תורתו ההתפתחותית של קרל פרנקנשטיין
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

תורתו ההתפתחותית של קרל פרנקנשטיין 

מאת    [ 29/08/2008 ]
מילים במאמר: 3853   [ נצפה 5893 פעמים ]

 
 
מאת דרורה בן-צבי - כל הזכויות שמורות (C) 2007

תורתו ההתפתחותית של פרנקנשטיין עומדת בצורה אקספליציטית על תהליך ההתקטבות של האחדות הראשונית.
פרנקנשטיין חורג מעבר למסורת הפסיכואנליטית אף ששואב ממנה ובעיקר מאריקסון. האוריינטציה שלו, בעקבות הרטמן, יותר פילוסופית, אף שאינו פילוסוף. הוא גם אינו פסיכולוג אך ענין לו בתורה התפתחותית שתסביר תופעות שהוא עומד עליהן, כמו החיצון כפי שהוא קשור בעיקר בעוני . כשם שהוא מקורי כאיש חינוך עם כיוון סוציאלי כן מציע הוא תורת התפתחות מקורית (ולטעמנו - מהקולעות ביותר) במושגים מקוריים של ארכיטיפים אימהיים ("אם כחלק", "אם חסרה", אם קרובה").
תורתו ההתפתחותית של פרנקנשטיין תבהיר לנו בייחוד את השלב השני כשלב האובייקט האבוד, ותחדד לנו את תפיסת האובייקט האבוד כאובייקט למחצה המציין שלב ראשון של התקטבות. האובייקט האבוד המקביל לאובייקט הקישרות כפי שהוא מתגלה בפחד מזרים וחרדת הפירוד (בולבי, שפיץ) יתגלה אצל פרנקנשטיין כ"אם החסרה" (עוני, מופרעות, פרימיטיביות) או כ"אם הנעדרת" (שלבים בהתפתחות האדם) כניכר כבר בעצם בחירת המונחים.
מתוך ענין ביסודות ההתקטבות נתרכז בשנה הראשונה הבאה על ביטויה בארכיטיפים האימהיים.
החל מ"השלב הראשוני בו הסובייקט והאובייקט עדיין אינם נבדלים זה מזה" (עוני, מופרעות, פרימיטיביות 30) מציינים את שנת החיים הראשונה שלושה שלבים בתהליך גובר של "התקטבות מבנית" בין סובייקט לאובייקט. זו מתרחשת בהשפעת הקוטביות השניה שביסוד תורתו של פרנקנשטיין - "הקוטביות האנרגטית" בין גריה ומנוחה, שינוי (התרחבות) וסטטיות. ההתקטבות המבנית מגשימה "ארכיטיפים טרנס-פרסונליים" (לא מודעים לפרט) בחינת "קטגוריות של ניסיון אפשרי" טבועות מלידה. אבל תהליך הדיפרנציאציה של האחדות הראשונית עם האם לכלל הקוטביות המבנית, "מושרש" במידת ההזדמנות הניתנת לילד להתנסות בקוטביות האנרגטית כ"במקצב", דהיינו בקביעות הרצף האורגני של גרייה ומנוחה ההופך, עם שהוא נותן מקום להתערבות הסביבה או האם - לקוטביות של מתיחות והתרתה (עוני, מופרעות 62, 30; שלבים 6). אך הניסיון "הפרסונלי" במתיחויות והתרתן, כפי שהוא נקבע סביבתית ואחראי להבדלים האינדיבידואליים, הוא מן האפשר רק בכוח גורמי היסוד המבניים "הטרנס-פרסונליים". רק דרך "השתתפותו" "המעוררת" "ומפעילה" את גורמי ההתפתחות המבניים משפיע הניסיון על תהליך ההתקטבות לסובייקט ואובייקט (עוני, מופרעות 46-50). אף שהארכיטיפים נידונים להופיע, בתהליך בשילתי, יקבע הגורם הפרסונלי את מידותיהם היחסיות ויסייע או יפריע להופעתם התקינה.
תורתו הטרנספרסונלית של פרנקנשטיין היא תורה טרנסצנדנטלית קנטיאנית הבנויה (בהשפעת יונג דרך ניומן) על ארכיטיפים במקום על הקטגוריות של קנט . היא טוענת לסינטזת המבנים האפריוריים (הארכיטיפים) והניסיון ונותנת בה לראשונים משקל יתר.
שלושת שלבי ההתפתחות בשנה הראשונה מממשים שלושה ארכיטיפים אמהיים ומאופיינים על ידם. הם מובילים לתקופה של ארכיטיפים אבהיים המתגשמים בהפנמה. הארכיטיפים של האב מייצגים מראש, משהושג כבר הקיטוב האמהי, את האובייקט החיצוני בבחינת לא-אני. כלומר - הזר, המנוכר, העומד מנגד. הקיטוב האמהי עדיין אינו אלא של האני - האחר (אני אבל אחר, לא זר, לא עומד מנגד), כי העיקרון האימהי שביסודו הוא עיקרון האחדות, בעוד שהעיקרון האבהי הוא עיקרון הקיטוב וההפנמה (עוני, מופרעות 41).
בלי העיקרון האבהי בבחינתו המבנית (עוד בטרם יפעל למעשה) כעיקרון הקוטביות לא תתכן התפתחות הקוטביות שעל יסוד העיקרון האימהי, ולהפך (עוני, מופרעות 37-43).
השלב הראשון הוא שלב האחדות עם האם (עוני, מופרעות 76, 70-71) לפני הדיפרנציאציה בין סובייקט לאובייקט. הארכיטיפ השלבי הוא של "האם כחלק". האם מנוסה כחלק מהילד, ממש עצמו ובשרו. "האם כחלק" היא רק האם הנוכחת.
השלב השני (משתלב מבחינה מבנית וכרונולוגית בראשון) השובר בהפסקות את האחדות הראשונית, הוא שלב של "האם החסרה". הילד מתנסה בה כב"חלק חסר ומרוחק", עם כל התלות וחוסר האונים שבהפקרתו (עוני, מופרעות 39, 33, 31). שהלא עקב הגורם הפרסונלי - לא תמיד האם מספקת צרכים וגירויים, לא תמיד היא בהישג יד, לא תמיד היא חלק מהילד - והוא מוכרח להרגיש בחסרונה.
ההתנסות הבלתי נמנעת ב"אם החסרה" כפי שהיא מהווה את הצעד הראשון בתהליך ההתקטבות, הכרחית להתפתחות השלב הבא המשיג את ההתקטבות האימהית.
בשלב השלישי, בגיל 3 ח' בערך נעשית האם לעצם עצמאי. כשאת ה"אם החסרה" משלימה "האם החוזרת" היא הופכת ל"אם קרובה".
"האם הקרובה" בחינת האם המושאית מושגת כשלומד הילד לייחס ולשלב זו בזו את "האם כחלק" ואת "האם החסרה" (שלבים 5; עוני, מופרעות 44).
יחס מאוזן בין הניסיון של "האם כחלק" ו"האם החסרה" מבטיח את תקינותו של השלב השלישי, ויקבע את הבדלים האינדיבידואליים בצורתו ובצורת השלבים הבאים. עודף יחסי ל"אם החסרה" יהיה 1) אחראי ל"חיצון" שיצבע את כל המציאות (כתחום של החיצוני ה"קורה" סתם) בגוון של הזר והעוין, כולל האני שיישאר חלק מהלא-אני). הילד לא יגיע לחוויית האם הקרובה, לא יהיה לו אל מי לפנות בעת צרה, לא יהיה לו בטחון. חווית החסר (החסך) תהיה החוויה היסודית בחייו והוא תמיד יאחז בדברים מוחשיים, ממשיים למלא את החסר. גם כשריו השכליים לא יוכלו להתפתח. הוא לא יוכל לנתק עצמו מ"האם הקרובה" ולכן יישאר תמיד בעולם חושי, מיידי, רגעי, יבקש רק הנאות הרגע וסיפוקיהן. הוא יישאר בפיגור שכלי, לא יגיע להכרה אובייקטיבית של העולם ולא למודעות מלאה על עצמו. האני שלו יתחלף לו בקנייניו, בסימניו החיצוניים.
זוהי תמונת ה"חיצון". האדם חי רק בחוץ, בלי תוך ופנים עשירים. חי בחוץ משום שאינו יכול להכניס אל תוכו את הלא-אני. כי הפנמה (לפחות לא הראשונית) מניחה קודם כל קיטוב. רק את שאינו אני - אני יכול להפנים ורק כשאני מפנים את הערכים והתפקידים התרבותיים יכול אני להיות אוטונומי, עצמאי, בלתי תלוי ומשרת את עצמי. בלא הפנמה נשאר אני תמיד הטרונומי (במושגיו של פיאז'ה), תלוי בעולם החיצוני ובמה שהוא נותן או מונע ממני, ובמה שהאב, החוק, המלך אומרים לי לעשות.
2) אם "האם החסרה" חזקה מ"האם כחלק" נמנעת הציפייה לחזרתה, תהליך הקיטוב מופרע ובעקבותיו משתבשת יכולת ההתייחסות (עוני, מופרעות 51-52, 35-37). "האם החסרה" תגבר על "האם כחלק" כשהאם אינה מתפנית לדאוג לילדה משום שהיא א) טרודה בבעיות מחסור ועוני ב) נבלעת על ידי הקריירה ג) שקועה יתר על המידה בבעיותיה האישיות ונמצאת (לפחות לעתים) אדישה ודוחה (שלבים 7, 4; עוני, מופרעות 55-56). לעומת זאת אם שפנויה לילדה אך סובלת ממתיחות (בתנאי עוני כמו בעצבנות) תפגום באיכותה של חווית "האם כחלק" ותעשה את "האם כחלק" לאם מתוחה (עוני, מופרעות 55-56).
הגורם הפרסונלי קובע לא רק עד כמה אלא אם בכלל תופענה האמהות הארכיטיפיות המסוימות בניסיונו של הילד. "האם הקרובה", למשל, לא תכבוש את מקומה אלא מתוך התנסות בחזרתה הקבועה. וחשוב בשביל התפתחות הקיטוב שאותה דמות אם היא שתחזור ותופיע, ולא תהיינה תוצאות כאצל ילדי מוסדות. כך, בלי חווית השיבה של האם או תחליף האם לא תופיע תגובת החיוך (המציינת את "האם הקרובה") "מתוך התכוונותיות" (שלבים 7, 6; עוני, מופרעות 39).

