בדיקה מעודנת יותר של תהליך ההתקבלות של שימושים לשוניים בלתי-תקניים לכאורה, שהופכים לתקניים בזכות תפוצתם הרבה. ולעניין זה הרי לא מדובר רק בהתעשרותה התמידית המהירה מאוד של הלשון בדיבור היום-יומי ובסלנג, אלא גם במשלבים גבוהים יותר. גם בהערכת כתיבה אקדמית יש הבדל בין "שתי נימוקים" ובין הנכונות לקבל ביטוי בלתי-תקני דוגמת "הן בעיר והן בכפר".

בסך הכול נראה לי שהכתבה מביאה, כפי שמתאים לכתבה עיתונאית, בעיקר דעות מן הקצוות, ואינה מגיעה להבהרת הנקודה העיקרית המתבקשת לדעתי, והיא שאלת הסינתזה בין הכוחות הרבים, חלקם קוטביים, הפועלים בשדה. הקיצוניות של רבים מהמגיבים שלפניי מהדהדת ומשקפת את זה. וכמו במצבים רבים אחרים בחברתנו, מתקבצים שני מחנות, כל אחד קיצוני ופלקטי, ועוינות, ואפילו שנאה, מפעפעת מהמילים והביטויים. מעטים הסימנים לשיח פורה מתוך חיפוש משותף של דרך שתכיל את הצרכים והדעות של המשתתפים.

הכתבה המקורית
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1024807.html