האומנם? אבא רוצח את בנו?!!! 

עקידת יצחק
מנכסי הרוח הגדולים של אומתנו היא ''עקידת יצחק''. אנו מזכירים אירוע זה ברבות מן התפילות, ובמיוחד בימי הדין.
אנו יודעים, כי בעת שיישקלו מעשינו בפני בורא העולם, היודע מחשבותינו והרהורינו, יהא צורך ב''תגבורת'' של זיכרונות, כדי להכריע את הכף לזכות. וזכותם של אברהם ובנו עומדת לזרעם לכל הדורות. וכך אנו מסיימים את ''ברכת הזיכרונות'' בתפילת מוסף של ראש השנה: ''ועקדת יצחק לזרעו (של יעקב) היום ברחמים תזכור''.

יש חשיבות בלימוד מאורע זה ובהכרתו, כדי שנדע על מה נסבות תפילותינו ובקשותינו.

בתיאור הפסוקים (בראשית פרק כ''ב) מובאת פניית הבורא אל אברהם: ''קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק...והעלהו שם לעולה על אחד ההרים''. אברהם משכים בבוקר, חובש את חמורו, ויוצא לדרך בלוויית יצחק ושני נעריו. עימו הוא לוקח אש ומאכלת בלבד. הדרך אורכת שלושה ימים, ורק ביום השלישי נראה לאברהם ההר המתאים. הוא משאיר את נעריו מאחור, ויוצא עם יצחק בלבד.

יצחק תמה ושואל: ''האיה השה לעולה?'' אש יש, עצים יש, ומה בדבר עיקר הקורבן- השה? והרי אברהם לא סמך על ''מציאות'' בדרך, ובוודאי הכין לו את הקורבן. וכאן בא הרמז הראשון: ''אלוקים יראה לו השה לעולה בני, וילכו שניהם יחדיו''. למרות העובדה שיצחק מבין להיכן הולכים ומהי מטרת ההליכה, שניהם היו בלב אחד ובכוונה אחת. בהגיעם למקום (הר המורייה),בונה אברהם את המזבח ועוקד את יצחק בהסכמתו, שהרי היה צעיר בן 37, ובנקל היה יכול להתנגד ואפילו לברוח, אך הוא ביקש מאביו ''שיעקדו יפה שמא ירעד וייפסל הקורבן'' (מדרש).

ברגע הקריטי, פונה אל אברהם מלאך ה': ''אברהם אברהם... אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני''. אברהם מאתר איל הנאחז בסבך, ומעלה אותו לעולה תחת בנו. הבטחות ה' לאברהם הן נצחיות, וכאשר מתבוננים בציוויו של הבורא ובמעשיו של אברהם, עולות מאליהן שאלות קשות ונוקבות,

הרי הקב''ה אמר לאברהם: ''גרש האמה הזאת ואת בנה...כי ביצחק יקרא לך זרע'' (בראשית פרק כ''א פס' י- י''ב), והנה אותו גירוש מותיר אותו בלא כל המשך. את ישמעאל גירש את יצחק שחט, והיכן הבטחתו כי ביצחק ייקרא לו זרע?

מדוע לא ציווה הבורא את אברהם לעקוד את בנו קרוב יותר, מתמשכת שלושה ימים?

ובכלל פולחן האומות שישבו אז בארץ כנען כלל גם מעשים כאלו, של הקרבת בנים למולך, שהם נתעבים ובזויים. אנו מוצאים כי באזהרותיו של משה לעם ישראל טרם ייכנסו לארץ, הוא מזהירם שלא ילכו בדרך תושבי הארץ הכנענים, ''כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם''. אם כן, כיצד יכול אברהם לבצע ציווי שכה נוגד את דרכו ואת מעשיו עד כה? ננסה לדמיין מה היו כותבים העיתונאים ביום המחרת. כותרות העיתונים על פני כל העמוד הראשון היו מכריזות על מעשה זה כסתירה לכל מהלך חייו. כמה בושה וכמה ביזיונות היו מנת חלקו של העברי הראשון, שכל מטרתו הייתה להאהיב שם שמיים על הבריות, וכאן בציווי אחד הכל נהרס במו ידיו!

אמת, מחשבות אלו בוודאי היו ידועות גם לאברהם, והמדרש מציין כי לאחר שאמר לו הקב''ה ''אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה'', אמר אברהם כל מה שנכתב לעיל. אלא, הנקודה המיוחדת היא שאברהם ביטל את דעתו בצורה מוחלטת כלפי בורא עולם. הוא, שהיה מקור החסד והרחמים על כל ברואי עולם, לא יחוס על בנו שנולד לו לעת זקנתו? וכי יש איזה סיכוי שייוולד לו בן אחר כשהוא בן 137 שנה? את כל זה הוא שואל לאחר שקיים את ציוויו של בוראו! קודם כל, הוא מבטל את רצונו ודעתו ועושה. אחר כך, כאשר הניסיון מסתיים, אזי הוא מבקש להבין.

במשך אותם שלושה ימים, היו לו ניסיונות רבים שנועדו להטותו מדרכו (במדרש רבה פרק זה), והשטן עשה כל מאמץ להניאו מהחלטתו הנחושה ולזרוע ספק בליבו ובלב יצחק. וזו לשון המדרש: ''ולמה דרך שלושת ימים? שלא יאמרו - הממו וערבבו''. אילו היה אברהם מבצע מיד את ציווי הבורא, היו אומרים שהוא ''בהלם'', ולא ניתנה לו שהות לשקול את מעשיו ביישוב הדעת, שזו תגובה אימפולסיבית ובלתי נשלטת, ועוד מונחים דומים שמטרתם לבטל או להקטין את הניסיון הקשה. לכן, מפרטת התורה: ''ביום השלישי'' - עברו עליהם שלושה ימים מלאי מחשבות ואפשרויות לסגת, אך עתה יודע הבורא כי ירא אלוקים הוא אברהם, וכמובן גם יצחק.


כשם שיש בכוח ההורים להעניק לבניהם בתחום החומר נכסים ורכוש, ידוע לנו כיום כי באמצעות הגנים עובר צופן תורשתי אל הילדים גם בתחום המידות והתכונות. גם בתחום הרוחני קיימת מציאות דומה. קיים מעין ''בנק'' של מצוות ומעשים טובים ועשיית רצון הבורא. ''המפקידים'' בבנק זה זוכים לא רק למשוך מתוכו זכויות לעצמם ולהנות מפירותיו, אלא אף לצאצאיהם. ''זכות אבות'' היא הזכויות והמעשים הטובים שהופקדו אצל הבורא על ידי אבות האומה, כאשר כל אב מעביר לבניו את היכולת ''למשוך'' מהחשבון העליון.

על כן, בעמדנו בדין, כאשר נשקלים מעשינו, הטובים הם אם לא, יש לנו צורך לגייס עזרה מבחוץ, את זכות אבותינו. מעשה זה של אברהם אבינו ויצחק בנו ''העשיר'' את קופת העם באהבת הבורא אין סופית ובמסירות מוחלטת לקיום רצונו, במחיר הגבוה ביותר שיכול אדם לתת- חייו. הזכויות בעטיו של מעשה זה הן אין סופיות, ולכן בעת הצורך אנו פונים אל בוראנו: ''ועקדת יצחק לזרעו (של יעקב) היום ברחמים תזכור''.