הורות וחינוך - שתי מילים שגורמות לנו לחשוב, באופן טבעי, על ילדים. אם אומר לכם שהורות היא על מבוגרים ולא על ילדים, תהנהנו בראשיכם, אבל עמוק בפנים תאמינו שזה בעצם על ילדים.
התמקדות בילדים, תוך התעלמות מצרכיהים של המבוגרים, היא כאלו שהחלפנו צמיג כשנגמר הדלק באוטו. אם משווים את הילד לדג, הרי שהצורך של הדג הוא לשחות במים צלולים. ביחסים בין ההורה לילד - ההורה הוא הזרם שבו שוחה הדג.
זה טוב שיש מידע לגבי שלבי ההתפתחות, אבל חלק מהמידע הזה במילא נעלם לנו בדרך.
אם, נחשוב על בישול - נראה לנו כאלו מדובר באוכל, אבל, למעשה, מדובר בפעולה של ערבוב חומרים זה עם זה. האדם שעושה את הערבוב הוא טבח (או - שף במונחים עכשויים). התהליך הוא הפעולה, כשלמעשה, בישול מתייחס למבשל (לטבח, לשף). מה שקורה לעוגה תלוי ביחס של הטבח לבצק. מה שקורה לילדים תלוי במיומנות וברגישות של המבוגרים. הורות מתייחסת בעיקר למבוגרים.
בנוסף לכך, למבוגרים רבים לא ברור הנושא של משחק. מחקר מגדיר משחק כדרך הטבעית ללמידה אופטימאלית בכל גיל. אם הורים יקבלו את ההגדרה הזאת, הם יתייחסו לעצמם כמו מגרש משחקים יותר מאשר כמו מורים או שומרים. אם נתייחס מילולית ל'מגרש משחקים' נשים לב שמגרש הוא סביבה. משחק הוא מצב שהסביבה מזמנת ומעודדת. ככל שמגרש המשחקים יותר עשיר ומגוון, כך תהיה יותר מעורבות במשחק והלמידה תהיה רבה יותר. הורים ומחנכים הם מגרשי משחקים. הבנת אינטליגנציית המשחק היא מהותית לענייננו. המשחק מתאר מצב של יחסים. זהו מצב שמגלם בתוכו יכולות בסיסיות, שהן חלק מהמכלול הנקרא אינטליגנציה. יכולות אלה הן: פליאה, סקרנות, חקירה, התבוננות, הקשבה עמוקה, דמיון, אמון, תחושת שייכות, גמישות, פתיחות, רצון להתנסות בדברים חדשים, אנרגיה, תשומת-לב דרוכה, חוש הומור, יושר, איכפתיות, אמפטיה וחיבה.
אם המבוגר פתוח להיכנס לסיטואציה משחקית עם ילדו, וביחד שניהם לומדים, כשכל אחד מגלה בדיוק מה נדרש להתפתחות שלו בהתאמה לגיל ולשלב, נקבל מצב של משחק, שהוא, כאמור, הדרך הטבעית ללמידה האופטימאלית לאורך החיים. ככל שהאתגר גדול יותר כך גדל הצורך ביכולות אינטליגנטיות רבות יותר לצורך המשחק. ילדים נמצאים במצב הזה באופן טבעי. מכאן, שהמפתח להורות ולחינוך אופטימאליים הוא שהמבוגר יהיה בסיטואציה משחקית עם הילד, דבר שהופך את יחסי הורה-ילד לנטולי קונפליקטים. על הבסיס הזה, מאוחדים בנושא משותף, המבוגר והילד מתנסים, חוקרים את הרגע וצומחים יחד בחוויה הדדית עם משמעות משותפת. זהו המשחק.
ככל שהמבוגר יותר מודע, רגיש, יצירתי ובעל רוח נעורים, חוויית הלמידה עבור הילד מעשירה יותר . ההורה משמש מודל, כלומר הוא מהווה דוגמא חיה לדרך בה צריך להתייחס אל העולם. כל צעד שאנחנו עושים, כל מחשבה שאנחנו חושבים, כל אתגר שאנחנו ניצבים בפניו, כל מערכת יחסים שאנחנו פוגשים, הדרך בה אנחנו מברכים את החנווני, מלטפים את הכלב או בועטים בו, כל אלה הם חלק מהמודל שאנחנו משמשים עבור ילדינו. אם אנחנו רוצים ילדים בריאים בנפשם ומלאי חיות, אנחנו צריכים לשפר את אותן היכולות האינטליגנטיות בעצמנו. אנחנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים, מצליחים, בטוחים, מעורים חברתית. במטרה לפתח את האיכויות האלה בילדינו אנחנו צריכים לחוות ולבטא אותן בעצמנו. אנחנו צריכים לשמש מודל לכל אותם דברים שאנחנו רוצים עבור ילדינו. כלומר, אנחנו, המבוגרים, חייבים להיות בריאים בנפשנו, אינטליגנטים, יצירתיים, מאושרים ומעורים חברתית.
זיהוי העובדה שהילדים הם אינם הנושא שלנו כשאנחנו חושבים על הורות זהו הצעד הראשון. הצעד השני הוא פיתוח סקרנות, אנרגיה, חיות, אכפתיות, תשומת-לב, יכולת להקשיב, לשאול שאלות, להיות אמפאתיים, חוש הומור, גמישות, יושר, דמיון ופליאה. בנוסף, הורים, מורים ומחנכים גם זקוקים למעט מידע לגבי התפתחות ילדים על-פי שלבים וגילים. (לא יותר מדי, כי הם עלולים להתבלבל על ידי האינטלקט שימנע מהם להשתמש ביכולת להיות קשובים לילד ולרמזים הבאים ממנו). אם נפתח את היכולות האלה נוכל להתמחות בכל דבר, כולל בהורות.
ולמה כל זה חשוב? רוב מה שלומד הילד קורה בהתנסות ישירה, כלומר רק חלק זניח מתרחש בהוראה פורמאלית. מה שילדים לומדים זה מה שהם חווים, ולרוב זו הדרך בה מבוגרים מתנהגים. כשילד מסתכל על אבא מחליף צמיג, לדוגמא, הוא לומד מידע טכני - איך לסובב את הברגים - וכן מידע רגשי שאבא חווה בזמן התהליך - האם הוא רגוע, מתוסכל, חרד, כועס. המידע האינטלקטואלי, איך להחליף צמיג, הוא רק אחוז קטן ביותר ממה שהילד לומד כשהוא מסתכל על אבא. מצבו הרגשי של אבא מעצב את החלק הגדול והחשוב מהחוויה שממנה הוא לומד. הד ר ך בה אנו, ההורים, עושים דברים הרבה יותר חשובה עבור ילדינו מאשר מ ה שאנחנו עושים. האם אנחנו מרגישים בטוחים או מאויימים - האם אנחנו סקרנים או משועממים - האם אנחנו בוטחים בעולם או זקוקים להגנה מפניו -
סדנאות להורים מספקות את המבנה והכלים להורים, למחנכים ולמורים כדי שיוכלו לעשות שינוי בהתפתחות ובחינוך ילדים על ידי כך ש"יהפכו לשינוי שאותו הם רוצים לראות" במשפחות ובכיתות שלהם.
התמקדות בילדים, תוך התעלמות מצרכיהים של המבוגרים, היא כאלו שהחלפנו צמיג כשנגמר הדלק באוטו. אם משווים את הילד לדג, הרי שהצורך של הדג הוא לשחות במים צלולים. ביחסים בין ההורה לילד - ההורה הוא הזרם שבו שוחה הדג.
זה טוב שיש מידע לגבי שלבי ההתפתחות, אבל חלק מהמידע הזה במילא נעלם לנו בדרך.
אם, נחשוב על בישול - נראה לנו כאלו מדובר באוכל, אבל, למעשה, מדובר בפעולה של ערבוב חומרים זה עם זה. האדם שעושה את הערבוב הוא טבח (או - שף במונחים עכשויים). התהליך הוא הפעולה, כשלמעשה, בישול מתייחס למבשל (לטבח, לשף). מה שקורה לעוגה תלוי ביחס של הטבח לבצק. מה שקורה לילדים תלוי במיומנות וברגישות של המבוגרים. הורות מתייחסת בעיקר למבוגרים.
בנוסף לכך, למבוגרים רבים לא ברור הנושא של משחק. מחקר מגדיר משחק כדרך הטבעית ללמידה אופטימאלית בכל גיל. אם הורים יקבלו את ההגדרה הזאת, הם יתייחסו לעצמם כמו מגרש משחקים יותר מאשר כמו מורים או שומרים. אם נתייחס מילולית ל'מגרש משחקים' נשים לב שמגרש הוא סביבה. משחק הוא מצב שהסביבה מזמנת ומעודדת. ככל שמגרש המשחקים יותר עשיר ומגוון, כך תהיה יותר מעורבות במשחק והלמידה תהיה רבה יותר. הורים ומחנכים הם מגרשי משחקים. הבנת אינטליגנציית המשחק היא מהותית לענייננו. המשחק מתאר מצב של יחסים. זהו מצב שמגלם בתוכו יכולות בסיסיות, שהן חלק מהמכלול הנקרא אינטליגנציה. יכולות אלה הן: פליאה, סקרנות, חקירה, התבוננות, הקשבה עמוקה, דמיון, אמון, תחושת שייכות, גמישות, פתיחות, רצון להתנסות בדברים חדשים, אנרגיה, תשומת-לב דרוכה, חוש הומור, יושר, איכפתיות, אמפטיה וחיבה.
אם המבוגר פתוח להיכנס לסיטואציה משחקית עם ילדו, וביחד שניהם לומדים, כשכל אחד מגלה בדיוק מה נדרש להתפתחות שלו בהתאמה לגיל ולשלב, נקבל מצב של משחק, שהוא, כאמור, הדרך הטבעית ללמידה האופטימאלית לאורך החיים. ככל שהאתגר גדול יותר כך גדל הצורך ביכולות אינטליגנטיות רבות יותר לצורך המשחק. ילדים נמצאים במצב הזה באופן טבעי. מכאן, שהמפתח להורות ולחינוך אופטימאליים הוא שהמבוגר יהיה בסיטואציה משחקית עם הילד, דבר שהופך את יחסי הורה-ילד לנטולי קונפליקטים. על הבסיס הזה, מאוחדים בנושא משותף, המבוגר והילד מתנסים, חוקרים את הרגע וצומחים יחד בחוויה הדדית עם משמעות משותפת. זהו המשחק.
ככל שהמבוגר יותר מודע, רגיש, יצירתי ובעל רוח נעורים, חוויית הלמידה עבור הילד מעשירה יותר . ההורה משמש מודל, כלומר הוא מהווה דוגמא חיה לדרך בה צריך להתייחס אל העולם. כל צעד שאנחנו עושים, כל מחשבה שאנחנו חושבים, כל אתגר שאנחנו ניצבים בפניו, כל מערכת יחסים שאנחנו פוגשים, הדרך בה אנחנו מברכים את החנווני, מלטפים את הכלב או בועטים בו, כל אלה הם חלק מהמודל שאנחנו משמשים עבור ילדינו. אם אנחנו רוצים ילדים בריאים בנפשם ומלאי חיות, אנחנו צריכים לשפר את אותן היכולות האינטליגנטיות בעצמנו. אנחנו רוצים שילדינו יהיו מאושרים, מצליחים, בטוחים, מעורים חברתית. במטרה לפתח את האיכויות האלה בילדינו אנחנו צריכים לחוות ולבטא אותן בעצמנו. אנחנו צריכים לשמש מודל לכל אותם דברים שאנחנו רוצים עבור ילדינו. כלומר, אנחנו, המבוגרים, חייבים להיות בריאים בנפשנו, אינטליגנטים, יצירתיים, מאושרים ומעורים חברתית.
זיהוי העובדה שהילדים הם אינם הנושא שלנו כשאנחנו חושבים על הורות זהו הצעד הראשון. הצעד השני הוא פיתוח סקרנות, אנרגיה, חיות, אכפתיות, תשומת-לב, יכולת להקשיב, לשאול שאלות, להיות אמפאתיים, חוש הומור, גמישות, יושר, דמיון ופליאה. בנוסף, הורים, מורים ומחנכים גם זקוקים למעט מידע לגבי התפתחות ילדים על-פי שלבים וגילים. (לא יותר מדי, כי הם עלולים להתבלבל על ידי האינטלקט שימנע מהם להשתמש ביכולת להיות קשובים לילד ולרמזים הבאים ממנו). אם נפתח את היכולות האלה נוכל להתמחות בכל דבר, כולל בהורות.
ולמה כל זה חשוב? רוב מה שלומד הילד קורה בהתנסות ישירה, כלומר רק חלק זניח מתרחש בהוראה פורמאלית. מה שילדים לומדים זה מה שהם חווים, ולרוב זו הדרך בה מבוגרים מתנהגים. כשילד מסתכל על אבא מחליף צמיג, לדוגמא, הוא לומד מידע טכני - איך לסובב את הברגים - וכן מידע רגשי שאבא חווה בזמן התהליך - האם הוא רגוע, מתוסכל, חרד, כועס. המידע האינטלקטואלי, איך להחליף צמיג, הוא רק אחוז קטן ביותר ממה שהילד לומד כשהוא מסתכל על אבא. מצבו הרגשי של אבא מעצב את החלק הגדול והחשוב מהחוויה שממנה הוא לומד. הד ר ך בה אנו, ההורים, עושים דברים הרבה יותר חשובה עבור ילדינו מאשר מ ה שאנחנו עושים. האם אנחנו מרגישים בטוחים או מאויימים - האם אנחנו סקרנים או משועממים - האם אנחנו בוטחים בעולם או זקוקים להגנה מפניו -
סדנאות להורים מספקות את המבנה והכלים להורים, למחנכים ולמורים כדי שיוכלו לעשות שינוי בהתפתחות ובחינוך ילדים על ידי כך ש"יהפכו לשינוי שאותו הם רוצים לראות" במשפחות ובכיתות שלהם.
