מאין באנו או בעצם לאן אנו הולכים - הצופן הגנטי של התנך
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מאין באנו או בעצם לאן אנו הולכים - הצופן הגנטי של התנך 

מאת    [ 11/09/2008 ]
מילים במאמר: 2559   [ נצפה 5561 פעמים ]

 
 

בספרו של ישראל קנוהל "מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך" (הוצ' דביר 2008), נפרשת לפנינו תפיסה חדשה, מקורית ואף אמיצה, המנתצת במידה רבה את התמונה הפשטנית שהורגלנו אליה אודות מקורות האומה העברית והישראלית, ומקורות הדת היהודית. כל זאת תחת ההנחה שלא משמיים היא, אלא התגבשה והושפעה במהלך הדורות. לכן, אגב, מרתק לצפות במחבר, שהוא איש דתי, שמביט על הדת היהודית, על התורה, אופן כתיבתה וגיבושה, כאוביקט מדעי לכל דבר ועניין, ושהכל מעשי ידי אדם לאורך הדורות. כל הנחה דתית אחרת (שהתורה נוצרה עוד בטרם נברא העולם וכד')  מעקרת למעשה כל דיון משמעותי והעמקה ובעצם מונעת כל אבולוציה אינטליגנציה-רגש אנושית, ובכך דנים את האנושות לדבולוציה, לניוון מוסרי, אינטלקטואלי וחברתי. בערך כמו שחלק גדול מדי של החברה האנושית נראית היום...   

 במאמר זה נדון:

א. במשמעות היסודית של מחקרים מעין אלה, שמנסים לתת תשובות לשאלות כמו מאין באנו, איך התגבשנו לאומה אחת ולדת אחת וכד'.

ב. תמצית התאוריה שמביא הספר - הצופן הגנטי של החברה הישראלית והדת היהודית- כיצד אלה התגבשו ביסודם.

ג. הבטים אחדים במבט ביקורתי  על השיטות בהן נרקמת תאוריה שכזו כמו שהספר מביא לפנינו.

 

א. המשמעות היסודית של איך נותרה האומה הישראלית ומקורות הדת היהודית

  הספר מעורר ציפיות והערכה רבה על איך זה שכוכב אחד מעז לנפץ תפיסות של פרשנות המקרא, תאוריות היסטוריות, אנתרופולוגיות וארכיאולוגיות שהיו מקובלים דורות, בייחוד משלהי המאה ה- 19 ואילך, ולהביא גישה מקורית ואף מבריקה. נמצא בו נסיון מעניין להתוות את זהות אבות האומה הישראלית, דרך טראומות של פליטים - גירוש/ יציאת מצריים ואחרות, וגיבוש האומה הישראלית, לצד גיבוש ייחודיות הדת היהודית ונשגבותה האנושית.

אין משמעות רבה לשאלה - האם תפיסה חדשה זו "אמיתית", או לא. אין בידינו מידע אמין להפריך או לאשש זאת, אע"פ שנראה גם ללא צורך להיות מקצוען בתחום, שעיקרי הצופן (המפורטים כאן בהמשך) תלויים על בלימה, כלומר, מאד לא מבוססים על ראיות מוצקות. זה נראה יותר שסומנה המטרה לאחר שהחיצים כבר ננעצו בה. אך ככלל, לא לנו הפתרונים. קטונו מלשפוט עובדות ותפיסות שהן נחלת מקצוענים ספורים שמשקיעים את חייהם לשם כך. אך בהחלט ניתן, ואף רצוי, להביע דעה בדרך הצגת העובדות, ודרך הסקת המסקנות הדי ספקולטיבית, כמו גם - וזה הדבר המשמעותי ביותר: ההשלכות המשמעותיות על האתוס הדתי-תרבותי-לאומי שמזין את עמישראל בכלל והציונות העכשווית בפרט. נראה כאן שמרוב להיטות להיות מקורי, לסתור ולנתץ, אנו כובשים את עיננו בקרקע בחיפוש וחיטוט אחר עצים, או בעצם בזרדים, ובכך אנו מאבדים את הצפון, את הדרך ואת המשמעות הקיומית שלנו כעם, כחברה, כתרבות וגם כדת.

