מהם סדרי הדין הראויים לישיבה של ועדה מקומית לתכנון ובניה? האם החלטה שהתקבלה תוך כדי נסיעה באוטובוס עומדת במבחן החוק? שאלות אלו נדונו לאחרונה בפני ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, מחוז תל אביב (ערר (ת"א) 5557/07 מיום 29.7.08). הועדה פועלת מטעם משרד הפנים ואחד מתפקידיה הוא להכריע בעררים שמוגשים נגד החלטות ועדה מקומית לתכנון ובניה.
ערר זה הוגש ע"י קבוצת תושבים מהעיר רמת גן, אשר התנגדו להיתר בניה שניתן ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה - רמת גן, לבניין ברחוב בן גוריון 27, רמת גן. המדובר בהיתר להגביה את הבניין לגובה 5 קומות, להרחבת חזית הבניין והחלק האחורי ועוד. הערר נשא שתי קבוצות של טענות משפטיות: טענות תכנוניות נגד סעיפים שונים בהיתר, שניתנו בניגוד להוראות התכנון והבניה, וטענות מנהליות נגד אופן ההתנהלות של הדיון הועדה, בו נתקבלה ההחלטה הסופית בדבר היתר הבניה.
קבוצת הטענות השניה כללה טענה לפיה הדיון בו נתקבלה החלטת הועדה, נערך תוך כדי נסיעה משותפת של חברי הועדה המקומית לתכנון ובניה באוטובוס עירוני. מטרת הנסיעה המשותפת הייתה סיור בבניין נשוא הערר. משהגיעו חברי הועדה למקום, ובראשם ראש עיריית רמת-גן, נכחו כי קבוצת העוררים (המתנגדים כמובן לתוכנית) מתגודדים בסמוך לבניין. ראש העיר, הוא יו"ר הועדה, החליט להמשיך את הנסיעה ולא לרדת במקום. בהמשך הנסיעה "דנה" הועדה בהתנגדויות לתוכנית וקיבלה החלטה לאשר את היתר הבניה.
הועדה המקומית לתכנון ובניה - רמת גן, לא הכחישה טענות אלו, אך בפלפול משפטי סבוך ניסתה לטעון כי "סדרי העבודה והדיונים של מוסד תכנון, לרבות העבודה והדיון בועדת משנה שלו, ייקבעו על ידי המוסד עצמו במידה שלא נקבעו בחוק זה או בתקנות לפיו... הואיל והעוררים לא הצביעו על הוראה בחוק או בתקנות, המחייבת קיום דיוני ועדת המשנה בין קירות דווקא, הרי שאין בקיום הדיון בתוך האוטובוס בכדי לפגוע או לגרוע מתקפותו או ממעמדה של ההחלטה שהתקבלה". כלומר, לטענת הועדה אין כל מניעה לקיים את ישיבות הועדה בכל מקום עליו החליטה הועדה, כל עוד אין הוראה אחרת בחוק. לפי טענה זו, את הישיבה ניתן לערוך כמעט בכל מקום העולה על הדעת, החל מחוף הים וכלה במועדון לילה.
ועדת הערר קיבלה את הערר. ראשית כל, קבעה הועדה כי חלק מהטענות התכנוניות שהעלו העוררים, הינן טענות נכונות, ולכן על הועדה לחזור ולשוב לדון בפרטי היתר הבניה שניתן.
בנוגע לאופן התנהלות הועדה המקומית לתכנון ובניה, קבעה ועדת הערר כי יש בה "זילות של דיוני הועדה ופגיעה קשה בסדרי מנהל תקין ובאמון הציבור". ועדת הערר דחתה את סברת הועדה המקומית לפיה כל עוד החוק לא אוסר - הרי שמותר, וקבעה כי דין החלטה שהתקבלה באופן כזה - להתבטל. בנוסף לכך, הוראות החוק מחייבות הקלטה של דיונים ולכן צורת ניהול דיון תוך כדי נסיעה באוטובוס "אינה אפשרית מבחינה טכנית".
משמעותה של החלטת ועדת הערר היא כי החלטה של ועדה מקומית לתכנון ובניה, שהתקבלה באופן בלתי ראוי מבחינה דיונית, ציבורית ומינהלית, עלולה להתבטל על רקע אופן התנהלות ההליך, זאת, מבלי ליתן את הדעת ל"נכונות" המשפטית או התכנונית של ההחלטה.
