פרשת השבוע שלנו, וילך נקראת תמיד בסמוך לראש השנה - לפעמים לפני והשנה אחרי - והיא קצרה מאד, שלושים פסוקים בסך הכל. במרבית השנים היא נקראת ביחד עם פרשת נצבים, שקראנו בשבת שעברה, ואז שתיהן ביחד זה שבעים פסוקים. סמיכותן הקבועה של שתי הפרשות לראש השנה, נובעת מכך שתוכנן מהווה השלמה לתכנים של ראש השנה, כלומר עניין התשובה הבסיסית המהותית, עליה עמדנו ברשימה הקודמת. פרשת נצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה כי תוכנה מהווה הכנה נדרשת ליום הגדול. פרשת וילך נקראת לפעמים בין ראש השנה ליום הכפורים, כמו השנה, ואז היא מהווה הכנה ליום הכפורים. כלומר יש בה איזה תוכן שעבורנו הוא נעלה יותר מזה שבפרשת נצבים, שעל כן היא מכינה אותנו ליום הכי קדוש בשנה.
שתי הפרשות הן קצרות יחסית, כנראה כי בהיות המסר שלהן בסיסי ומהותי כל כך, אין צורך בהרבה מלים כדי להעבירו. עם זאת, לפעמים נזקקים להרבה מלים בניסיון להסביר את אותו מסר פשוט ובסיסי. הרי הלשון של התורה שונה קצת מהעברית שלנו, והרי אפילו בעברית של ימינו - לפעמים יש מחלוקת בהבנת טקסט או ביטוי, כזה או אחר. פרשת השבוע (דברים ל"א) פותחת בהודעה מעניינת של משה רבינו. לאחר פסוק הכותרת: [א] וילך, משה; וידבר את-הדברים האלה, אל-כל-ישראל. ההמשך הוא: [ב] ויאמר אלהם, בן-מאה ועשרים שנה אנכי היום--לא-אוכל עוד, לצאת ולבוא; וה' אמר אלי, לא תעבר את-הירדן הזה. [ג] ה' אלקיך הוא עבר לפניך, הוא-ישמיד את-הגוים האלה מלפניך--וירשתם; יהושע, הוא עבר לפניך, כאשר, דבר ה'.
ברור שיש כאן דברי פרידה, אבל הניסוח של הפסוק השני קצת מוזר לכאורה; משה רבינו אומר כך: (1) בן-מאה ועשרים שנה אנכי היום. (2) לא-אוכל עוד לצאת ולבוא. (3) וה' אמר אלי, לא תעבר את-הירדן הזה. בשביל מה צריך שלושה נימוקים, לא די בנימוק אחד? וכאשר יש שלושה נימוקים האם הם משלימים זה את זה, מוסיפים זה על זה, או שמא עומדים כל אחד בפני עצמו? רש"י מתייחס רק לשני הנימוקים האחרונים ואומר כי השלישי הוא הסבר לשני; מדוע לא-אוכל עוד לצאת ולבוא - לא מפני שתשש כוחי בגילי המופלג, אלא כי ה' אמר אלי, לא תעבר את-הירדן הזה. עוד פירוש ברש"י: "שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה" ושוב אינו יכול להנהיג את העם. האבן עזרא מפרש בפשטות שאמר להם שאין לו עוד כח להוביל אותם למלחמה, וממילא אינם זקוקים לו עוד, כי ה' ינהיג אותם באמצעות יהושע.
הרמב"ן גם הוא מפרש את הנימוקים כמצטברים; פותח באזכור גילו המופלג כנחמה לעם ישראל על הסתלקותו הקרובה, ומוסיף שגם בלאו הכי יש לו ציווי מה' יתברך שלא יעבור את הירדן. לכאורה, הנימוק הראשון והנימוק האחרון יכולים להיות מובנים בפשטות כציון עובדה עניינית במסגרת דברי הפרידה של משה. מה שלא מובן זה הנימוק השני: לא-אוכל עוד לצאת ולבוא. זה נשמע כאמירה אישית של משה, והשאלה היא, מהיכן לצאת ולאן לבוא. יכול היה להוסיף את המלה 'לפניכם' ואז הפירוש היה 'לא אוכל להנהיג אתכם כראוי לכם'. משלא הוסיף - נראה שיש כאן מסר הרבה יותר בסיסי ונצחי. השאלה היא מהו המסר? ועוד, בהתייחס לתחילת דברינו - האם ניתן ללמוד מכאן משהו אודות העבודה הנדרשת מאתנו בימי תשובה אלו?