לבד משלוש האמהות המציינות את הצעדים מאחדות לקיטוב בשנה הראשונה מופיעות אצל פרנקנשטיין עוד שתי קטגוריות אימהיות הלוקחות חלק בתהליך: קטגורית המרחק וארכיטיפ "האם הרחוקה" (עוני, מופרעות 47, 50) וקטגוריית החזרה וארכיטיפ של "האם החוזרת".
לקטגוריה של המרחק דו משמעות שהאחת משרתת את השניה: מרחק חללי בחינת העדר פיזי או רגשי ומרחק מבני בחינת פירוד וקיטוב. אפשר ש"האם החסרה" תוגדר כפי שראינו, כ"חלק חסר ומרוחק" (מבלי להיות כמובן חלק של "האם כחלק"); ואפשר ש"האם החסרה...מתרחקת מהילד במידה שהיא מאבדת את אופייה כחלק ממנו" (עוני, מופרעות 39).
כפי שמשתמע מהיגדים אלה האם הרחוקה יכולה לשמש ואפילו לחפוף את "האם החסרה" מצד אחד ואת "האם הקרובה" מצד שני.
האם הרחוקה משמשת את "האם הקרובה" בבחינתה כאם מקוטבת כש"האם החוזרת" משלימה את המשימה. החזרה עושה את האם הרחוקה ל"אם קרובה" ומבדילה אותה מהאם החסרה-רחוקה. בלעדיה תקביל האם הרחוקה-חסרה לאובייקט האבוד ותזוהה איתו. האם הרחוקה היא האם שנעלמה אך עדיין אינה חוזרת. היא הופרדה מהאחדות הראשונית ("האם כחלק") מבלי שחזרתה תובטח. ולכן מפחדים שאבדה לעולמים.
הריחוק אינו ניגודה של "האם הקרובה" אם מובטחת חזרתה, וחזרתה מובטחת על ידי ריחוקה-קיטובה. שהלא הקיטוב מתייחס לקיומה המתמיד (קבוע) של האם מעבר לנוכחותה לחושים. מתוך הוודאות שהאם הנעדרת קיימת ודינה לשוב אין היא מוחשת כרחוקה. היא קיימת ובפוטנציה - חוזרת. כשהמרחק אינו מאיים אין הוא דוחה את הקירבה.

תיתכן אפשרות נוספת: האם הרחוקה והאם החוזרת הן ארכיטיפים בפני עצמן, לפחות ארכיטיפים של מעבר.
אם נקבל כקטגוריה רביעית את "האם הרחוקה" כפי שהיא ממוקמת בטקסט עם הארכיטיפים האימהיים בין "האם החסרה" ו"האם החוזרת והקרובה" (עוני, מופרעות 50), נזהה אותה כמקבילה של האובייקט האבוד, עם אם חסרה ששוב אינה חלק מהילד. לעומתה נשאיר את "האם החסרה" כחלק לשלב קודם כשנראה בה מצטרף של האם הנוכחת כחלק. משמעותה תהיה אז של חיסרון מוחלט שאינו נחווה כלל.

"האם החוזרת" (או "האם המצופה" עוני, מופרעות 48) מתווספת בטקסט אל שלוש האמהות כשהיא מצוינת או כצעד בהתפתחות מ"האם כחלק" אל "האם החסרה" אל "האם החוזרת" ולבסוף "האם הקרובה" (עוני, מופרעות 50, 48, 46, 41, 38), או כמצטרפת אל "האם החסרה" ליצור יחד את "האם הקרובה" (עוני, מופרעות 41).
כדי ש"האם החסרה" או "הרחוקה" תהפוך ל"אם קרובה" שלשיבתה מצפה הילד (שלבים 5) עליה לחזור בקביעות (שלבים 9, 6-7; עוני, מופרעות 39). לא ייפלא אפוא שהילד, כמו נכדו של פרויד (ששמענו עליו בפרק על פרויד) יתאמן שוב ושוב בחוויית האם הנעלמת וחוזרת, כדי להתגבר על פחד אובדן האובייקט ולהבטיח את קיומו המתמיד.

אנחנו מכירים את תפקידי ההתרחקות-היעלמות והחזרה מתורת פיאז'ה. הם בולטים אצלו הן תיאורטית - בתפישת קביעות העצם בחינת התמד, והן בניסיון - אם הספונטני (משחקי קוקו, זריקת חפצים) ואם הניסויי (זיכרון חפץ שנעלם וציפייה להופעתו מחדש). אפשר לקשר את שתי התורות ולהבין: "האם החוזרת" היא האחראית להתמדתה של האם גם כשהיא חסרה ונעדרת. בהבטיחה את ההתמדה מעבר לנוכחות הבלתי אמצעית של "האם כחלק", מבססת "האם החוזרת" את "האם הקרובה" בחינת אובייקט קבוע בלתי תלוי בסובייקט ובהתנסויותיו. ככזו עומדת "האם החוזרת" ביסוד האובייקטיביות כנאמר: "את מקור ההתמצאות בעולם האובייקטיבי נוכל לראות בציפיית התינוק לאם החוזרת" (עוני, מופרעות 37).
מסתבר שכמו האובייקט של העולם האובייקטיבי גם הרצף הזמני שלו ושל מושאיו תלוי ב"אם החוזרת". שכן, כשם שהיא מקרבת את המרחקים כן מקצרת "האם הקרובה" באמצעות "האם החוזרת" את הזמנים. היא לא רק מרחיבה את תודעת הזמן של הילד קדימה ואחורה (שלבים 8) אלא מצמצמת בה את מרווחי הזמן בין ניסיונות חיים מנוגדים (שלבים 9; עוני מופרעות 55, 40, 37) ותורמת (על ידי כך) להתפתחות החשיבה והקשרים הבין אישיים.

