על אהבת איש הפח של בועז בנאי 

גם אני,כמו רבים אחרים,ציפיתי בסקרנות לאלבום הבכורה של בעז בנאי ולצערי, מעט התאכזבתי.אין ספק שבנאי הוא מוזיקאי מוכשר עם אישיות רגישה, אבל בכל מה שקשור לטקסטים הוא נוטה לסיסמאות רבות כמו "אולי זו רק תקופה", "לגעת לך בלב" ואחרות ובכלל , נדמה שבנאי לא הצליח לכתוב טקסטים עוצמתיים באמת.
בנאי יוצר על קו תפר שבין פופ מלודי ורוק רך ומדי פעם נרשמים רגעים מוצלחים ומרגשים כמו בשירים "קצב ברגליים" ו"מוכרח להסתלק" . גם הסינגלים שכבר יצאו לרדיו "תנופה", "כל השבוע מרגיש כמו שבת" ו"פאריז בחורף" המלודים והקליטים ימצאו את דרכם במהרה לאיזשהו פסקול של סדרת טלוויזיה דרמטית ורגישה.
בנאי מאלץ לא פעם שורות ארוכות של טקסט לתוך משפטים מוסיקלים קצרים וזה דווקא טריק די חביב אבל נראה לי שברוב בטקסטים באלבום הזה אין בשר של ממש.בנאי מציג עצמו באלבום הבכורה שלו כאדם בעל קשיים אינטימיים, שמתקשה למצוא את עצמו בעולם עירוני מנוכר ולכן מעדיף להסתתר- אבל אולי כאן טמונה הבעיה של האלבום- כיוצר ומבצע,בנאי לא מופנם מספיק כפי שהוא מציג את עצמו ולא נועז מספיק כדי לזעוק אמירה מקורית ושורטת. רגע ייחודי נרשם דווקא בשיר "גם כשאת מגמגמת" בו בנאי מחבר ,באומץ וברגישות, את אהבת הגבר לאשה עם אהבת הגבר לקבוצת הכדורגל שלו,בקישור מבריק,שבעיקר אוהדים יבינו.
לרוב,מדובר באלבום אפור ופסימי של יוצר בתחילת דרכו שעדיין לא לא נותן לעצמו ללכת עד הסוף.

בארבע מלים: מחכה להבשלה באלבום הבא.