באחת מרשימותינו (לפרשת חוקת שנת תשס"ג דומני) עמדנו על כך שמשה הגיע למדרגה אישית כל כך גבוהה, עד שהתקשה לרדת אל העם, להזדהות עם סבלו בצמאונו למים, ובעקבות כך קיבל את ההודעה כי סיים את תפקידו כמנהיג ולא הוא יביא את העם אל הארץ המובטחת. כי מנהיג, עם היותו מורם מעם בעצם מהותו, אמור לצאת מעצמו ולרדת אל העם, להזדהות עמו בקשיי היומיום, ואז לבוא שוב אל עצמו, אל מדרגתו העצמית, בה הוא אמור למצוא את הדרך הנכונה בה יוביל את עמו לטובתם ולרווחתם. אולי יש לומר שהודעתו לא-אוכל עוד לצאת ולבוא, מעידה כי משה רבינו מודע לכך שאיבד את היכולת הבסיסית הזאת, את היכולת לרדת ממדרגתו בעת הצורך, כי הוא נמצא למעלה כמצב של קבע. ובלי היכולת הזאת - שום אדם אינו יכול להיות מנהיג.
השאלה היא איך כל זה שייך אלינו. הרי אנחנו, לפחות הרוב, לא מנהיגים, ומי שכן מנהיגים - למרבה הצער, לא כל כך מקשיבים למשה רבינו. אלא צריכים לומר שהמחזוריות של לצאת ולבוא קיימת אצל כל אחד מאתנו כדלקמן.
יורדים כדי לעלות
כידוע, החיים מורכבים ממעלות ומורדות. לא רק מנהיג צריך לצאת מעצמו ולרדת אל העם, גם כל אדם נדרש לכך ביחס לזולתו. לעתים קרובות אנחנו נמנעים מכך, ואז התוצאה עלולה להיות ירידה (נפילה) בלתי מתוכננת ועל כן כואבת. כאשר הירידה מתוכננת או לפחות נלקחה בחשבון מראש, זה פחות כואב. הבעיה היא שאנחנו נוטים להתעלם מירידה ומתייחסים אל מקומנו העכשווי, בהנחה שאנחנו מרוצים ממנו, כאל מקום קבוע. אבל כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת גג): [א] לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים. אחר כך הוא מונה כ"ח עתים שמתחילות ב- עת ללדת, ועת למות, ומסתיימות ב- עת מלחמה ועת שלום. אם נבין את הפרק הזה כמתייחס למהלך חייו של האדם הפרטי, לא של עמים ומדינות בעולם הזה, הרי שלדעת החכם, עת מלחמה היא מצב תודעתי תדיר יותר מאשר עת שלום.
בהתאם להתבוננות שלנו עד כאן, ההסבר לכך הוא פשוט; המלחמה היא פנימית, של האדם עם עצמו על הצעד הבא בהתקדמותו הרוחנית. על הצורך לצאת מעצמו כדי לבצע מהלך דרוש אבל לא כל כך מהנה. על ההכרח לצאת ולבוא. אדם שהגיע לשלמות של משה רבינו, שוב אין לו צורך ואף לא יכולת לצאת, לרדת ממדרגתו הגבוהה כדי שהעליה הבאה תהיה למדרגה גבוהה יותר, ולפיכך גם אין לו לאן לבוא. אין עוד בעולם הזה מדרגה שהוא יכול להגיע אליה. הוא סיים את תפקידו. אבל כנ"ל, כל עוד האדם חי בעולם הזה, חייו מורכבים ממעלות ומורדות בכל תחומי החיים, שהם כ"ח העתים שמנה קהלת, וימים אלו הם ההזדמנות שלנו לעלות אחרי הירידות הגדולות שחווינו בשנה שחלפה.
המהלך הזה אינו פשוט כלל וכלל, ופרשת השבוע אומרת זאת בבירור, כי הקב"ה מבטיח: [יח] ואנכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא. הבעש"ט מפרש כי כפל הלשון הסתר אסתיר מלמד על מצב שההסתר עצמו מוסתר, שלא מבחינים שיש כאן הסתר פנים, ולכן בטוחים כי זהו המצב הנכון והרצוי. אדם יכול להיות בטוח שחייו מתנהלים כראוי והוא הולך בנתיב שהתורה מתווה לו, בעוד לאמתו של דבר הוא הולך בכיוון הפוך לחלוטין מזה הרצוי. זהו בערך המצב שמתאר הנביא ישעיהו (פרק ה'): [כ] הוי האמרים לרע טוב, ולטוב רע: שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר. וההסתר הזה נובע מן המדרגה הנעלית ביותר באלוקות, אנכי, האין סוף בכבודו ובעצמו דואג שיהיה הסתר כפול. כיצד נבין זאת? הרי ברור לנו שאין הקב"ה רוצה להכשיל אותנו חלילה, אז למה הסתר פנים, ועוד כפול?
נקודת העניין היא שיהודי נדרש להשקיע מאמץ כדי לגלות את ההשגחה הפרטית המלווה אותו. השקעה כזאת יכולה להיות דרושה רק במצב של הסתר פנים ולנבוע מתוך הידיעה שאכן יש השגחה כזאת; ומה שאין מבחינים בה - זה רק מפני שלא מתבוננים מספיק, מפני שמייחסים תופעות שונות לידו של המקרה העיוור. אם ההשגחה האלוקית על כל הנבראים היתה גלויה, ללא כל הסתר פנים, לאדם לא היתה עבודה ולא היה נדרש ממנו שום מאמץ כדי להגיע אל ה'. במצב כזה, הפסוק הפותח את ההפטרה של השבת (הושע י"ד) [ב] שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, היה נותר לכאורה חסר משמעות. דוקא מכיוון שהמציאות הקבועה היא של הסתר פנים ואפילו של הסתר כפול - חושך שמדמה לאור, דוקא במצב הזה יש משמעות לעבודה בכלל ולעבודת התשובה בפרט.
כדי לחדד את הרעיון נאמר שבמצב כזה לא היתה לנו בחירה חופשית אמיתית, וגם לא היינו חותרים להתקדם יותר ויותר. שהרי בבסיסה של חתירה כזאת מונחת ההנחה שיש באפשרותי להתקדם ואני גם נדרש לעשות זאת. ההתקדמות היא אל עבר האין סוף, כפי שהסברנו לא אחת. אם הוא היה מתגלה אלינו - לאן היה לנו להתקדם?! עולה מכאן שלאמתו של דבר, ההודעה ואנכי הסתר אסתיר פני משמעותה עבורנו היא חיובית מאד. בחיצוניות זה נראה רע, גם דברי הנביא ישעיהו אודות אלה שמתבלבלים בין אור לחושך ואף שמים חשך לאור ואור לחשך, נפתחים בקריאת הצער, הוי. כי אכן בגלוי, קשה לראות מה טוב בהסתר הפנים. סביר להניח שכולנו היינו רוצים חיים קלים קצת יותר, ולפחות שנבין את מהלכי ההשגחה העליונה. שההסתר לא יהיה כל כך מוחלט. במקום זה לא רק שיש הסתר, אלא שההסתר עצמו מוסתר, כאילו כדי לבלבל אותנו. וההסבר הוא כנ"ל, הכל לטובתנו.
ומה שנותר הוא להתפלל שתהיה לכולנו חתימה טובה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
nissimye@netvision.net.il
שתי הפרשות הן קצרות יחסית, כנראה כי בהיות המסר שלהן בסיסי ומהותי כל כך, אין צורך בהרבה מלים כדי להעבירו. עם זאת, לפעמים נזקקים להרבה מלים בניסיון להסביר את אותו מסר פשוט ובסיסי. הרי הלשון של התורה שונה קצת מהעברית שלנו, והרי אפילו בעברית של ימינו - לפעמים יש מחלוקת בהבנת טקסט או ביטוי, כזה או אחר. פרשת השבוע (דברים ל"א) פותחת בהודעה מעניינת של משה רבינו. לאחר פסוק הכותרת: [א] וילך, משה; וידבר את-הדברים האלה, אל-כל-ישראל. ההמשך הוא: [ב] ויאמר אלהם, בן-מאה ועשרים שנה אנכי היום--לא-אוכל עוד, לצאת ולבוא; וה' אמר אלי, לא תעבר את-הירדן הזה. [ג] ה' אלקיך הוא עבר לפניך, הוא-ישמיד את-הגוים האלה מלפניך--וירשתם; יהושע, הוא עבר לפניך, כאשר, דבר ה'.
ברור שיש כאן דברי פרידה, אבל הניסוח של הפסוק השני קצת מוזר לכאורה; משה רבינו אומר כך: (1) בן-מאה ועשרים שנה אנכי היום. (2) לא-אוכל עוד לצאת ולבוא. (3) וה' אמר אלי, לא תעבר את-הירדן הזה. בשביל מה צריך שלושה נימוקים, לא די בנימוק אחד? וכאשר יש שלושה נימוקים האם הם משלימים זה את זה, מוסיפים זה על זה, או שמא עומדים כל אחד בפני עצמו? רש"י מתייחס רק לשני הנימוקים האחרונים ואומר כי השלישי הוא הסבר לשני; מדוע לא-אוכל עוד לצאת ולבוא - לא מפני שתשש כוחי בגילי המופלג, אלא כי ה' אמר אלי, לא תעבר את-הירדן הזה. עוד פירוש ברש"י: "שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה" ושוב אינו יכול להנהיג את העם. האבן עזרא מפרש בפשטות שאמר להם שאין לו עוד כח להוביל אותם למלחמה, וממילא אינם זקוקים לו עוד, כי ה' ינהיג אותם באמצעות יהושע.