ככל שמתעמקים בתאוריות וניפוצי התפיסות המקובלות, מתעורר יותר ויותר הרושם שהלהיטות לפרק ולהרכיב מחדש את עברנו והמסורות מקדמת דנה, חורגת בהרבה ממחקר אקדמאי גרידא, או אף מסקרנות אינטלקטואלית, ומעלה תהיות לגבי המשמעות של מחקרים, או ליתר דיוק, תהיות על משמעות הפרחת תאוריות ותילי פרשנויות התלויות על בלימה במגדלים פורחים: מרוב התעסקות במה ומי היו בדיוק אבות אבותינו המכוננים (אברהם, יוסף, משה, יהושע...) ומקורות התפיסות האנושיות, מוסריות ותאולוגיות שמזינות אותנו כיום, אנו שוכחים את העיקר - רצוננו הכן להוות חברה מוסרית, המושתתת על תפיסות עולם שגובשו מאי אז ועד ימנו, מרתקות ואף נשגבות, שנותנות בידנו כלים להפוך לחברה איכותית ומוסרית בהרבה מהקיימת כיום.

במקום להתעמק איך נוכל להיות חברה מוסרית יותר, איכותית וטובה יותר מהקיימת, על סמך ניסיון ותבונה רב דורית, עצם הרצון לפרק ולבדוק כל שביב ורמז של מידע עתיק, הופך את העיסוק במאין באנו, לאותו שען שמפרק את השעון לגורמים כדי להבין מהו מושג הזמן, או אותו מנתח שמחפש בשריר הלב הפיזי או ברקמת המח האפורה השמנונית את רגש האהבה או התפיסה המוסרית. כמובן שהם נכשלים בכך. כמו החוקרים הפוסטיסטים (פוסט מודרניים), שמרוב להיטות להנמיך ולגמד, בין השאר (הכל פרט את עצמם), את התנ"ך ואתוסים תרבותיים וחברתיים שונים - לגיבוב שטחי ודל של  סיפורי סבתות של עמים במזרח, הם שוכחים להרים עיניים קצת יותר גבוה ולנסות להבין ולהטמיע את המודעות האתית והתובנות האנושיות בכל הקשור להבנה עצמית, הבנה של החברה ומקומה בעולם ודרך התנהלותה כתוצאה מכך. במקום לנסות לראות איך יתרמו לחברה שלנו היום, לאיכותה, למשמעותה, טורחים לפרק לגורמים ולהראות - להראות מה בעצם? 

הספר הנדון הוא "בסדר", אפילו מבריק. אין כל טענות ברמה האישית-אקדמית, אך נראה שהוא מייצג גישה לא טובה של החברה הפוסט מודרנית כיום. גישה המעודדת לעסוק יותר מדי (על פי הדוגמא שלמעלה כאן) בברגים ובסדר גלגלי השיניים של השעון- כדי להבין מה זה זמן, ובפיתולי הרקמות בלב ובמח- להבין מה זו אהבה או תפיסה מוסרית. זאת במקום לעסוק במהות הקיומית שלנו היום. לאן פנינו, והאם בכלל אפשרי לבנות כאן חברה מוסרית ששווה לחיות בה, שבנתה בעבר הרחוק לתלפיות את המוסר וערכים מוספים, אך בעצם לא ממשה זאת אף פעם כיאות. כאד כן עתה, גם כיום נוטה החברה, או לפחות חלקים ממנה, להטביע את המהות המוסרית ההכרחית לחברה איכותית, בהבלים אקדמאיים ואחרים, עם המון צדקנות וגלגול עיניים, ובסוף תטבע אף היא בביצה הזאת, כפי שאכן התרחש לא אחת בעבר.

 ב. הצופן הגנטי של עם ישראל והקורות התיאולוגיים של הדת היהודית

הספר דן  בשתי נקודות עקרוניות, ומסתמך גם על חוקרים אחרים:

1. גיבוש האומה הישראלית ו- 2. גיבוש הדת היהודית.

נפרט.

1. גיבוש האומה הישראלית

הספר מתאר את גיבוש האומה הישראלית מ- 3 קבוצות זרות זו לזו שהתאחדו יחד לעם, עם ישראל:

 קבוצה (1) - כנענים פליטים ממצרים - טראומת פליטות פרק א'

קבוצה מקרב ההיקסוס (זרים שאינם מצרים מקוריים של אז) שישבה במצרים ואף שלטה בצפון מצרים במאות ה- 17-16 לפנה"ס (הד לכך הוא סיפור יוסף למשל), גורשה ממצרים ע"י המצרים המקוריים, והם התישבו בגב ההר שהיה אז (המאה ה-16 לפנה"ס) אזור כמעט לא מיושב. זו היא יציאת מצרים חלק א', אליבא דמחבר הספר, בזכרון הלאומי שלנו של טראומת גירוש/בריחה ממצרים.  

כך חלפו להן כ- 400 שנה בהן עברו כנענים אלה מתרבות של פליטים לתרבות של רועי צאן נודדים וממנה לתרבות של ישובי קבע בגב ההר (יהודה ושומרון לעתיד), קיימו פולחנים כנעניים מקומיים, אך הקפידו לשמר בזיכרון הקבוצתי שלהם טראומה פרק א', יציאה/גרוש/בריחה ממצרים, לחלק מהאתוס הלאומי שעוד יקום.

 קבוצה (2) לוויים בהנהגת משה - טראומת מצרים פרק ב'

כ-  400 שנה לאחר מכן, יצאו/ברחו/ גורשו ממצרים קבוצה קטנה מאד (מספר מאות) של "לוויים" - שמקורם אף הוא בשבטים נודדים לא מצרים, "עפירו" או "חבירו" (מקובלת הדעה שזהו שם קדום ל"עברים") העוסקים במלאכות מזדמנות שהתגלגלו למצרים, ובנקודת הזמן הזאת (סביב 1200 לפנה"ס) הועסקו בבניית הערים ומבנים של פרעה דאז. מנהיגם היה לא אחר מאשר משה (שם מצרי לכל דבר ועניין). בדרכם לארץ עברו דרך שבטי המדיינים שבסיני ובערבה, התחברו מאד עמם, ולמדו מהם פולחנים ותפיסות דתיות משמעותיות שנדבר בן בהמשך. כך אהבת משה, התושב הזר המצרי, לציפורה המדיינית, אינו אלא הד לפגישה מפרה משמעותית מאד לאומה הישראלית שעתידה לקום.

 קבוצה (3) פליטים מצפון סוריה, חרן  - טראומת פליטים פרק ג'

במאה ה- 13 לפני הספירה, בעוד קבוצה (1) מתישבת ומתבססת בגב ההר (יהודה ושומרון) זה 400 שנה, מגיעה קבוצת פליטים מצפון סוריה (חרן) לאחר שגורשו / ברחו מהאלימות של הממלכה האשורית שכתשו את מדינות החסות לאחר מרד לא מוצלח נגדה. הם מצטרפים למתישבי ההר בארץ, ומביאים איתם פולחנים שונים, את תרבות הנבואה שמאד מפותחת בתנ"ך העתיד להיכתב, כמו גם הדי טראומה של גרוש/ בריחה שיתמזג היטב עם טראומות א' ו-ב' של יציאת/גרוש/בריחה ממצרים לאתוס לאומי מכונן. הם מכונים בספר "פליטי חרן".

 

אפילוג: מיזוג הקבוצות לאומה הישראלית

שלושת קבוצות אלה התמזגו יחד לנתך לאומי אחד - עם ישראל:

פליטי חרן, קבוצה (3) מגיעה לגב ההר ומתישבת לצד/עם היושבים שם זה מאות שנים, קבוצה (1). מהלך ההיטמעות ביניהם היה מהיר.  הקבוצה הנוספת, קבוצה (2)- הלווים, מצטרפת אליהן באיחור של מספר עשרות שנים לאחר ביסוס ההתישבות. מאחר ולא נותרה להם נחלה, הם הופכים לנותני שירותי הדת - הלוויים, המתפרנסים מקיום פולחנים ומתשורות ותרומות, כמתווכים בין הפלאח לאל.

