לתלות את גלימת הסופרוומן 

לא כי לא איכפת לנו, לא כי אין אנחנו מסוגלות - להיפך. החליפה הזו קטנה עלינו, הנשים, היא לוחצת ומכשילה.

רוב הנשים מגיעות לאימון כשהן ניצבות בפני צומת דרכים. מבולבלות ומעט חסרות ביטחון, הן מצויות בתקופה שמצריכה הסקת מסקנות, שינויים - בחירה. כדי לשנות ביעילות שגרת חיים שהתגבשה במשך עשרות שנים, אנו חייבות להיות מסוגלות בראש ובראשונה להבין מהם התנאים שבהם אנחנו פועלים, מה משפיע עלינו בחיינו וכיצד אנחנו מגיבות אליו. אלה שאלות שהאישה הממוצעת לא מקדישה להן פנאי רב, ואין פלא: רובנו עסוקות במאמץ הבלתי פוסק להצטיין כנשות קריירה נחושות, אמהות רגישות ובנות זוג מרגשות.

לנו, הנשים, יש נטייה להיות מוטרדות יותר מגברים. התרבות בה גדלנו לימדה אותנו לעשות זאת, כמו גם התנסותנו הייחודית כאמהות. לעתים קרובות אנו מרגישות כאילו הגורל של כל מי שקרוב אלינו נתון בין שתי כפות ידינו, וכך, מרוב שאנחנו עומסות על עצמנו, אנו גם מאבדות את היכולת להשפיע על משהו כמו שהיינו רוצות. מרוב רצון להעניק, הלכנו לאיבוד בין תלי תלים של דאגות ותוכניות מעורפלות. במהלך השנים למדתי גם שאחד הגורמים המפריעים ביותר להתקדמותנו הוא שאנו שקועות עד צוואר ברגשי אשם - כלפי הילדים, מקום העבודה, בן הזוג, החברות הטובות, עצמנו, העולם.

מעגל הדאגה ומעגל ההשפעה

נכון, כולנו עוברות משברים בחיינו. כולנו מכירות את אותה תחושת להט מעקצצת, שכבר חשבנו שהצלחנו להשקיט אחרי שנים ארוכות של פשרות שערמנו אחת מעל השנייה. אבל התחושה הארורה הזו לא ויתרה, והזדחלה מבעד לאילוצי החיים והתירוצים השונים עד שהגיעה ממש אל קצה הגרון שלנו - עכשיו היא מבקשת מאתנו "די". זוהי התחושה שלא מרפה ומסבירה לנו שיש לעשות סוף סוף שינוי בחיים, להישיר מבט אל עיני המציאות שמולנו, להתלבט, לשקול - ולבסוף לבחור, כדי לבצע את כל השינויים שאנחנו כל-כך נכספות אליהם.

הבחירה בידינו: בזמן משבר או התלבטות אנחנו יכולות להיות קורבנות - של החיים, של המשפחה, של האילוצים, הימים שעוברים, הגיל, הנסיבות - או לקחת את הקושי בידיים מזמינות ולהשתמש בו כדי לצאת אל התחלה חדשה.

כדי להבין את המצב אפשר לדמות את התנהלות חיינו לשני מעגלים: מעגל הדאגה - מצבור כל ההתרחשויות שמקיפות אותנו, שלגביהן אין לנו השפעה ישירה (מלחמה גרעינית, רעידת אדמה, האופן האכזרי בו מתייחסים ילדים בכיתתה של בתנו כלפיה וכו') ומעגל ההשפעה - מצבור הטרדות והדאגות שעליהן בהחלט יש לנו כלים להשפיע (הצטרפות לתנועה פוליטית, התייעצות עם מהנדס והכנת הבית לקראת רעש אדמה, חיזוק נפשי של בתנו כדי לאפשר לה להתמודד עם עולם שלא תמיד יחייך אליה).

"כל עוד אנו פועלים בתוך מעגל הדאגה שלנו", כותב סטיבן קובי בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" (הוצאת "אור-עם"), "אנו מעצימים את כוחם של הגורמים המצויים בו לשלוט בנו... רק כשהפנינו את מאמצינו למעגל ההשפעה שלנו, כשהתמקדנו בפרדיגמות שלנו עצמנו, התחלנו לייצר אנרגיה חיובית, ששינתה אותנו... הפסקנו להיות מוטרדים מן התנאים והתחלנו לעבוד על עצמנו, וכך הצלחנו להשפיע על התנאים".

אם ברצוננו לחולל שינוי בחיינו, עלינו להפסיק לדוש ולהפוך בתנאים הקשים שמקיפים אותנו, כי תמיד יצוצו קשיים סביבנו, ולפנות לעבר מעגל ההשפעה על-מנת לנסח תוכנית פעולה שתשפיע על מה שכן בידינו לשנותו - ויש לא מעט מזה.

עלינו להבין כי שני המעגלים שלובים זה בזה ומשפיעים אחד על השני. שאיפתנו המתמדת במהלך האימון היא להקטין את מעגל הדאגה ולהזין את מעגל ההשפעה, כדי שיגדל ויאפשר לנו להיות מי ששולטות בחיינו ובגורלנו, ולא נסחפות אחריו כבדרך אגב. ככל שמעגל ההשפעה גדל, כן מצטמק מעגל הדאגה.

להתראות גיבורת-על, שלום מציאות

מעגל הדאגה ניזון מאי-וודאות, מכל מה שאנו מניחות לו לחמוק מאיתנו ומרשות לעצמנו רק להתאבל עליו או לדאוג בגללו. כדי למנוע מהדאגות למשול בנו עלינו להבין מה מטריד אותנו ומה בידינו לעשות לגבי זה. לשם כך, במהלך האימון, אנו מעלות שאלות ממוקדות - מה עליי לעשות כדי לשפר? אל מי לפנות לעזרה? מה מזיק לי? מה מסייע?, לאחר מכן אנחנו מפנות בגאווה גב לדאגות הסרק המשתקות ופונות במלוא המרץ למציאת תשובות.

הגיע הזמן לתלות את גלימת ה"סופר וומן". לא כי לא איכפת לנו, לא כי חסרות לנו יכולות - להיפך. החליפה הזו קטנה עלינו. היא לוחצת, היא מכשילה, היא לא תוביל אותנו לתוצאות הרצויות. אנחנו לא חיות כדי להרשים אף אחד ביכולותינו ולא כדי להיות פקחיות העבודה של כל מי שחי סביבנו. גם לנו מותר לבקש עזרה, לחלק אחריות, גם לנו מותר לדרוש, גם אנו רשאיות לבחור במה להשקיע את האנרגיה שלנו, כי בסופו של דבר היא אינה אינסופית.

כל אחת מאתנו מצטיינת בתכונות שבהן היא בורכה, כמו גם במגבלות. כך בדיוק נשנה את העולם שסובב אותנו - על-ידי לקיחת אחריות מושכלת, בהירה, שאנחנו מובילות בלב שלם וללא נקיפות מצפון ורגשי אשם. בזמן האימון נפעל כדי להשקיט את עולמנו הפנימי ולהפוך אותו לנינוח. כך נוכל להגשים כל מטרה. זהו התנאי הראשוני לכל תמורה בחיינו.

שלך,
רונית לוי-תלמי, מאמנת אישית