הרמב"ן גם הוא מפרש את הנימוקים כמצטברים; פותח באזכור גילו המופלג כנחמה לעם ישראל על הסתלקותו הקרובה, ומוסיף שגם בלאו הכי יש לו ציווי מה' יתברך שלא יעבור את הירדן. לכאורה, הנימוק הראשון והנימוק האחרון יכולים להיות מובנים בפשטות כציון עובדה עניינית במסגרת דברי הפרידה של משה. מה שלא מובן זה הנימוק השני: לא-אוכל עוד לצאת ולבוא. זה נשמע כאמירה אישית של משה, והשאלה היא, מהיכן לצאת ולאן לבוא. יכול היה להוסיף את המלה 'לפניכם' ואז הפירוש היה 'לא אוכל להנהיג אתכם כראוי לכם'. משלא הוסיף - נראה שיש כאן מסר הרבה יותר בסיסי ונצחי. השאלה היא מהו המסר? ועוד, בהתייחס לתחילת דברינו - האם ניתן ללמוד מכאן משהו אודות העבודה הנדרשת מאתנו בימי תשובה אלו?
באחת מרשימותינו (לפרשת חוקת שנת תשס"ג דומני) עמדנו על כך שמשה הגיע למדרגה אישית כל כך גבוהה, עד שהתקשה לרדת אל העם, להזדהות עם סבלו בצמאונו למים, ובעקבות כך קיבל את ההודעה כי סיים את תפקידו כמנהיג ולא הוא יביא את העם אל הארץ המובטחת. כי מנהיג, עם היותו מורם מעם בעצם מהותו, אמור לצאת מעצמו ולרדת אל העם, להזדהות עמו בקשיי היומיום, ואז לבוא שוב אל עצמו, אל מדרגתו העצמית, בה הוא אמור למצוא את הדרך הנכונה בה יוביל את עמו לטובתם ולרווחתם. אולי יש לומר שהודעתו לא-אוכל עוד לצאת ולבוא, מעידה כי משה רבינו מודע לכך שאיבד את היכולת הבסיסית הזאת, את היכולת לרדת ממדרגתו בעת הצורך, כי הוא נמצא למעלה כמצב של קבע. ובלי היכולת הזאת - שום אדם אינו יכול להיות מנהיג.
השאלה היא איך כל זה שייך אלינו. הרי אנחנו, לפחות הרוב, לא מנהיגים, ומי שכן מנהיגים - למרבה הצער, לא כל כך מקשיבים למשה רבינו. אלא צריכים לומר שהמחזוריות של לצאת ולבוא קיימת אצל כל אחד מאתנו כדלקמן.
יורדים כדי לעלות
כידוע, החיים מורכבים ממעלות ומורדות. לא רק מנהיג צריך לצאת מעצמו ולרדת אל העם, גם כל אדם נדרש לכך ביחס לזולתו. לעתים קרובות אנחנו נמנעים מכך, ואז התוצאה עלולה להיות ירידה (נפילה) בלתי מתוכננת ועל כן כואבת. כאשר הירידה מתוכננת או לפחות נלקחה בחשבון מראש, זה פחות כואב. הבעיה היא שאנחנו נוטים להתעלם מירידה ומתייחסים אל מקומנו העכשווי, בהנחה שאנחנו מרוצים ממנו, כאל מקום קבוע. אבל כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת גג): [א] לכל, זמן; ועת לכל-חפץ, תחת השמים. אחר כך הוא מונה כ"ח עתים שמתחילות ב- עת ללדת, ועת למות, ומסתיימות ב- עת מלחמה ועת שלום. אם נבין את הפרק הזה כמתייחס למהלך חייו של האדם הפרטי, לא של עמים ומדינות בעולם הזה, הרי שלדעת החכם, עת מלחמה היא מצב תודעתי תדיר יותר מאשר עת שלום.
בהתאם להתבוננות שלנו עד כאן, ההסבר לכך הוא פשוט; המלחמה היא פנימית, של האדם עם עצמו על הצעד הבא בהתקדמותו הרוחנית. על הצורך לצאת מעצמו כדי לבצע מהלך דרוש אבל לא כל כך מהנה. על ההכרח לצאת ולבוא. אדם שהגיע לשלמות של משה רבינו, שוב אין לו צורך ואף לא יכולת לצאת, לרדת ממדרגתו הגבוהה כדי שהעליה הבאה תהיה למדרגה גבוהה יותר, ולפיכך גם אין לו לאן לבוא. אין עוד בעולם הזה מדרגה שהוא יכול להגיע אליה. הוא סיים את תפקידו. אבל כנ"ל, כל עוד האדם חי בעולם הזה, חייו מורכבים ממעלות ומורדות בכל תחומי החיים, שהם כ"ח העתים שמנה קהלת, וימים אלו הם ההזדמנות שלנו לעלות אחרי הירידות הגדולות שחווינו בשנה שחלפה.
המהלך הזה אינו פשוט כלל וכלל, ופרשת השבוע אומרת זאת בבירור, כי הקב"ה מבטיח: [יח] ואנכי, הסתר אסתיר פני ביום ההוא. הבעש"ט מפרש כי כפל הלשון הסתר אסתיר מלמד על מצב שההסתר עצמו מוסתר, שלא מבחינים שיש כאן הסתר פנים, ולכן בטוחים כי זהו המצב הנכון והרצוי. אדם יכול להיות בטוח שחייו מתנהלים כראוי והוא הולך בנתיב שהתורה מתווה לו, בעוד לאמתו של דבר הוא הולך בכיוון הפוך לחלוטין מזה הרצוי. זהו בערך המצב שמתאר הנביא ישעיהו (פרק ה'): [כ] הוי האמרים לרע טוב, ולטוב רע: שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר. וההסתר הזה נובע מן המדרגה הנעלית ביותר באלוקות, אנכי, האין סוף בכבודו ובעצמו דואג שיהיה הסתר כפול. כיצד נבין זאת? הרי ברור לנו שאין הקב"ה רוצה להכשיל אותנו חלילה, אז למה הסתר פנים, ועוד כפול?
נקודת העניין היא שיהודי נדרש להשקיע מאמץ כדי לגלות את ההשגחה הפרטית המלווה אותו. השקעה כזאת יכולה להיות דרושה רק במצב של הסתר פנים ולנבוע מתוך הידיעה שאכן יש השגחה כזאת; ומה שאין מבחינים בה - זה רק מפני שלא מתבוננים מספיק, מפני שמייחסים תופעות שונות לידו של המקרה העיוור. אם ההשגחה האלוקית על כל הנבראים היתה גלויה, ללא כל הסתר פנים, לאדם לא היתה עבודה ולא היה נדרש ממנו שום מאמץ כדי להגיע אל ה'. במצב כזה, הפסוק הפותח את ההפטרה של השבת (הושע י"ד) [ב] שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך, היה נותר לכאורה חסר משמעות. דוקא מכיוון שהמציאות הקבועה היא של הסתר פנים ואפילו של הסתר כפול - חושך שמדמה לאור, דוקא במצב הזה יש משמעות לעבודה בכלל ולעבודת התשובה בפרט.
כדי לחדד את הרעיון נאמר שבמצב כזה לא היתה לנו בחירה חופשית אמיתית, וגם לא היינו חותרים להתקדם יותר ויותר. שהרי בבסיסה של חתירה כזאת מונחת ההנחה שיש באפשרותי להתקדם ואני גם נדרש לעשות זאת. ההתקדמות היא אל עבר האין סוף, כפי שהסברנו לא אחת. אם הוא היה מתגלה אלינו - לאן היה לנו להתקדם?! עולה מכאן שלאמתו של דבר, ההודעה ואנכי הסתר אסתיר פני משמעותה עבורנו היא חיובית מאד. בחיצוניות זה נראה רע, גם דברי הנביא ישעיהו אודות אלה שמתבלבלים בין אור לחושך ואף שמים חשך לאור ואור לחשך, נפתחים בקריאת הצער, הוי. כי אכן בגלוי, קשה לראות מה טוב בהסתר הפנים. סביר להניח שכולנו היינו רוצים חיים קלים קצת יותר, ולפחות שנבין את מהלכי ההשגחה העליונה. שההסתר לא יהיה כל כך מוחלט. במקום זה לא רק שיש הסתר, אלא שההסתר עצמו מוסתר, כאילו כדי לבלבל אותנו. וההסבר הוא כנ"ל, הכל לטובתנו.
ומה שנותר הוא להתפלל שתהיה לכולנו חתימה טובה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים, בגשמיות וברוחניות גם יחד.
כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
nissimye@netvision.net.il
