רשמיו של רופא בישראל 

כבר הורגלנו בדיווחים על תקיפת רופאים. אלא שאתמול כבר נחצו כל הגבולות שכן מדובר בתקיפה אלימה במיוחד, שתוכננה בכוונה תחילה. לא ירחק היום בו נהיה עדים ממש לרצח של רופא-דבר שאולי, סוף סוף ייאלץ אותנו, כחברה, להתמודד עם החוליים של מערכת הרפואה בארצנו.

לפני מספר חודשים פורסם גם כי בשנים הבאות צפוי מחסור של רופאים בישראל. "טובי המוחות" אף הציעו לגייס רופאים מחו"ל, תמורת סכום נאה של עשרות אלפי דולרים לכל רופא שיסכים לבוא ולעבוד כאן.

קשה להסביר בקצרה מה עובר בראשו של בחור צעיר שמתכוון להיות רופא בישראל: אצלי אישית -מה שעמד בבסיס ההחלטה העיקשת שלי ללמוד רפואה הוא הסקרנות להבין את נפלאות פאר הבריאה. על כך יש להוסיף את הרצון לספק את היצר ה"טיפולי" שלי .

ייתכן גם שהתדמית הסקסית-הרואית של הרופאים המשתקפת מתכניות הטלוויזיה למיניהן- אף היא תורמת להתגבשות החלום הזה בלבבות בני הנוער הצעירים: דמויות כמו ד"ר רוס וד"ר גרין מ-ER, ד"ר שאט או ד"ר גייגר מ"שיקגו הופ" או אפילו הרופא בגרסה המיוזעת והלא-מגולחת, הלא הוא ד"ר ג'ק שפרד מ"אבודים"- שמצליחים לשלב בין אקשן יומיומי וסקס אפיל זוהר -מאד מעוררות קנאה. בקרב הסטודנטים לרפואה ניתן אפילו להתרשם לעתים מתחושת שליחות או ייעוד של ממש.

ואולם, המציאות הרבה פחות זוהרת: מסלול התלאות של השואף ללמוד רפואה בארצנו מתחיל עם ניסיונו הנואש בד"כ, להתקבל ללימודי הרפואה. מבחינה פרקטית, לא ממש קל להתקבל לרפואה בארץ, ובד"כ הדבר כרוך בניסיונות חוזרים, או בצוע של שנת מכינה לשיפור ציוני הבגרות.

בנוסף למסלול הלימודים האינסופי, הרי שמי ששרד את לימודי הרפואה בארצנו- דרכו לא שוגה בשושנים: נכונה לו תקופת סטאז' דינאמית ומתישה במשך שנה, בה הסטאז'ר נמצא בסולם ההיררכיה אך ורק מעל לפועלות הניקיון , וגם זה רק ביום מוצלח במיוחד.

לאחר מכן הרופא הצעיר יוצא לעולם האכזר והתחרותי של מציאת התמחות באחת מהמחלקות בבתי החולים. לאחר תקופה בת מספר שנים, רוויה בתורנויות, בחינות והצגת מקרים אינסופית בפני רופאים בכירים חמורי סבר - הרופא הניצול כבר לא ממש זוכר מדוע בכלל רצה ללמוד רפואה.
גם לאחר סיום ההתמחות- לא מובטחת לאותו רופא המשך העסקה בבית החולים בו השקיע את מיטב שנותיו: במקרים רבים ייתכן ויידרש מהרופאים הרוצים להישאר שם לרמוס את עמיתיהם ברגל גסה כדי לקבל קידום. בחלק מבתי החולים-תכונות כמו תככנות, לקקנות ומרפקנות יכולות להצטייר כמצוינות, נאמנות ואסרטיביות-והן בבחינת תנאים מינימאליים לקבלת תפקידים רבי עוצמה.

בנוסף על השכר המבזה, העבודה הקשה, האחראיות הכבדה והמתח שבצידה- שהופכים את המקצוע הזה לבלתי סביר לחלוטין, הרי שבישראל, שבה תרבות "המגיע לי" נהפכה כמעט לחוק יסוד. רופאים הופכים לעתים להיות שק החבטות הציבורי, תרתי משמע, ותחושותיהם של נעשות קשות יותר מיום ליום. עדין ניתן לראות בני משפחה עצבניים שופכים את זעמם על רופא שעובר במסדרון, עדין ישנם רופאים החוששים לבשר בשורה לא נעימה למשפחת החולה, או חוששים לסרב לרשום למישהו חופש מחלה, פן יעשו בהם לינץ'. העובדה שחלק מהחולים של ימינו - הנם בעלי השכלה אקדמית או סתם בעלי גישה מיידית לאינטרנט מביאה לכך שהם מגיעים לרופא כשה בטוחים כי הם יודעים הכי טוב מה נכון עבורם או עבור בן משפחתם. הם לא מוכנים לקבל תשובות כמו "אולי מדובר במחלה ויראלית" או "בואו נחכה לתשובת התרבית" .בעידן האינסטנט גם מהרופא נדרשות תשובות מיידיות ומוחלטות.

יתר על כן, הרי שבשנים האחרונות, הן בארץ והן בעולם, הרופאים נהפכו למטרה קלה יחסית לתביעות משפטיות- תופעה שהכניסה את ציבור הרופאים לעמדת מגננה, המשפיעה על כל צעד והחלטה שלהם.

תחושות השחיקה והייאוש המלוות את הרופאים בשנים האחרונות, המבטאות את המציאות האמיתית בשטח- חלחלו גם לסדרות בתי החולים החדשות המצליחות כל כך. כדי לשרוד בעולם החדש- מיודענו הרופא מפתח לעתים מנגנוני הגנה המורכבים מנתח נכבד של ציניות והומור עצמי.
כך למשל- ד"ר האוס" שהוא אמנם רופא מחונן בעל כושר אבחון מבריק, המנסה להחזיר לרופא את כבודו הראוי, הוא דווקא אוהב את המחלות אך אלה רק החולים, לעזאזל, שמפריעים לו. מאידך- דמות הרופא העשיר והמטופח המוצגת ב"ניפ-טאק" , הלכה לקיצוניות השנייה: אלה מתפקדים כטכנאים מנוסים ומאד קשובים ללקוח שלהם. הם יעשו כל דבר למענו, ובלבד שישלשל לכיסם סכום נאה במיוחד.

למרות המציאות הקשה, ולמרות כל הדברים שציינתי, רוב הרופאים שאני מכיר, עדין עושים את עבודתם מתוך תחושת שליחות ואהבה אמיתית. עבורם הרפואה לא מהווה רק מקצוע אלא אורח חיים של ממש. אין לי ספק כי אילו לא ישכילו מקבלי ההחלטות להעריך את ציבור הרופאים שצמח ולמד כאן, למרות כל הקשיים , ולא יואילו לדאוג לתנאי עבודה הוגנים ובטוחים-הרי שדבר לבטח יפגע ברמת הרפואה ואיכותה ויפגע בסופו של דבר בחברה כולה.