על משיכה מינית, עסקים ומזל., 

אני מביט מעבר לחלון. הכחול האינסופי של האוקיינוס האטלנטי מתמזג עם הכחול של עיניה של המלאכית הג'ינג'ית שיושבת ליד החלון בשורה מימין. האיש המעונב משמאלי מציץ במסך מחשבי.
"מה אתה עושה?" שובר הוא באנגלית רהוטה את השתיקה המביכה המוכרת כל כך בטיסות ארוכות. "אני מרצה לניהול", אני עונה.
"על מה אתה מרצה?" שואל האיש המעונב בסקרנות. "אני מתמחה בהגדלת רווחים של חברות." האיש המעונב נדרך - "איך עושים זאת?". "תראה, ההנחה הבסיסית שלי היא שחברה שיש לה מוצר או שירות טוב אמורה להרוויח טוב. זאת אומרת שאם זה לא קורה, יש סיכוי גבוה לכך שמשהו בניהול שלא נעשה נכון. ניהול של עסק הוא מקצוע בפני עצמו. יש בעלי עסקים שלא מבינים זאת: אם אתה אדריכל טוב זה לא אומר שיהיה לך משרד אדריכלים טוב. כדי להצליח כעצמאי עליך לדעת בוודאות כיצד להשיג לקוחות חדשים, עליך להיות טוב במכירות, עליך לדעת לבחור ולהפעיל נכון כוח-אדם, לארגן נכון את העסק, להבין בניהול פיננסי, בפרסום, בשיווק, בניהול של זמן ועוד. משרד התעשייה והמחסר הישראלי גילה כי 70% מהעסקים בישראל נסגרים תוך פחות מ-5 שנים. אם אתה לא מקפיד ללמוד את הנושאים הללו, עדיף להיות שכיר."
"אני לומד בבית-הספר של החיים" אומר האיש המעונב. "ומה בית-הספר של החיים לימד אותך, מר...?" "גולד. ג'ון גולד", מגיש האיש המעונב את ידו. "אני למדתי שצריך הרבה מזל בחיים", הוא ממשיך. "הנה, אני יושב כאן ופתאום אני מכיר אותך. מה זה אם לא מזל? הכול בחיים בנוי על מקריות."
"זה מאוד מעניין." אני אומר. " האם תהיה מוכן לתת לי הזדמנות
להוכיח לך את ההיפך?" עיניו של האיש המעונב נצצו. אין כמו ויכוח טוב ובריא כדי להעביר את השעות הארוכות של הטיסה מעל האוקיינוס המשעמם. "יש לי רק שני תנאים:" אני ממשיך "וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שרק אנשים חכמים מסוגלים להודות בטעות. האם אתה נמנה עם אנשים אלו? או שתתעקש להיות צודק רק למען העיקשות?"
"האיש המעונב חייך. "אני כבר רואה שאתה מיומן היטב באומנות הויכוח. בסדר. אני מסכים. מה התנאי השני?" "התנאי השני הוא שאם אני מנצח, אתה מגיע להרצאה שלי בלוס-אנג'לס." האיש המעונב היסס. "כמה עולה ההרצאה שלך?" להרצאה הראשונה," עניתי "אני אזמין אותך על חשבוני. אבל תזהר כי זה חומר ממכר."
"אני אקח את הסיכון." מגיש שוב האיש המעונב את ידו ללחיצה.
"תגיד לי, אתה נשוי?" "גרוש טרי." עונה גולד.
"אמור לי בכנות בבקשה, מה היית מעדיף: לשבת כל הטיסה לידי או ליד הג'ינג'ית שבשורה מימין ליד החלון?". גולד נראה מופתע. הוא לא ציפה להתפתחות כזו של השיחה. הוא מתבונן ביפיפייה שמימין. שיער אדום גולש על כתפיה החשופות. עיניים כחולות מביטות בנו חזרה. היא כנראה שמה לב למבטים שהתחלנו להגניב לכיוונה.
"אההה..." מגמגם גולד, "לידה." עונה הוא לבסוף.
הפנים הסמוקות שלו מסמנות לי שאת הויכוח הזה אני הולך לסיים בניצחון מהיר. אני מוכן למהלך הבא: "האם היית מתחיל לדבר איתה באותה נונשלאנטיות שבה התחלת לדבר איתי?" "בטח", עונה האיש המעונב ופניו ממשיכות להיות סמוקות.
"אין בעיה, אני אפנה לך את הדרך." אני קם לעבר המושב של הג'ינג'ית. "לא!" קופץ האיש. "לא נעים לי. אם לא התמזל מזלי לשבת לידה, כנראה זה לא אמור לקרות. זה בדיוק כמו בעסקים - אם זה לא קורה מעצמו - אני לא מאמין שזה המזל שלי."
אני ניגש אל הג'ינג'ית. "excuse me, אני יודע שזה לא מנומס לפנות ככה לאנשים שלא מכירים, אבל תהיתי אם תוכלי לעזור לי במחקר שאני מנהל..." הג'ינג'ית חושפת חיוך מהפנט: "לא, אין לי חבר."
היא קולטת את המבט המופתע שלי: "הגברים היהודים באמריקה הם כל-כך ביישנים." ממשיכה היפיפייה במבטא ניו-יורקי טיפוסי. "אף פעם אני לא יודעת אם הוא נשוי או ביישן, או סתם טיפש שמחכה למזל." אתה לא נראה לי אמריקאי." "אני ישראלי במקור." עניתי. "אוו! עכשיו אני מבינה! אתם הישראלים. נו, טוב - אתם זן אחר. אם הייתם מחכים למזל, ישראל לא הייתה קיימת. הפעם זה תורי להסמיק... (המשך יבוא...)