מיזוג שלושת קבוצות אלה לעם אחד, נעשה על ידי יהושע בן נון, שחותם אותה כנהוג אז באבן/ מצבה לאות ומופת לברית זו. על פי חוקרי מקרא אחדים, יהושע דנן לא היה בין יוצאי מצרים עם משה. בספר יהושע פרק כ"ד מתוארת ברית שהתחוללה בשכם, כשחלק מהחוקרים טוען שזהו מעמד "הר סיני" האמיתי - אותו ארוע לאומי-דתי מכונן; ברית בין שלושת הקבוצות לעם אחד, שסמלו הוא אמונה בעליונות האל שמכונה "אל". המנטרה/ הקריאה "ישראל" היא המסמלת ברית זו. ישראל: ישור-אל. ישור (ישלוט/ימלוך משורש שר/שליט) "אל" (שם אחד האלים בפנתאון האלים הכנעני).  כלומר, אלה הקרואים ישראל, הם אנשים המאמינים בעליונות אל ראשי בשם "אל" על כל האלים האחרים, הזוטרים ממנו.  

 

ב. גיבוש הדת היהודית.

שלושת קבוצות אלה, כנענית שהגיעה ממצרים, לוויים-עבריים שהגיעו ממצרים כ- 450 שנה לאחר מכן, ופליטים מחרן (צפון סוריה) שהגיעו כ- 400 שנים לאחר מכן, כל אחת עם טראומת גירוש ובריחה, מתגבשות לאומה הישראלית ולדת היהודית הייחודית. אך לשם הבנה עמוקה יותר, יש להביא את הממד הדתי, שהוא לא פחות מרתק ופתלתל:

(1) אמונה באל אחד של אחנתון, (2) פתוח שלה לדת המקראית על ידי משה, (3) זיהוי "אל" (אחד האלים הכנענים), כאל העליון, האחד והיחיד, ו-(4) זיהוי "אל" גם כ י-ה-וה המדייני עם הרבד הדתי שהוא מביא איתו.

 נפרט:

(1) האמונה באל אחד של פרעה אחנאתון

במאה ה- 14 לפנה"ס עשה פרעה אחנתון (שמו הקודם היה אמנחותפ הרביעי), את המהפכה התאולוגית בקורות ימות העולם המשמעותית ביותר. בקצרה - אין יותר פנתאון אלים, אלא אל אחד, ישות על בשם אתון. אל שהוא ביטוי המציאות והטבע. אל המזוהה עם כל הקיים. פרעה אחנתון הוציא איסור עבודת אלים אחרים מלבד האל אתון, היחיד, העליון, שחסר תכונות אנושיות כלשהן, כי הוא מעליהן, ומייצג בעצם את כוחות הטבע והמציאות הקיימת. למרות שהיא כיכבה בשמי מצרים שנים מעטות בלבד, הדת היתה ידועה היטב במרחב מצרים- הרי הלבנון, זאת על פי כתבים עתיקים שנשמרו מאותה תקופה. מהפיכה דתית זו היתה גדולה מדי להכלה, ויורשו של אחאתון - תות-ענח-אמון מיודענו (השם המקורי שלו ששונה היה תות-ענח-אתון) החזיר את הדת האלילית למכונה. הוא מחק את הדת המונותאיסטית אתון מההוויה המצרית, אך היא התגלגלה משם על גלי הזמן הלאה ליסוד מרבית הדתות המוכרות לנו כיום.

 (2) פיתוח דת אתון לדת המקראית

משה (שם מצרי, למרות שהיה תושב זר, חבירו) גדל במצרים ושם הכיר היטב את דת האתון, ופיתח ממנה את הדת המקראית, שביסודה היא גם חד-אל, כשההבדל המהותי הוא, שהאל העברי מכיל את הטבע, כי הוא ברא אותו, אך הוא מחוצה לו. לעומתו, האל אתון הוא הטבע. על פי משה הטבע הנו פרי הבריאה בלבד, כשהאל המקראי הנו מחוץ לטבע, ולא כפוף לחוקותיו.  עם מטען רוחני מפותח זה יצא משה בראש מספר מאות של לוויים ממצרים אל גב ההר שבכנען, לא לפני שהאל המדייני י-ה-וה אומץ לאל העברי (ראה (4) כאן בהמשך).

 (3) "אל" - ראש האלים הכנעני

קודם לכן, ללא קשר לנ"ל, הומלך "אל", אחד מהאלים בפנתאון האלילי הכנעני כאל עליון על ידי מתישבי גב ההר (קבוצה (1) כאן למעלה),  כאל עליון מעל האלים האחרים. כשפליטי צפון סוריה (קבוצה (2))הגיעו לגב ההר, התאחד הפולחן הדתי, כולל הנבואה, סביב "אל" זה, למרות שאז עוד היתה לו בת זוג - אשרה, והוא היה עדיין מזוהה עם השור (מכאן גם העגל, כ"בן" האל הראשי) כסמל לאל העליון השולט על פנתאון של אלים נחותים ממנו. אך היה חסר עוד ממד דתי משמעותי, שירומם את האומה המתגבשת למעמד רוחני רם יותר. וכאן נכנסת דתו של משה לתמונה מהדרום..

 (4) י-ה-וה - האל המדייני 

משה, בראש הלוויים, עם התפיסה חד-אל של האל העליון אתון, עברו דרך מדיין. הוא פיתח את הדת המקראית העברית בה י-ה-וה, אל מדייני, הוא האל האחד והיחיד, שמתאפיין כמקור הכל, אך הוא איננו הטבע אלא יוצרו. הוא מחוצה לו וודאי לא כפוף לחוקותיו. למעשה, אליבא מחבר הספר, זו רוח הרמב"ם (כ- 2500 שנה לאחר מכן), שביסס זאת שוב כאל ללא תארים, אינסופי שהוא מקור הכל, אך איננו ההבט של האל שהתרכך והתטמצם במרוצת הזמן והפך יותר לאליל מאשר לאל נשגב אליבא משה: אל רחמן, אישי, נוקם, לוחם, מעניש וגומל, אל המשגיח והדקדקן בכל מעשיו של כל אחד.

 איחוד הקבוצות הנ"ל נעשה כאמור למעלה בברית שכם (ספר יהושע כ"ד). בברית זו אוחדו גם האלים: האלים מחרן הותמרו ל"אל" הכנעני האחד העליון, וי-ה-וה המדייני שהביאו הלווים, זוהה עם אותו "אל", שהפך לאל המקראי האחד, י-ה-וה, אך עם הבט רחב ונשגב הרבה יותר: הוא חסר כל תכונות טבע אנושי, וודאי מיני וצורך בעזר כנגדו, וודאי חסר תכונות כמו כעס ונקמה וענישה, אלא מצוי גבוה מעל גבוה, כשהעולם הנראה לעין אינו אלא פסיק קטן מיצירתו המופלאה. מכאן ואילך התפתחה הדת היהודית על רבדיה, לצד גיבוש והתפתחות האומה הישראלית/עברית על רבדיה התרבותיים והדתיים, עם נשגבות וירידות בכל הקשור להגדרת האל, מידת הייחודיות שלו, ומעורבותו בעולם ובפרט.

כל אלה נמצא הדים בתנ"ך ומחוצה לו באגרות וממצאים ארכיאולוגים.

 זהו, לטענת מחבר הבפר, "הצופן הגנטי" של התנ"ך, ולמעשה של ישראל כאומה ושל הדת העברית.

 

ג. הצופן במבט ביקורתי:

הצופן הגנטי הזה, מבוסס על השערות רבות, כשחלק ניכר מהעובדות ניתן לפרשן באופן אחר ללא בעיות וסתירות, כי הממצאים הארכיאולוגיים והכתובים מאד מוגבלים, כמו גם התנ"ך שניתן לפרשו ולהסיק ממנו אינסוף השערות. עובדה. עצם ההזדקקות של מחבר הספר לפרויד (בהקשר השערתו שמשה שהיה מצרי - ולכנותה "גאונית"), או לצטט דוקא דברי סופר עברי מתקופתינו, ולאזכר דברי ארכאולוגים וחוקרים שמאששים את טיעוניו, ולא אחרים- איננה הנקודה החזקה בספר. ההפך.  נוצר רושם לא טוב שהמסקנות העיקריות, אע"פ שהן אוטנטיות, מדם ליבו של המחבר, (שפעל בדרך דומה גם בתאוריה שלו על תורת הכהנים בספרו הקודם "מקדש הדממה") נשמעות מאד יפה, אך ללא ביסוס איתן במתודה מדעית. העובדות "הקשות"/ "העיקריות, מעטות מדי ומלאות בחורים גדולים מדי לקביעות כה נחרצות. ודאי על אתוס יציאת מצרים שנגרר/ נמרח על פני מאות שנים ואוחד עם חוויות פליטות אחרות, כמו גם ההשוואה של הדת המקראית (שגם על מהותה יש חולקים רבים) עם דת אתון, שנראית מאד לא מבוססת, ויש שם יותר מדי פרי הרהורים וסימון מטרה לאחר שנורו החיצים.

 

כהדגמה לכך, ניקח פכים קטנים מהתאולוגיה של התרבות הוודית (ההינדואיזם) והסיפורים באפוסים העצומים, שהיו במרחק הליכה של ימים/ שבועות אחדים מבבל, "ארם נהריים", חרן, וקצת יותר מירושלים. נמצא באופן לא מפתיע, מקבילות רבות ומשכנעות גם לדת היהודית. החל מאנקדוטות כמו:

*  "משה בתיבה": באפוס ההינדי העצום "מאהבארטה", המלכה קונטי ילדה את רדאיה (אביו הלא חוקי היה אל השמש סוריה), והיתה חייבת להסתיר את דבר לידתו. היא הניחה אותו בתיבת עץ על הגנגס והוא נאסף על ידי זוג שגידל אותו והוא הפך ליועצו הקרוב של קיסר העולם דאז, ולגיבור מלחמה כמעט לא מנוצח;

* מבול כאמצעי של טיהור העולם ממעשים קלוקלים של הברואים (שרימד בהגוותם, קאנטו (חלק) 5 ועוד);

*  מקבילות מפורשות למדרשים שהדמיון ביניהם נראה הרבה יותר ממקרי, כמו צבע הארמון/ בית המקדש כגלי הים דווקא (כחול-לבן), רצפות שיש המתעתעות את ההולכים עליהן כמים ועוד (שרימד בהגוותם, קאנטו 10)

*  התפיסה המונותאיסטית העמוקה של האל, כולל התפיסה של האל שהוא הטבע (כמו דת האתון) ולחילופין, שהוא יוצר הטבע ומחוצה לו (כמו דת משה): להלן ציטוט משירת האל ההינדי: "בדמותי הסמויה שורה אני ביקום כולו. כל הישויות נמצאות בי, אולם אני איני שורה בהן (...) למרות שאני נמצא בכל, אינני חלק מעולם התופעות הזה, שהרי אני הוא מקור הבריאה" (בהגודגיטה [=שירת האל] פרק 9 פס' 4-5 תרגום ד. לובן).

 הרי רק על סמך אלה, ועוד הרבה יותר  שניתן למצוא,  ניתן בקלות לבנות כאן תילי תילים של צופן גנטי אחר, המסתמך על מקבילות מענינות בין האתוס העברי, לבין האתוס ההינדי ועיקרי הדת. ואכן יש גם כאלה שהגו כל מיני תעתועים שכאלה, ומגדלים פורחים באויר, כשהשוואה זו לא מובילה לשום מקום בעצם.

 השאלה המרכזית למראה השוואות ותאוריות כאלו היא רק אחת: - "אז מה?" מה זה באמת תורם להבנה שלנו את עצמנו ואת העולם, וכיצד זה משפיע על הבחירות שלנו לנהל ולהתנהל בחברה שלנו.  וכאן נחזור לתחילת הדיון ונשאל עצמנו, לאן באמת חפירה, או בעצם דשדוש ספקולטיבי בחלקו הגדול, בכל כך מעט ממצאים ממשיים מידע היסטורי ממשי, מובילה את עתידנו והבנתנו את עצמנו כעם, כחברה וכאזרח שוחר טוב ואיכות חיים...

 = מקום למחשבה.

דר' אברום רותם יועץ פרטי לשילוב טכנולוגיה במערכות חינוך, מרצה ועוסק במדע, בפילוסופיה, בתאולוגיה יהודית כמו גם בפילוסופיה הינדית והיסטוריה, ובקיצור - חי ונושם דעת
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב