מחלת נפש היא בעצם מצב בו מצטמצמת הבחירה של החולה ביחס לבחירה של "הבריאים". פירושו בעצם, שחלק מהאפשרויות שיש "לאדם הנורמאלי" פתאום לא קיימות כאשר המחלה הנפשית בעיצומה. למשל, אדם שסובל מדיכאון לא יוכל לבצע הרבה פעולות שהיה מבצע כרגיל (אגב, למצב בו "המחלה" אינה פעילה אצל אדם מסויים אני לא קורא "מחלה" אלא "קבוצת סיכון", ולמעשה כל בני האדם נמצאים כל העת בקבוצת סיכון ברמה זו או אחרת).
מנגד, חטאים ועוולות שעושים אנשים שאינם כלל וכלל חולים בנפשם הינם בבירור בגדר פשיעה. שהרי שום מחלה אינה מצמצמת את מהלכי הפושעים ויש להם בחירה, רק שאינם בוחרים בדרך הישר. וזו, אינה מחלה נפשית אלא פשיעה מתוך בחירה מודעת במטרה לקדם אינטרסים או להרוויח רווחים כלשהם.
פושעים אלה אשמים במעשיהם וצריכים לתת את הדין עליהם. ואילו את נפגעי הנפש לסוגיהם השונים אין להאשים שאינם מתפקדים, ולפעמים אף אין לדרוש מהם אחריות כלשהי למעשיהם כי הם לא יכולים לבחור באופן חופשי מפאת מחלתם הנוראה.
ולדעתי, "האבחנה המבדלת" בין "מחלה/ קבוצת סיכון" לבין "פשיעה" קשורה אך ורק לפונקציה אחת: יכולת הבחירה (או התמרון אם נרצה).
ורבים מדברים על "חוליי ותחלואי החברה" אבל זה רק ביטוי לשוני מטפורי שאינו מוצלח כלל. כי אפשר להגיד על החברה שהיא מסואבת, אכזרית, חוטאת ופושעת אבל אי אפשר להגיד שהיא "חולה" - בעודה מסוגלת בכל רגע נתון לבחור את דרכה המוסרית והחוקית. אמירה שכזו, גם עושה עוול לחולים וגם ממעיטה באחריות פרטי החברה הסוטים מדרך הישר.
שהרי באמת יש לאנשים בחברה הרבה ברירות. הם בהחלט יכולים לבחור להתנהג אחרת, אך פרטים רבים מאוד מבניה בוחרים לחטוא ולפשוע השכם והערב - בניגוד לחולים אשר המחלה כופה עליהם מצבים כנגד רצונם ואינם יכולים כלל להתנגד לכפייה זו.
מחלה - היא פונקציה שכופה על החולה התנהגות הר כגיגית.
פשיעה - היא תמיד פונקציה התנהגותית שבאה לעולם אחרי בחירה.
הבדל עקרוני!
והא ראיה - בספרי החוקים אשר ברוב מדינות בעולם המערבי (וגם בישראל) שורר כלל ברזל המיושם הלכה למעשה: רק מי שהייתה לו בחירה חופשית אם לפשוע או להימנע מפשיעה - יועמד לדין.
מנגד, חטאים ועוולות שעושים אנשים שאינם כלל וכלל חולים בנפשם הינם בבירור בגדר פשיעה. שהרי שום מחלה אינה מצמצמת את מהלכי הפושעים ויש להם בחירה, רק שאינם בוחרים בדרך הישר. וזו, אינה מחלה נפשית אלא פשיעה מתוך בחירה מודעת במטרה לקדם אינטרסים או להרוויח רווחים כלשהם.
פושעים אלה אשמים במעשיהם וצריכים לתת את הדין עליהם. ואילו את נפגעי הנפש לסוגיהם השונים אין להאשים שאינם מתפקדים, ולפעמים אף אין לדרוש מהם אחריות כלשהי למעשיהם כי הם לא יכולים לבחור באופן חופשי מפאת מחלתם הנוראה.
ולדעתי, "האבחנה המבדלת" בין "מחלה/ קבוצת סיכון" לבין "פשיעה" קשורה אך ורק לפונקציה אחת: יכולת הבחירה (או התמרון אם נרצה).
ורבים מדברים על "חוליי ותחלואי החברה" אבל זה רק ביטוי לשוני מטפורי שאינו מוצלח כלל. כי אפשר להגיד על החברה שהיא מסואבת, אכזרית, חוטאת ופושעת אבל אי אפשר להגיד שהיא "חולה" - בעודה מסוגלת בכל רגע נתון לבחור את דרכה המוסרית והחוקית. אמירה שכזו, גם עושה עוול לחולים וגם ממעיטה באחריות פרטי החברה הסוטים מדרך הישר.
שהרי באמת יש לאנשים בחברה הרבה ברירות. הם בהחלט יכולים לבחור להתנהג אחרת, אך פרטים רבים מאוד מבניה בוחרים לחטוא ולפשוע השכם והערב - בניגוד לחולים אשר המחלה כופה עליהם מצבים כנגד רצונם ואינם יכולים כלל להתנגד לכפייה זו.
מחלה - היא פונקציה שכופה על החולה התנהגות הר כגיגית.
פשיעה - היא תמיד פונקציה התנהגותית שבאה לעולם אחרי בחירה.
הבדל עקרוני!
והא ראיה - בספרי החוקים אשר ברוב מדינות בעולם המערבי (וגם בישראל) שורר כלל ברזל המיושם הלכה למעשה: רק מי שהייתה לו בחירה חופשית אם לפשוע או להימנע מפשיעה - יועמד לדין.
יליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * פרסמתי שתי אוטוביוגרפיות
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE