שורות אלו נכתבות במוצאי כ"ה אלול, ימים ספורים לפני ראש השנה שנקבע ליום השישי של מעשה בראשית, יום בריאת האדם כידוע, וכ"ה אלול הוא היום בו ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. בשעת כתיבת שורות אלו נסתיים לו כבר היום הראשון למעשה בראשית, ונותרו עוד ארבעה ימים עד ליום הגדול בו נברא אדם הראשון והמין האנושי בכלל. ראש השנה נחשב ליום ההולדת של העולם, וכמו בכל יום הולדת - אנחנו אמורים לערוך מאזן מלא מתוך כוונה לתקן את הטעון תיקון, גם כדי לזכות לשנה טובה יותר מזו שהיתה. גם, אבל לא רק ואפילו לא בעיקר. כי התכלית של ראש השנה היא להעמיק ולחדש את ההתקשרות והדבקות שלנו ברבונו של עולם, שברא את העולם ואותנו, ובורא כל רגע מחדש. וכשנצליח לעשות זאת בע"ה, בדרך ממילא נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
להעמקת הקשר ובעיקר לחידושו קוראים 'תשובה', וזהו הנושא המרכזי בפרשת השבוע שלנו, נצבים, שקוראים תמיד בשבת האחרונה בשנה, כהכנה לראש השנה החל בשבוע העוקב. על העובדה שהתרחקות מה' יתברך גורמת לכל מיני רעות, כתבנו לא אחת בעבר, וגם ברשימות שלנו משנים קודמות לפרשת השבוע, העניין מוזכר בהרחבה. רק שבפרשה הזאת יש גם בפירוש את עניין התשובה, ובו נתמקד הפעם בע"ה. (דברים ל'): [ב] ושבת עד-ה' אלקיך, ושמעת בקלו, ככל אשר-אנכי מצוך, היום: אתה ובניך, בכל-לבבך ובכל-נפשך. לכאורה, לא בקלות מגיעים לתשובה; זה לא כל כך טבעי לאדם להתקשר ואף לדבוק בנעלם ממנו; אבל המציאות הקשה לפעמים, כופה על האדם את המהלך הזה. והפסוק הקודם מתמצת את התהליך: [א] והיה כי-יבאו עליך כל-הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי, לפניך; והשבת, אל-לבבך, בכל-הגוים, אשר הדיחך ה' אלקיך שמה.
והשבת, אל-לבבך זה התבוננות; הרבה פעמים התורה דורשת מאתנו התבוננות וגם על כך עמדנו בעבר. כאן מדובר בהתבוננות שמגמתה למצוא את הסיבה לכל מה שעובר עלינו. הרי בפרק הקודם, ועוד יותר בפרשה הקודמת מתוארים מצבים קשים ביותר שבאו על עם ישראל, ואנחנו מצווים להתבונן בתהליכים, לבחון את מציאות חיינו היומיומית אל מול הוראות התורה ויעודיה, במגמה לשמור על הדבקות שלנו בה' יתברך ולזכות בברכה המובטחת לנו. שלא ניקלע חלילה למצב של היפך הברכה המתואר בפרשה זו ובקודמתה.
התורה מבטיחה שכתוצאה מן התשובה שלנו, כביכול גם ה' יעשה תשובה: [ג] ושב ה' אלקיך את-שבותך, ורחמך; ושב, וקבצך מכל-העמים, אשר הפיצך ה' אלקיך, שמה. חז"ל עומדים על דיוק הלשון בפסוק ורש"י מביא את דבריהם: ושב ה' אלקיך את-שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך; רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין - הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. אנחנו מבינים גלות כעניין טכני גיאוגרפי, וברמה זו של הבנה לא שייך עניין של גלות ביחס לשכינה כי היא מעל המקום והזמן. אלא שכאן מדובר בגלות רוחנית שהגלות הפיזית היא רק תוצאה שלה, השתקפות של הגלות הרוחנית. ניתוק הקשר ח"ו, ואבדן הדבקות עם השכינה, היא היא הגלות הרוחנית של יהודי. וברמה זו השכינה עצמה אכן נמצאת בגלות קשה, שממנה - רק היהודי יכול להוציא אותה, על ידי שיעשה תשובה בעצמו.
כאשר יהודי מתרחק מה' יתברך ר"ל, הוא מנתק עצמו מן השכינה השוכנת בתוכו, שאז כביכול אין לה היכן לשכון והיא נמצאת בגלות - זה מצב שנקרא 'גלות השכינה'. וזה לא שהיא מתנתקת ממנו באמת חלילה. היא רק משועבדת לשטויות שהוא מתעסק בהן וזו גלות קשה ביותר עבור השכינה שהיא הניצוץ האלוקי השוכן בתוך כל יהודי. כאשר יהודי עושה חשבון נפש בחודש אלול ומתעורר לשוב אל ה', הוא מחדש את הקשר הנשמתי שבינו ובין הבורא יתברך, ובכך גואל את השכינה מגלותה. זהו ההסבר לכך שיהודי מקבל סיוע רב מלמעלה בכל עת שהוא מתעורר לתשובה אמיתית, כי השכינה עצמה, הרוצה מאד לצאת מהגלות, מסייעת לו לשוב. זהו הפירוש ושב ה' אלקיך את-שבותך. 'את' זה גם 'עם'. יהודי שלומד בפרשת השבוע כי בתשובה שלו הוא גואל כביכול את השכינה עצמה מגלותה, אמור להתעורר ביתר תוקף למהלך של התשובה ולא להירתע משום קשיים העלולים לצוץ בדרכו. כי מתברר לו שהתשובה הפרטית שלו, היא אינטרס ראשון במעלה של הבורא יתברך כביכול, ומי לא ישמח לעשות נחת רוח לבוראו?
הכל עניין של תירגול
ביחס לתוצאות של התשובה אנחנו קוראים דברים נפלאים בפרשת השבוע. כמו למשל: [ד] אם-יהיה נדחך, בקצה השמים--משם, יקבצך ה' אלקיך, ומשם, יקחך. [ה] והביאך ה' אלקיך, אל-הארץ אשר-ירשו אבתיך--וירשתה; והיטבך והרבך, מאבתיך. עד כאן זה לכאורה ייעודים גשמיים בלבד ואפשר לטעות ולחשוב שזה כל העניין. אבל הנה ההמשך: [ו] ומל ה' אלקיך את-לבבך, ואת-לבב זרעך: לאהבה את- ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך--למען חייך. הזכרנו בשנים קודמות שפסוק זה רומז לחודש אלול, חודש ההכנה לראש השנה ולשנה החדשה בכלל; את-לבבך ואת-לבב ראשי תיבות 'אלול', לרמוז כי בחודש זה ניתן לנו סיוע רב מלמעלה בדרך התשובה, עד כדי סיוע להתגבר אפילו על הנטיות הרעות שלנו. כמובן, כדי לזכות לסיוע זה, קודם עלינו להתגבר בכוחות עצמנו ולהמנע מן המחשבות, מן הדיבורים ומן המעשים הרעים. לכאורה זו משימה קשה ביותר, אלא שהתורה מציגה את זה אחרת:
[יא] כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום--לא-נפלאת הוא ממך, ולא רחקה הוא. [יב] לא בשמים, הוא: לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה. [יג] ולא-מעבר לים, הוא: לאמר, מי יעבר-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה. [יד] כי-קרוב אליך הדבר, מאד: בפיך ובלבבך, לעשתו. אנחנו נתמקד בפסוק האחרון שבפיסקה זו, והלוואי שנצליח להבין אותו באמת. מה זה כי-קרוב אליך הדבר מאד? הרי מדובר כאן על מצוות התשובה שבה מחוייבים כולנו כולל הצדיקים, וברמה זו פירושה של התשובה הוא לא רק חידוש והעמקת הקשר עם הבורא יתברך, אלא לפעמים פירושה האמיתי הוא מהפכה תודעתית, שינוי כיוון במאה שמונים מעלות. האמנם זה כל כך קל? ועוד יותר קשה על ובלבבך, האמנם כל כך קל להפוך את הלב שירצה את קירבת ה' במקום את תאוות עולם הזה?
על כך משיב כ"ק אדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק י"ז) כי המפתח מצוי במלה האחרונה בפסוק, לעשתו. אמנם לא קל להפוך את רגשות הלב מאהבת תענוגי עולם הזה לאהבת ה', אבל אפשר וצריכים לעשות את המעשים הנכונים, את מצוות התורה, מתוך ביטול כלפי מי שציווה לעשותן, וכך עשויים להפוך את הלב מן הקצה אל הקצה, מאהבת ענייני עולם הזה לאהבת ה'. אמנם חותרים למהפכה תודעתית של מאה ושמונים מעלות כנ"ל, אבל אף אחד לא דורש מאתנו שזה יקרה ביום אחד. זהו תהליך שיכול להיות ארוך או קצר, לפי הנסיבות ולפי ההולך, אבל בכל מקרה מדובר בתהליך שיש לו יעד מוגדר וידוע מראש, להפוך את הלב מן הקצה אל הקצה כנ"ל.
והדבר הזה קרוב מאד לכל יהודי, אומר לנו משה רבנו בפסוק הנ"ל. הרי את ההיפוך הסופי של הלב, שלא ירצה עוד כלל בענייני עולם הזה וירצה אך ורק מה שה' רוצה - יעשה עבורנו הקב"ה בכבודו ובעצמו, כפי שלמדנו מן הפסוק הרומז לחודש אלול: [ו] ומל ה' אלקיך את-לבבך, ואת-לבב זרעך: לאהבה את- ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך--למען חייך. מה שנדרש מאתנו בינתיים הוא רק שכל הדיבורים והמחשבות והמעשים שלנו יהיו כולם בהתאם לרצון ה'. לא דורשים מאתנו שלא נרצה לדבר דברים אסורים, אלא רק שלא נדבר אותם בפועל, ושההימנעות שלנו מדיבורים כאלה תהיה מתוך מודעות שהקב"ה לא אוהב אותם. וכנ"ל לגבי מחשבות רעות או מעשים רעים, להמנע מהם כי ה' שונא אותם, אפילו אם עדיין לא נגמלנו מהם באמת.
ומצד שני כמובן, לעשות מה שה' רוצה שנעשה אפילו אם עוד לא ממש מבינים מדוע צריכים לעשות ולכן לא מזדהים בשלמות עם מה שעושים. למשל, בפיך - להמנע לחלוטין מדיבורים רעים על יהודי אפילו אם התנהגותו הפוכה לגמרי מן הראוי בעינינו, ומצד שני לדבר טובות על יהודי אפילו אם צריכים להתאמץ כדי למצוא משהו טוב לומר עליו. וכן במחשבות, ובלבבך - להמנע מכל מחשבה רעה על יהודי, אבל לחפש בו דברים טובים, אפילו אם נראה לכאורה שכל הטוב שבו מסתכם בכך שהוא בנם של יהודים. ושלא לדבר על המעשה בפועל, לעשתו - בשום אופן לא לעשות רע ליהודי ואדרבה, לעשות טובות ככל שרק אפשר ואפילו יותר ממה שאפשר.
כאמור, את הפרשה הכוללת הנחיות התנהגות אלו קוראים בכל שנה בשבת הסמוכה לראש השנה. בראש השנה יותר מבכל יום אחר, חשובה מאד אחדות ישראל. הרי בכך פותחת הפרשה כזכור (דברים כ"ט) : [ט] אתם נצבים היום כלכם, לפני ה' אלקיכם. יתן ה' ונזכה להתייצב כולנו יחד וכך נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
להעמקת הקשר ובעיקר לחידושו קוראים 'תשובה', וזהו הנושא המרכזי בפרשת השבוע שלנו, נצבים, שקוראים תמיד בשבת האחרונה בשנה, כהכנה לראש השנה החל בשבוע העוקב. על העובדה שהתרחקות מה' יתברך גורמת לכל מיני רעות, כתבנו לא אחת בעבר, וגם ברשימות שלנו משנים קודמות לפרשת השבוע, העניין מוזכר בהרחבה. רק שבפרשה הזאת יש גם בפירוש את עניין התשובה, ובו נתמקד הפעם בע"ה. (דברים ל'): [ב] ושבת עד-ה' אלקיך, ושמעת בקלו, ככל אשר-אנכי מצוך, היום: אתה ובניך, בכל-לבבך ובכל-נפשך. לכאורה, לא בקלות מגיעים לתשובה; זה לא כל כך טבעי לאדם להתקשר ואף לדבוק בנעלם ממנו; אבל המציאות הקשה לפעמים, כופה על האדם את המהלך הזה. והפסוק הקודם מתמצת את התהליך: [א] והיה כי-יבאו עליך כל-הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי, לפניך; והשבת, אל-לבבך, בכל-הגוים, אשר הדיחך ה' אלקיך שמה.
והשבת, אל-לבבך זה התבוננות; הרבה פעמים התורה דורשת מאתנו התבוננות וגם על כך עמדנו בעבר. כאן מדובר בהתבוננות שמגמתה למצוא את הסיבה לכל מה שעובר עלינו. הרי בפרק הקודם, ועוד יותר בפרשה הקודמת מתוארים מצבים קשים ביותר שבאו על עם ישראל, ואנחנו מצווים להתבונן בתהליכים, לבחון את מציאות חיינו היומיומית אל מול הוראות התורה ויעודיה, במגמה לשמור על הדבקות שלנו בה' יתברך ולזכות בברכה המובטחת לנו. שלא ניקלע חלילה למצב של היפך הברכה המתואר בפרשה זו ובקודמתה.
התורה מבטיחה שכתוצאה מן התשובה שלנו, כביכול גם ה' יעשה תשובה: [ג] ושב ה' אלקיך את-שבותך, ורחמך; ושב, וקבצך מכל-העמים, אשר הפיצך ה' אלקיך, שמה. חז"ל עומדים על דיוק הלשון בפסוק ורש"י מביא את דבריהם: ושב ה' אלקיך את-שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך; רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין - הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. אנחנו מבינים גלות כעניין טכני גיאוגרפי, וברמה זו של הבנה לא שייך עניין של גלות ביחס לשכינה כי היא מעל המקום והזמן. אלא שכאן מדובר בגלות רוחנית שהגלות הפיזית היא רק תוצאה שלה, השתקפות של הגלות הרוחנית. ניתוק הקשר ח"ו, ואבדן הדבקות עם השכינה, היא היא הגלות הרוחנית של יהודי. וברמה זו השכינה עצמה אכן נמצאת בגלות קשה, שממנה - רק היהודי יכול להוציא אותה, על ידי שיעשה תשובה בעצמו.
כאשר יהודי מתרחק מה' יתברך ר"ל, הוא מנתק עצמו מן השכינה השוכנת בתוכו, שאז כביכול אין לה היכן לשכון והיא נמצאת בגלות - זה מצב שנקרא 'גלות השכינה'. וזה לא שהיא מתנתקת ממנו באמת חלילה. היא רק משועבדת לשטויות שהוא מתעסק בהן וזו גלות קשה ביותר עבור השכינה שהיא הניצוץ האלוקי השוכן בתוך כל יהודי. כאשר יהודי עושה חשבון נפש בחודש אלול ומתעורר לשוב אל ה', הוא מחדש את הקשר הנשמתי שבינו ובין הבורא יתברך, ובכך גואל את השכינה מגלותה. זהו ההסבר לכך שיהודי מקבל סיוע רב מלמעלה בכל עת שהוא מתעורר לתשובה אמיתית, כי השכינה עצמה, הרוצה מאד לצאת מהגלות, מסייעת לו לשוב. זהו הפירוש ושב ה' אלקיך את-שבותך. 'את' זה גם 'עם'. יהודי שלומד בפרשת השבוע כי בתשובה שלו הוא גואל כביכול את השכינה עצמה מגלותה, אמור להתעורר ביתר תוקף למהלך של התשובה ולא להירתע משום קשיים העלולים לצוץ בדרכו. כי מתברר לו שהתשובה הפרטית שלו, היא אינטרס ראשון במעלה של הבורא יתברך כביכול, ומי לא ישמח לעשות נחת רוח לבוראו?
הכל עניין של תירגול
ביחס לתוצאות של התשובה אנחנו קוראים דברים נפלאים בפרשת השבוע. כמו למשל: [ד] אם-יהיה נדחך, בקצה השמים--משם, יקבצך ה' אלקיך, ומשם, יקחך. [ה] והביאך ה' אלקיך, אל-הארץ אשר-ירשו אבתיך--וירשתה; והיטבך והרבך, מאבתיך. עד כאן זה לכאורה ייעודים גשמיים בלבד ואפשר לטעות ולחשוב שזה כל העניין. אבל הנה ההמשך: [ו] ומל ה' אלקיך את-לבבך, ואת-לבב זרעך: לאהבה את- ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך--למען חייך. הזכרנו בשנים קודמות שפסוק זה רומז לחודש אלול, חודש ההכנה לראש השנה ולשנה החדשה בכלל; את-לבבך ואת-לבב ראשי תיבות 'אלול', לרמוז כי בחודש זה ניתן לנו סיוע רב מלמעלה בדרך התשובה, עד כדי סיוע להתגבר אפילו על הנטיות הרעות שלנו. כמובן, כדי לזכות לסיוע זה, קודם עלינו להתגבר בכוחות עצמנו ולהמנע מן המחשבות, מן הדיבורים ומן המעשים הרעים. לכאורה זו משימה קשה ביותר, אלא שהתורה מציגה את זה אחרת:
[יא] כי המצוה הזאת, אשר אנכי מצוך היום--לא-נפלאת הוא ממך, ולא רחקה הוא. [יב] לא בשמים, הוא: לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה. [יג] ולא-מעבר לים, הוא: לאמר, מי יעבר-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו, וישמענו אתה, ונעשנה. [יד] כי-קרוב אליך הדבר, מאד: בפיך ובלבבך, לעשתו. אנחנו נתמקד בפסוק האחרון שבפיסקה זו, והלוואי שנצליח להבין אותו באמת. מה זה כי-קרוב אליך הדבר מאד? הרי מדובר כאן על מצוות התשובה שבה מחוייבים כולנו כולל הצדיקים, וברמה זו פירושה של התשובה הוא לא רק חידוש והעמקת הקשר עם הבורא יתברך, אלא לפעמים פירושה האמיתי הוא מהפכה תודעתית, שינוי כיוון במאה שמונים מעלות. האמנם זה כל כך קל? ועוד יותר קשה על ובלבבך, האמנם כל כך קל להפוך את הלב שירצה את קירבת ה' במקום את תאוות עולם הזה?
על כך משיב כ"ק אדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק י"ז) כי המפתח מצוי במלה האחרונה בפסוק, לעשתו. אמנם לא קל להפוך את רגשות הלב מאהבת תענוגי עולם הזה לאהבת ה', אבל אפשר וצריכים לעשות את המעשים הנכונים, את מצוות התורה, מתוך ביטול כלפי מי שציווה לעשותן, וכך עשויים להפוך את הלב מן הקצה אל הקצה, מאהבת ענייני עולם הזה לאהבת ה'. אמנם חותרים למהפכה תודעתית של מאה ושמונים מעלות כנ"ל, אבל אף אחד לא דורש מאתנו שזה יקרה ביום אחד. זהו תהליך שיכול להיות ארוך או קצר, לפי הנסיבות ולפי ההולך, אבל בכל מקרה מדובר בתהליך שיש לו יעד מוגדר וידוע מראש, להפוך את הלב מן הקצה אל הקצה כנ"ל.
והדבר הזה קרוב מאד לכל יהודי, אומר לנו משה רבנו בפסוק הנ"ל. הרי את ההיפוך הסופי של הלב, שלא ירצה עוד כלל בענייני עולם הזה וירצה אך ורק מה שה' רוצה - יעשה עבורנו הקב"ה בכבודו ובעצמו, כפי שלמדנו מן הפסוק הרומז לחודש אלול: [ו] ומל ה' אלקיך את-לבבך, ואת-לבב זרעך: לאהבה את- ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך--למען חייך. מה שנדרש מאתנו בינתיים הוא רק שכל הדיבורים והמחשבות והמעשים שלנו יהיו כולם בהתאם לרצון ה'. לא דורשים מאתנו שלא נרצה לדבר דברים אסורים, אלא רק שלא נדבר אותם בפועל, ושההימנעות שלנו מדיבורים כאלה תהיה מתוך מודעות שהקב"ה לא אוהב אותם. וכנ"ל לגבי מחשבות רעות או מעשים רעים, להמנע מהם כי ה' שונא אותם, אפילו אם עדיין לא נגמלנו מהם באמת.
ומצד שני כמובן, לעשות מה שה' רוצה שנעשה אפילו אם עוד לא ממש מבינים מדוע צריכים לעשות ולכן לא מזדהים בשלמות עם מה שעושים. למשל, בפיך - להמנע לחלוטין מדיבורים רעים על יהודי אפילו אם התנהגותו הפוכה לגמרי מן הראוי בעינינו, ומצד שני לדבר טובות על יהודי אפילו אם צריכים להתאמץ כדי למצוא משהו טוב לומר עליו. וכן במחשבות, ובלבבך - להמנע מכל מחשבה רעה על יהודי, אבל לחפש בו דברים טובים, אפילו אם נראה לכאורה שכל הטוב שבו מסתכם בכך שהוא בנם של יהודים. ושלא לדבר על המעשה בפועל, לעשתו - בשום אופן לא לעשות רע ליהודי ואדרבה, לעשות טובות ככל שרק אפשר ואפילו יותר ממה שאפשר.
כאמור, את הפרשה הכוללת הנחיות התנהגות אלו קוראים בכל שנה בשבת הסמוכה לראש השנה. בראש השנה יותר מבכל יום אחר, חשובה מאד אחדות ישראל. הרי בכך פותחת הפרשה כזכור (דברים כ"ט) : [ט] אתם נצבים היום כלכם, לפני ה' אלקיכם. יתן ה' ונזכה להתייצב כולנו יחד וכך נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
כי באמת הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