לסיום הדיון בארכיטיפים האימהיים, נאמר: שלשלת האמהות הארכיטיפיות מציגה את צעדי ההתקטבות וטיבם: מסתבר שכבר "האם החסרה" (או הרחוקה) מניחה את הדיפרנציאציה בין סובייקט ואובייקט ומציינת את הלא-אני (עוני, מופרעות 36).
קיטובה של האם החסרה-רחוקה כמו של האב הוא בבחינת "לא-אני" בעוד שקיטובה של "האם הקרובה" הוא, כאמור, בבחינת "האחר". אנחנו למדים שכאשר "האם החסרה" הופכת בצורת "האם הקרובה" לעצם עצמאי לגבי הילד "במקום לראות אותה כלא-אני הוא לומד לראותה כאני אחר" (עוני, מופרעות 38, 34). "האם הקרובה" היא "האם האחרת" (עוני, מופרעות 38) או "הקרובה האחרת" (שם 44). ככזו היא מאפשרת ומקדמת את העברת "האופי האימהי" אל הסביבה ומחלישה דרכו את זרות הלא-אני ואת משמעותו הטראומטית המסוכנת. אופייה האימהי, הקרוב, "המקנה לזר ולמופרד אופי של מוכר וקרוב" (עוני, מופרעות 41) נוטע ביטחון בסיסי (שלבים 7, 9; עוני, מופרעות 56, 48, 43, 42, 41, 37) שמצידו צובע את העולם האימהי ומאפשר לעמוד ללא מורך ומתוך "העזה" (שלבים 44, 36, 21, 20, 12, 10) בתהליך ההתקטבות הנמשך (אל העיקרון האבהי) הגורר את יכולת ההתרחבות, ההתייחסות והמוביליות (עוני, מופרעות 42).
אם העיקרון האבהי כעיקרון קיטובו של הלא-אני (עוני, מופרעות 45, 44, 41, 37; שלבים 5) עומד, אפריורי ביסוד הקיטוב האימהי (עוני, מופרעות 41) הרי ש"האם החסרה" או הרחוקה המייצגת במסגרת הארכיטיפים האימהיים את הלא-אני, תורמת ל"אם הקרובה" את ההיבט הקיטובי בעוד ש"האם כחלק" תורמת לה את ההיבט הקרוב, האחדותי, ומרככת בה את אופיו של העיקרון האבהי או של "האם החסרה". כי האמהות מתפתחת עד קיטוב אבל טבוע עדיין בחותם האחדות. קיטובה של "האם הקרובה" עדיין שומר על האיכות האחדותית, האימהית הבטוחה, כפי ששומרים עליה כל הארכיטיפים האימהיים (שלבים 15, 9, 6, 3) .
האיכות הזו מבדילה את "האם הרחוקה" מהקיטוב האבהי המוגמר, ועושה אותה לאובייקט האבוד, שבדרך. "האם הרחוקה" היא האם שהתחילה להתקטב ואחדותה האובדת מעוררת חרדה: חרדה מפני אפשרות האובדן של הרגשת האחדות המגוננת, הדרושה כל כך לאני החלש והתלוי:
"החוויה המוקדמת של 'האם כחלק' מסבירה באופן פרדוקסלי גם את החרדה בפני אובדן האחדות וגם את ההעזה להפריד שלמות למרכיביה" המקוטבים (שלבים 20-21).

בהציגן את השתלשלות ההתקטבות מתקשרות האמהות הארכיטיפיות, כפי שאנו רואים, עם החרדה והביטחון שמצידם כורכים אותן עם סוגיית משקלם היחסי של הגורמים הפרסונליים והטרנס-פרסונליים בניסיון ובהתפתחות. שהלא הביטחון או "האמון הבסיסי" של פרנקנשטיין לקוח ללא ספק מאריקסון שלא הצליח (לפי פרנקנשטיין) להשתחרר כליל מהגורמים האנאקליטיים.
דרך חווית "האם הקרובה" והחוזרת תלוי האמון הבסיסי לפי פרנקנשטיין באותם מקצבי ההרפיה העקבית והקבועה של המתיחויות שהוזכרו לעיל (עמ' 6, 4, 2). הלא "חווית 'האם הנעדרת' מפנה מקום לחוויית 'האם הקרובה' במידה שתנאי החיים מאפשרים את החלשת הניגוד (המציינת את 'האם הקרובה') שבין הסטטיות (המציינת את 'האם כחלק') ובין המתיחות (המציינת את 'האם החסרה')" (שלבים 9; עוני, מופרעות 37, 30-33).
יש לשאול: האם התערבות הגורם הפרסונלי בהתהוות הביטחון הבסיסי או "האם הקרובה" אינה ירושה אנאקליטית מאריקסון? האם העובדה שהוא מוכנס דרך הקוטביות האנרגטית מצליחה להסתיר את האנאקליטיות שבהרפיית מתחים שבוודאי כוללת מתחי צרכים ולא רק מתחי מרחק.
לא כי. ההבדל מהשרידים האנאקליטיים אצל אריקסון הוא עצום. קודם כל הדגש בגורם הפרסונלי אינו אנאקליטי (סיפוק צרכים) וודאי שלא ליבידונלי, אלא מקצבי-קוגניטיבי. אבל מה שחשוב יותר הוא: 1) שאין הוא בלבדי. 2) ושהגורם הטרנס-פרסונלי קודם לו ומקדים אותו.
מהסיבה הראשונה יוצא פרנקנשטיין חוצץ (וכאילו סותר את עצמו) נגד החושבים ש"הקביעות והעקביות ביחסים שבין האם והתינוק הם תנאי בל יעבור להתפתחותו התקינה" (שלבים 3); מהסיבה השניה נאמר בביקורת על אריקסון שהאמון הבסיסי פועל כגורם התפתחותי רק מכוח "האם הקרובה" שביסודו כשם ששאר הדפוסים הדינמיים (המקבילים לאוטונומיה, יוזמה וכו' של אריקסון) - בכוח המבנים הארכיטיפיים המתאימים (עוני, מופרעות 48-50).
רוצה לומר: לא האמון הבסיסי כפי שהוא תלוי בסיפוק צרכים קובע את "האם הקרובה" אלא להפך.
עמדה זו תואמת לאינטרפרטציה ההתכוונותית שכל עוד לא התבססה האם בחינת אובייקט קבוע ומקוטב אין לדבר על ביטחון בסיסי. משמע שהגורם הקוגניטיבי קודם לגורם הרגשי.
פרנקנשטיין גורס (שלבים 21, 8-9) שסוגיה זו של עדיפות הרגש על ההכרה על דרך הפסיכואנליזה, או של הגורמים הקוגניטיביים על הנפשיים כדרך פיאז'ה היא חסרת פשר. ההתרכזות הבלעדית בהתפתחות הליבידונאלית מזניחה את האני ותפקידיו השכליים (שלבים 26) והופכת אותם לתופעות לוואי משניות אפילו אצל המכירים בהם בזכות עצמם כמו הרטמן, קריץ ורפופורט (פסיכולוגי האני!). ה.הרטמן , למשל, מקטין את תרומתם לפסיכואנליזה בהשוואה לקונפליקטים ומנגנוני ההגנה כשהוא כונף אותם על דרך ההקטנה ב"תחומי הנפש החופשיים מקונפליקטים" (שלבים 26). לעומת זאת ההתמקדות הבלבדית בהתפתחות ההכרתית עושה את התורה "האפיסטמולוגית" בלתי רלבנטית להסברת התופעות הפסיכודינמיות והרגשיות ועושה אותן לזניחות.
שתי הגישות החד צדדיות פוסלות את עצמן להסברת האדם השלם בהתפתחותו, ואפילו להסברת התופעות אליהן הן מגבילות את עצמן.
תחת זאת מציע פרנקנשטיין (ומוציא אל הפועל) גישה "סינתטית" שתיישמן זו על זו. בין היתר "כי ניתוח שלבי ההתפתחות של הילד חייב לחשוף ולהראות את משמעותן של תופעות ההכרה להבנת תופעות הרגש ואת משמעותן של תופעות הרגש להבנת תופעות ההכרה" (שלבים 9). כך למשל תלויה ההתפתחות הקוגניטיבית ב"התנסות הרגשית של התינוק באם החוזרת בקביעות ונעשית על ידי כך לקרובה" (שלבים 9). ואמנם, מושג "האם הקרובה" הוא גם מושג הכרתי המציין את סיומה של התפתחות המושאיות האמהית וגם (כפי שמתבטא בשמו) מושג חוויתי רגשי הצובע את המציאות בגוון אמהי ובטוח. לכן אין הוא סתם "קטגוריה" מבנית פורמלית אלא ארכיטיפ בחינת מבנה תכני אפריורי.
אם הארכיטיפ הוא סינתזה של צד קוגניטיבי ורגשי, רמת הסינתזה (הקנטיאנית באופייה) שלו עצמו עם הגורם האמפירי הרבה יותר עמוקה ויסודית.
נכחה מבקר פרנקנשטיין את הגישה האנאקליטית-פרסונליסטית של אריקסון, לא כל שכן של הפסיכואנליזה הורתו .
עם שהוא מעריך נכונה את אריקסון ומפיק ממנו את מיטבו, לא חוסך פרנקנשטיין את שבט ביקורתו הטרנסצנדנטלית בראש ובראשונה מהביטחון הבסיסי אך גם מיתר העקרונות השלביים. בהרחיבם על דרך האנלוגיה את מושגיו הליבידונליים של פרויד למושגים פסיכולוגיים כלליים יותר, יש בדפוסים השלביים של אריקסון לדעת פרנקנשטיין משום התקדמות חשובה בפסיכואנליזה לקראת התפתחות האני (עוני, מופרעות 47; שלבים 10-11) ולקראת "גישור" התחום הליבידונלי שלה עם התחום ההכרתי. עם זאת אותו גישוש בכיוון להכרה עדיין "אין בו משום מתן תשובה לשאלת היסוד המשותף לשני תחומי התפקוד הללו, שאלה שהתשובה עליה מחייבת, לפי דעתנו, ראיה סינתטית" (שלבים 11) ברמה הטרנסצנדנטית. אי לכך אריקסון "נשאר אף הוא כבול יתר על המידה בשיטת ההסבר הפרסונליסטי" בנוסח פסיכואנליטי (עוני, מופרעות 50) ואינו מצליח להתחשב, לפחות לא במידה מספקת בבעיית הקוטביות המבנית (עוני, מופרעות 42).
כי האמון הבסיסי של אריקסון תלוי בסיפוק הצרכים האורליים (כמו שמושגי האוטונומיה היוזמה וכולי בחינוך של האופנים המתאימים) ומובן כאמון בסביבה המטפלת (עוני, מופרעות 49, 47). כלומר, יסודו בליבידו האורלי וסיפוקו על ידי הסביבה עושים אותו למושג פרסונליסטי על דרך הפסיכואנליזה.
וכך, מתוך האפשרויות הטמונות בהם (כפי שעמדנו עליהם בפרק על אריקסון) מבקר פרנקנשטיין את השלבים האריקסוניים המחמיצים אותן:
"עלולים אנו לטשטש את הבעיה המרכזית של שלב ההתפתחות הראשון, זה של חוסר הדיפרנציאציה ושל המעבר, ההדרגתי אל ניסיון הלא-אני, אם נעמיד את 'האמון הבסיסי' על 'הסיפוק האורלי', ונזהה אותו עם האמונה במספק, או אם נסביר את הפתולוגיה של האופי האורלי כמכלול התגובות של התינוק על מידה בלתי מספקת של הזנה ודאגה.
אם אנו מגדירים את 'האוטונומיה' בכוח השליטה על פי הטבעת ועל הרגשות המלוות כוח זה, מסתיר הזיהוי הנאיבי והמכני הזה של המציאות הנפשית עם אחת מתופעות הלוואי הסומאטיות שלה, את ראיית הבעיה המרכזית: בעיית ההתהוות ההדרגתית של תודעת אני ראשונית אשר שתי נקודות המוקד שלה הן האוטונומיה של האני והאוטונומיה של הלא-אני.
מושג הגיניטליות בשלב האדיפלי אינו עוזר לנו אלא במעט כדי להבין את הקיטוב בין האני והלא-אני, ההולך ונעשה בשלב זה לתוכן התודעה...
את השלב הבא הקרוי לפי עקרונות תורת הליבידו תקופת החביון נוכל להגדיר ביתר דיוק כשלב הלמידה, התרחבות התודעה והסוציאליזציה הפעילה" (עוני, מופרעות 49-50).

עם כל הביקורת הולך פרנקנשטיין בחלוקת השלבים בעקבות אריקסון כפי שהוא יוצא מהשלבים הפרוידיאניים.
שלבי ההתפתחות לפי פרנקנשטיין הם:
1) שלב ההתקטבות האימהית והביטחון הבסיסי, מייחס את חווית "האם כחלק" ו"האם הנעדרת" לחווית "האם הקרובה" ומקיף את שלוש האמהות בחינת שלושה תת-שלבים:
א) שלב "האם כחלק"
ב) שלב "האם החסרה"
ג) שלב "האם הקרובה"
2) שלב "האוטונומיה" כתודעת אני.
3) שלב ה"יוזמה" "האדיפלית" כשלב הקיטוב האבהי (בין אני ללא-אני) הגורר הפנמה והזדהות.
4) שלב הלמידה (של הלא-אני) בתקופת החביון.
5) "החיים כהוויה של עקרונות" בהתבגרות (שלבים; עוני, מופרעות 67-78).

המושגים של אריקסון ואפילו של פרויד המנחים את החלוקה השלבית משולבים אצל פרנקנשטיין בגישה קוגניטיבית וביתר דיוק - התכוונותית. הוא לא רק נותן למושגים הפרוידיאניים פירוש חדש כמו אריקסון אלא מחדד את שלבי ההתפתחות האריקסוניים בבחינתם כשלבי אני ומתארם כשלבי התקטבות.

אי לכך מבחינתנו תרומתו כבדת משקל מה גם שהיא מאששת הרבה מתפישותינו. מסקנותיו, למשל, בקשר לאובייקט האבוד כמציין שלב שני, שלב מעבר בהתפתחות המושא, מתבהרות על ידי המושג המקביל של "האם החסרה" או "הרחוקה", וההסבר שנתנו לטבע ההזדהות עם האובייקט האבוד כ"הזדהות ראשונית" מקבל תימוכין במסגרת ניתוחו של פרנקנשטיין את ההזדהות האדיפלית - המקוטבת מצד אחד והתנגדותו להזדהות הבליעה האורלית, האחדותית, מצד שני.
הטיפול של פרנקנשטיין בסוגיית ההזדהות כפי שהיא כרוכה בתסביך אדיפוס מבהיר לנו שההזדהות לגופא (ההפנמה) קשורה באב האדיפלי (כפי שגרסנו בפרק על פרויד) בבחינת המושא השנוא העומד מנגד. ואילו כשהאחדות האורלית או אחדות "האם כחלק" נמצאת מנוגדת להזדהות המניחה סובייקט ואובייקט נפרדים, נשלל לא רק הפרוטוטיפ האורלי של ההזדהות אלא תפישתו כהזדהות ראשונית. תחת זאת אנחנו נרמזים (ומקבלים אישור לטענתנו בפרק על פרויד) שההזדהות הראשונית (כאינטרוייקציה בהבדל מהפנמה) מקושרת בהתאם לפרוטוטיפ הבליעתי עם "האם החסרה" או הרחוקה (האובייקט האבוד) כחלק (מקטב) ב"אם הקרובה". פירושו של דבר שההזדהות הראשונית היא לכל היותר עם "האם הקרובה" המגלמת קיטוב ראשוני (אימהי), ואילו ההזדהות האדיפלית עם האב בבחינת לא-אני משלימה אותה לקידום האני והחיים הקוגניטיביים.
כי פרנקנשטיין מזהירנו בפני ערובה של ההזדהות עם האחדות שבטרם דיפרנציאציה לסובייקט ואובייקט, בשלב ההתפתחות הראשון, שלב "האם כחלק":
"לעתים נוקטים במושג 'זהות' לתיאור אותו מצב ראשוני של חוסר דיפרנציאציה בין סובייקט ואובייקט, הקודם לא רק לשלב הקוטביות המבנית אלא גם להופעת הגרעין הראשון של רגש הזהות. שימוש זה במושג הזהות מביא לידי תפישת 'הזהות' של סובייקט ואובייקט בשלב ראשוני זה, כאילו היה צורה ראשונית של רגש הזהות המאוחר. יתר על כן: מכיוון שרגש הזהות מהווה את היסוד להווצרות יחסים בין האני והלא-אני בשלב הקוטביות המבנית, נוטים להגדיר את העדר ההתייחסות (תופעת הלוואי המוכרחת של חוסר הדיפרנציאציה בשלב הראשון של החיים) כצורה ראשונה של הפרעות מאוחרות ביכולת ההתייחסות הבין אישית. אולם שתי ההקבלות אין להן צידוק, כי שתיהן מבוססות על השימוש הבלתי-נכון במושג 'זהות' במקום במושג 'חוסר דיפרנציאציה'. כשאנו אומרים כי בשלב ההתפתחות הראשון הסובייקט והאובייקט עדיין אינם נבדלים זה מזה, אין פירוש הדבר שהם זהים אלא שגם מה שמופיע אחר כך כסובייקט וגם מה שמופיע אחר כך כאובייקט עדיין אינם בנמצא. כמו כן יש שוני מהותי בין אי היכולת הפתולוגית של האני להתייחס אל הלא-אני ובין העדר התייחסות בשלב המוקדם שלפני הופעת הקוטביות המבנית. גם זהות ואי זהות וגם התייחסות והפרעת התייחסות מתאפשרות רק עם הגשמת הארגון הקוטבי של המציאות" (עוני, מופרעות 31).

בשללו את ההזדהות מהאחדות חסרת הדיפרנציאציה מבדיל פרנקנשטיין בין הזדהות או הפנמה של האב בחינת לא-אני המניחה הפרדה בין סובייקט לאובייקט ל"אינטרוייקציה", ובין אינטרוקציה בחינת בליעה אורלית של "האם החסרה" לאחדות האורלית בחינת "האם כחלק". כי "את חווית ה'אם כחלק' מאפיין דווקא העדר המתיחות בין אני ולא-אני...היא עומדת אפוא בניגוד להתכוונותיות הפעילה שב'בליעת האם' המניחה (עדיין כעיקרון בלבד) עם חווית האם כלא-אני וחווית הלא-אני כחיצוני, את ההפנמה" (עוני, מופרעות 40) .
ההפנמה או ההזדהות גופא מניחה כבר את ההפרדה בין סובייקט ואובייקט שהושגה בצורתה של "האם הקרובה" בתהליך ההתקטבות של העולם האימהי, ואת הפרדת האני כצעד ראשון בתהליך ההתקטבות של העולם האבהי (עוני, מופרעות 37-43).
"פעילות ההפנמה מניחה את קיום האני כמרכז התודעה, לפחות בצורתו הגרעינית. היא מופיעה, אפוא, בשלב התפתחות מאוחר יותר וקודמת לה ההתפתחות וההתגבשות של חווית 'האם הקרובה' המכינה ומקדמת את ההפנמה" (עוני, מופרעות 40).
תור הקיטוב וההפנמה "בא, אפוא, בשלב ההתפתחות השלישי, שלב ההפרדה" של הלא-אני מהאני (שלבים 21, 15). המופנם הוא מלכתחילה המקוטב - החיצוני, הזר, הלא-אני כפי שהוא מיוצג על ידי האב. "באב (כסמל המופרדות והזרות) אנו רואים את היסוד הסימבולי של האינטרוייקציה וההפנמה" (עוני, מופרעות 41). וההפנמה באה כדי לבטל את זרותו ולהגן בפני הרגשת החסר הטמונה בו (עוני, מופרעות 39).

אנחנו למדים: אם ההזדהות או ההפנמה לגופא מניחה את האב כאובייקט מקוטב, ההזדהות הראשונית כפי שהיא כרוכה באיזו שהיא התקטבות באה על ביטויה "באינטרוייקציה" ומתאימה ל"אם הרחוקה". הדיון של פרנקנשטיין בהזדהות מדגיש את האופי הבלתי ניתן להפרדה של השלב הראשון ומאשש את הבחנתנו בין המושא האדיפלי כמושא ההזדהות לאובייקט האבוד כמושא ההזדהות הראשונית.

לסיום נוכל לומר: תורתו של קרל פרנקנשטיין יותר מכל תורה אחרת מסבירה לנו את שמצאנו חבוי אצל פרויד: האופי המקוטב, הזר, העוין של העולם האבהי לעומת האופי האחדותי, הקרוב, המוכר של העולם האימהי - מאשר את תפישת האובייקט האדיפלי בבחינת השנוא המושאי. לעומתו מתאפשר אובייקט האהבה האבוד בצורת "האם החסרה" או "הרחוקה" כאובייקט למחצה, בעוד שהאהבה האחדותית מקבלת ממדים פלסטיים בצורת "האם כחלק". בכיוון אחר ממחישה "האם הקרובה" את האובייקט המתמיד של פיאז'ה בעוד שמערכת הארכיטיפים האימהיים מבהירה את התפתחות "יחסי האובייקט" מהשלב האחדותי עד לאובייקט המתמיד, הקבוע והנפרד.
החלוקה השלבית המתרחבת אל השלב האדיפלי מחריפה את תפישת ההתפתחות כתהליך של התקטבות התכוונותי והיא קרובה יותר לחלוקה שהתחייבנו אליה כשלמדנו את פרויד ומצאנו אותה הלכה למעשה אצל פסיכולוגי האני ויחסי האובייקט, תלמידיו.
כקרובה מכל הפסיכולוגיות שהכרנו לגישתנו ההתכוונותית מתאימה תורתו של פרנקנשטיין אליה ביותר ומדגימה את גירסתנו שאליה, כפי שניסינו להראות, מתחייבות כל התורות ההתפתחותיות אם גם במושגיהן השונים.

סוף דבר
צר לנו שלא הספקנו להראות לפרופ' פרנקנשטיין את הפרק עליו. ידוע לנו שבשנותיו האחרונות כשחי עם רעייתו בבית אבות הרגיש את עצמו נטוש ושכוח. כשביקרה אותם חברה טובה שלי ומכרה (מהעבודה) של אשתו וסיפרה להם שאני מאוד מעריכה אותו ומלמדת אותו, הוא שמח לשמוע שזוכרים אותו ומתעניינים בו.
אני לא אשכח את הרושם שהותיר בי מאמרו "בית ספר ללא הורים" שהופיע במגמות בראשית שנות השישים (מגמות יב1) ואומץ על ידנו בתחנות הפסיכולוגיות שליד מחלקות החינוך העירוניות. בדיעבד נוכחתי שנפרשו בו למעשה בתמציתיות קולעת הרעיונות שביסוד פרוייקט "שיקום האינטליגנציה החבולה" שניהל פרנקנשטיין בביה"ס התיכון האוניברסיטאי בירושלים. המסר שלו - שמערכת החינוך יכולה לתקן במעין "היגיינה אינטלקטואלית" פערים סביבתיים באינטליגנציה ובחיצון ולהתגבר אפילו על חסכי סביבה רגשיים (בטחון בסיסי כפי שהוא כרוך בקיטוב כתנאי להפנמה ולאוטונומיה) תאם לעמדותיי הבסיסיות והשפיע על פיתוחן לכלל הקדמת המושאיות לבסיסים רגשיים כמו הביטחון הבסיסי.
עמקותו של המאמר גירתה אותי למחשבה וכתיבה עם שהיא מלבה את נטייתי להלך על קו התפר שבין הפסיכולוגיה לפילוסופיה. שהלא כפסיכולוגית שדרך מחשבתה פילוסופית, נקטתי מאז ומתמיד נקודת מבט פילוסופית בהערכת תורות פסיכולוגיות, וחיפשתי להן ביסוס פילוסופי.
אי לכך בסופו של דבר כיוונה אותי רוח ההגות שהשרה עלי חיבורו המאלף של פרנקנשטיין לעיונים בהתכוונותיות, הובילה לתזות בהקשרה והניעה לעבודת מחקר עליה.
אפשר לומר שחווית המפגש עם משנתו של פרנקנשטיין חוללה ממש מהפך בחיי האינטלקטואליים.
דרורה בן-צבי התמחתה בפסיכולוגיה ופילוסופיה, והתמסרה למחקר הקשר בין שני תחומים אלה. במשך שנים עבדה כפסיכולוגית וכיועצת חינוכית, מבלי לוותר על הצד התאורטי ולפתחו. הרבתה להרצות בפני מורים, הורים ותלמידים, וסיימה את הקריירה המקצועית שלה כמרצה לפסיכולוגיה מטעם אוניברסיטת חיפה במכללת תל-חי ובמכללת עמק יזרעאל.
לרכישת הספר ניתן לפנות בדוא"ל: tamamit@gmail.com
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב