תמ"ש 17383/04 , מ.ג. נ' מ.נ.
כב' השופטת אספרנצה אלון
עו"ד עדינה סיליס גרוסי לתובע; עו"ד יאיר אבני ואח' לנתבעת 1
01.09.2008
העובדות:
התובע והנתבעת 1 (להלן: "בני הזוג" ו/או "הנתבעת" בהתאמה) נישאו זה לזו ביום 19.9.83, נפרדו לאחר 21 שנות נישואין (10.10.04) והתגרשו זה מזו שנתיים מאוחר לפירוד (16.11.06). מנישואיהם נולדו שתי בנות, שתיהן בגירות. בני הזוג התגוררו בדירת מגורים, אשר נבנתה על מקרקעין הרשומים על שם אביה של הנתבעת 1 (להלן: האב). לטענת התובע, רישום הזכויות בלשכת רישום מקרקעין אינו משקף את המצב האמיתי- המגרש ניתן במתנה מהאב לבני הזוג במעמד האירוסין והאב, הצהיר על כך כמנהג העדה הגרוזינית. לפיכך עתר התובע להצהיר, כי מחצית מהזכויות במקרקעין.
החלטה:
א. בית המשפט מצא, לאור הראיות שהונחו בפניו, כי האב אכן העניק לבני הזוג כמתנה את הדירה בלבד (במובחן מהמקרקעין). איש מהצדדים לא חלק על העובדה כי במשך 10 השנים, במהלכן התגוררו בני הזוג בדירה, לא שילמו בני הזוג מעולם דמי שכירות לאב. טענת הנתבעת, כי אביה החזיר לצדדים את ההשקעה שביצעו בדירה בדרך של ויתור על דמי שכירות לא נטענה בכתב ההגנה אלא רק בתצהיר והיא אף נסתרה למעשה על ידי עדות הנתבעת. לפיכך נקבע, כי על הנתבעת, אשר מחזיקה כיום את כל הזכויות בדירה, לשלם לתובע את מחצית משווי דירת המגורים, סך של 175,000 ש"ח.
ב. כמו כן ציין, כי בני הזוג נשאו בשנת 1983 והחוק החל עליהם הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג. בני הזוג לא ערכו הסכם יחסי ממון ביניהם ולכן חל עליהם "הסדר איזון המשאבים", על פי החוק. קרי, לכל אחד מבני הזוג הזכות לקבל מחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שאין לאזן את שוויים שנרכשו ערב הנישואין או שנתקבלו במתנה ו/או בירושה במהלך הנישואין, עם פקיעת הנישואין. על פי ההלכה, נקבע כי על אף הוראותיהם של סעיפים 4 ו-5 לחוק, ניתן שתיווצר שותפות בין בני זוג מכוח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף בין במפורש ובין בהתנהגות. נקודת המוצא היא כי בית המשפט יורה על שיתוף בנכסים רק כאשר ניתן לשער כי לכך נתכוונו הצדדים. יש להוכיח כוונת שיתוף בראיה פוזיטיבית של ממש. העולה מכך כי על בית המשפט לתור אחר הכוונה האמיתית של בני הזוג. קרי, האם הוכחה הסכמה אמיתית בין בני הזוג לשיתוף במהלך חייהם, שאז ניתן לקבוע שיתוף גם על בית המגורים הרשום על-שם אחד מבני הזוג אף אם התרומה לרכישה לא הייתה שוות ערך.
ג. הלכה פסוקה היא כי בכל הנוגע לבית המגורים מקלה הלכת השיתוף עם בן הזוג הטוען לשיתוף ומחמירה עם בן הזוג המבקש לסתרו. משך הנישואין, היות הנישואין נישואים ראשונים, וקיומם של ילדים משותפים מסייעים אף הם להרים את נטל ההוכחה, הנמוך ממילא, לעניין השיתוף בדירת המגורים. במקרה דנן, אין חולק כי התובע השקיע כספים בדירה והצדדים אף נטלו משכנתא משותפת שנרשמה על שם הדירה.
התביעה נתקבלה
כב' השופטת אספרנצה אלון
עו"ד עדינה סיליס גרוסי לתובע; עו"ד יאיר אבני ואח' לנתבעת 1
01.09.2008
העובדות:
התובע והנתבעת 1 (להלן: "בני הזוג" ו/או "הנתבעת" בהתאמה) נישאו זה לזו ביום 19.9.83, נפרדו לאחר 21 שנות נישואין (10.10.04) והתגרשו זה מזו שנתיים מאוחר לפירוד (16.11.06). מנישואיהם נולדו שתי בנות, שתיהן בגירות. בני הזוג התגוררו בדירת מגורים, אשר נבנתה על מקרקעין הרשומים על שם אביה של הנתבעת 1 (להלן: האב). לטענת התובע, רישום הזכויות בלשכת רישום מקרקעין אינו משקף את המצב האמיתי- המגרש ניתן במתנה מהאב לבני הזוג במעמד האירוסין והאב, הצהיר על כך כמנהג העדה הגרוזינית. לפיכך עתר התובע להצהיר, כי מחצית מהזכויות במקרקעין.
החלטה:
א. בית המשפט מצא, לאור הראיות שהונחו בפניו, כי האב אכן העניק לבני הזוג כמתנה את הדירה בלבד (במובחן מהמקרקעין). איש מהצדדים לא חלק על העובדה כי במשך 10 השנים, במהלכן התגוררו בני הזוג בדירה, לא שילמו בני הזוג מעולם דמי שכירות לאב. טענת הנתבעת, כי אביה החזיר לצדדים את ההשקעה שביצעו בדירה בדרך של ויתור על דמי שכירות לא נטענה בכתב ההגנה אלא רק בתצהיר והיא אף נסתרה למעשה על ידי עדות הנתבעת. לפיכך נקבע, כי על הנתבעת, אשר מחזיקה כיום את כל הזכויות בדירה, לשלם לתובע את מחצית משווי דירת המגורים, סך של 175,000 ש"ח.
ב. כמו כן ציין, כי בני הזוג נשאו בשנת 1983 והחוק החל עליהם הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג. בני הזוג לא ערכו הסכם יחסי ממון ביניהם ולכן חל עליהם "הסדר איזון המשאבים", על פי החוק. קרי, לכל אחד מבני הזוג הזכות לקבל מחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שאין לאזן את שוויים שנרכשו ערב הנישואין או שנתקבלו במתנה ו/או בירושה במהלך הנישואין, עם פקיעת הנישואין. על פי ההלכה, נקבע כי על אף הוראותיהם של סעיפים 4 ו-5 לחוק, ניתן שתיווצר שותפות בין בני זוג מכוח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף בין במפורש ובין בהתנהגות. נקודת המוצא היא כי בית המשפט יורה על שיתוף בנכסים רק כאשר ניתן לשער כי לכך נתכוונו הצדדים. יש להוכיח כוונת שיתוף בראיה פוזיטיבית של ממש. העולה מכך כי על בית המשפט לתור אחר הכוונה האמיתית של בני הזוג. קרי, האם הוכחה הסכמה אמיתית בין בני הזוג לשיתוף במהלך חייהם, שאז ניתן לקבוע שיתוף גם על בית המגורים הרשום על-שם אחד מבני הזוג אף אם התרומה לרכישה לא הייתה שוות ערך.
ג. הלכה פסוקה היא כי בכל הנוגע לבית המגורים מקלה הלכת השיתוף עם בן הזוג הטוען לשיתוף ומחמירה עם בן הזוג המבקש לסתרו. משך הנישואין, היות הנישואין נישואים ראשונים, וקיומם של ילדים משותפים מסייעים אף הם להרים את נטל ההוכחה, הנמוך ממילא, לעניין השיתוף בדירת המגורים. במקרה דנן, אין חולק כי התובע השקיע כספים בדירה והצדדים אף נטלו משכנתא משותפת שנרשמה על שם הדירה.
התביעה נתקבלה
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
