קידמה טכנולוגית ומשפט -מאמר רביעי בסידרה 

השתלות אברים ומודרניזציה רפואית ויחסי משפט עברי ורפואה-מאמר רביעי- הסוגיות המרכזיות והאסכולות השונות

"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו"

בהשתלות מסוימות כגון השתלת לב וכבד, האבר המושתל צריך להילקח מהתורם בעיתוי מדויק, כאשר גזע המח נמצא בתהליך של מוות בלתי הפיך אך האבר עדיין "חי". אם האבר יילקח מן התורם בטרם הוגדר כמת, הרי שהדבר יחשב ל"הריגה". הגדרת רגע המוות חשובה איפוא והינה הסוגיה הבסיסית בהשתלות.

מחלוקת הפוסקים

כאמור נחלקו הפוסקים לגבי השאלה מתי ניתן לקבוע מוות על פי ההלכה. האם במות 'גזע המוח' או שמא בהפסקת פעילות הלב ?

כעיקרון מוסכם כי המוות נקבע לפי הנשימה. אך הואיל והנשימה תלויה במוח, אזי לדעת חלק מגדולי הפוסקים מוות מוחי נחשב מוות ומותר ליטול ממי שמת מוות מוחי איברים להשתלה. יש שקבעו כי בעקבות מות המוח אין האדם מסוגל לנשום באופן עצמוני. הוא מונשם מלאכותית על ידי מכונה ורק בכוח זה פועם ליבו. אי לכך הוא נחשב מת ומותר ליטול את ליבו ולהציל חיי אחר. כך סברו הרב גורן, הרב ישראלי, וכן הרב פיינשטיין בהתאם לעדות קרובי משפחתו.

לעומתם, פוסקים גדולים אחרים קבעו כי בעת שלב האדם פועם, האדם נחשב עדיין חי ונטילת ליבו הינה רציחה (הרבנים וולדינברג, וואזנר ואלישיב).

בבואנו לחקור את סוגית ההשתלות אנו מוצאים ,מלבד הדיון של קביעת המוות, נקודות הלכתיות נוספות המשפיעות על התרת או איסור ההשתלות:

• ניוול המת ואי שמירה על כבודו- קיים איסור לנוול ולבזות את המת. נתיחת המת ופגיעה בשלמות הגופה גורמת לניוולו.
• איסור הנאה ממת- קיים איסור ליהנות מגוף המת. שימוש באיברים להצלת האדם החולה מהווה הנאה מגוף הנפטר.
• מצוות קבורת המת וכל איבריו. במקרה של תרומת אברים ממת, אין מקיימים בו את מצוות הקבורה שכן מתקיימת קבורה חלקית.
• סוגיית הבעלות על גוף האדם. גוף האדם הינו כלי לנשמה. כאשר אדם נפטר הגופה שייכת לקב"ה אשר שיכן בה את הנפש.
• האמונה בתחיית מתים, העלולה לא להתקיים במצב שבו הגופה איננה שלמה.
• סיכון המושתל: האם מותר לחולה לעבור ניתוח מסוכן. ההלכה אינה מאשרת כניסה לתהליך רפואי אם סיכוי ההצלחה אינו גבוה.

מצב של פיקוח נפש: כל האמור לעיל מתחייב במצב רגיל. אולם בעת סכנת נפשות, קובעת ההלכה כי פיקוח-נפש דוחה את כל התורה, ואף את המצוות הללו. לכן יש הסוברים כי במצב בו השתלת איבר יכולה להציל חיי חולה, מותר להוציא מן המת איבר זה ולהשתילו בחולה.

ניתן לחלק את הדעות השונות של פוסקי ההלכה לשני פלגים: האוסרים והמתירים.

דעת האוסרים:

לדעתם עיקר חיי האדם נקבעים על פי הלב. כל עוד יש באדם לב פועם, הוא נחשב לחי. ואמנם שלום מרדכי בן משה הכהן באר כי לפי התלמוד במקרה שאדם נפגע ממפולת, נתרוצצה גולגולתו ופסק לנשום - אם ליבו עדיין פועם, הרי זהו אחד מסימני החיים, ואין להחשיבו כמת, אלא יש לחלל עליו שבת כדי לקיימו.

בנוסף האוסרים אינם סומכים על דעת הרופאים בקביעת רגע המוות.

דעת המתירים:

על-פי חז"ל הגדרת המוות נקבעת על פי הנשימה, שנאמר: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". הלכה במסכת יומא קבעה כי מי שנשימתו פסקה, ברור לחלוטין שהוא מת. לפי הלכה זו אם התמוטט בשבת בניין על אדם, מחללים עליו את השבת ומפנים את גל האבנים מעליו, מפני שיש סיכוי שאולי הוא חי. אם החלו לחשוף אותו מרגליו, ומצאו כי ליבו הפסיק לפעום, עדיין אין זו ראיה שהוא מת ויש להמשיך להצילו עד שיגיעו לאפו ויתברר שפסקה נשימתו. אם החלו לחשוף אותו מראשו, הגיעו לאפו ומצאו שאינו נושם, מפסיקים את פעולת החילוץ מבלי לבדוק האם ליבו פועם. כך גם פסקו הרמב"ם והשולחן-ערוך . יתר על כן במסכת אהלות נמצא כי אדם שהותז ראשו, אף-על-פי שגופו מפרכס, מרגע שראשו נכרת - הוא נחשב כמת לכל דבר והנוגע בו נטמא.

מכאן הסיקו המתירים כי אדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם בעזרת הנשמה המלאכותית נחשב מת, ומותר ליטול ממנו את ליבו כדי להציל על ידי כך חיי אדם אחר. מרגע שהוכח ללא צל של ספק שהמוח - כולל גזע המוח - אינו מגיב ומת, וכי החולה לא יחזור לנשום באופן עצמאי מותר ליטול מגופתו איברים כדי להציל אדם אחר.

שני המאמרים הבאים בסדרה מציגים עמדות של מנהיגים מרכזיים במאה ה-20, חלקם מתנגדים וחלקם מתירים את השתלות האברים מן המת.
המאמר הבא , החמישי בסידרה, דן בעמדתם של המתנגדים להשתלות .