ע"פ 7401/07, מדינת ישראל נ' פלוני
כב' השופטים א' א' לוי, י' דנציגר, ע' פוגלמן
עו"ד תמר פרוש למערערת, עו"ד דוד ליבאי למשיב
31.07.2008
העובדות:
1. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב, מחמת הספק וברוב דעות, מעבירות של מעשים מגונים אשר יוחסו לו. בערעור שבפנינו משיגה המדינה על הזיכוי.
2. המשיב הנו פסיכיאטר לילדים ונוער, שבתקופה הרלבנטית לאישום שימש כמנהל מחלקת הדרכת הילד באחד מבתי-החולים, וכן כיועץ במרפאה המרחבית של אחת מקופות-החולים לרפואת הנפש. למשיב הייתה קליניקה פרטית בביתו, ובחודש יולי 1999 הגיע אליו קטין יליד שנת 1984 (להלן:"המתלונן"), עקב משבר בו היה מצוי. עם קטין זה קיים המשיב מפגשים אחדים, חלקם בחדרו במרפאה המרחבית, וחלקם בקליניקה.
3. לפי גרסת המשיבה, ביצע המשיב בקטין באותם מפגשים מעשים מגונים: הוא נהג ללטף את איבר מינו ולהניח את ידו של הקטין על איבר מינו-שלו; באחד המקרים הצמיד המשיב את ראשו של המתלונן לאיבר מינו, ובהזדמנות אחרת אחז במתלונן מאחור הצמידו אליו והתחכך בו; בסביבות חודש ספטמבר 1999 הציע המשיב להוריו של המתלונן לאשפזו, אף שהמתלונן עצמו התנגד לכך. נטען, כי באחד הימים נשכב המשיב על גבו, פיסק את רגליו, משך את המתלונן ולאחר שהשכיבו עליו החל עושה תנועות עם האגן. לטענת המשיבה, ביצע המשיב את כל אלה לשם גירוי, סיפוק וביזוי מיניים.
4. במהלך משפטו הכחיש המשיב את העובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי מקור התלונה נגדו במחשבות-שווא בהן לקה המתלונן, ואשר היו תולדה של מצב פסיכוטי בו היה נתון. עוד נטען, כי אפשר שהמתלונן בדה את הגרסה המפלילה מלבו, הואיל והאשפוז בביה"ח נכפה עליו בניגוד לרצונו.
הערעור נדחה.
החלטה:
1. הלכה נוהגת היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות אשר נקבעו ע"י הערכאה הדיונית. לכך שלושה חריגים: כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים; כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון; כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות ע"י הערכאה הדיונית.
2. בענייננו מתקיימים החריג השני והשלישי, לכן יש מקום לבחינת הראיות מחדש.
3. חובתה של התביעה היא להוכיח את אשמו של הנאשם מעבר לספק סביר.
4. בענייננו הכחיש המשיב מכל וכל, הן במשטרה והן בעדותו בפני ביהמ"ש קמא, ביצוע מעשים מגונים במתלונן.
5. המשיב העלה לראשונה בעדותו בפני ביהמ"ש קמא את הטענה לפיה המקור לגרסת המתלונן כי הוא ביצע בו כביכול מעשים מגונים נעוץ במחשבות שווא שתקפו את המתלונן.
6. חוות הדעת של שתי הרופאות שבדקו את המתלונן בתחילת הדרך תומכות, במידה זו או אחרת, בטענת המשיב, או לכל הפחות אינן שוללות אותה.
7. המתלונן עצמו נחקר בסוגיה זו במהלך המשפט והודה כי סבל ממחשבות שווא, אך לפי דבריו: "כל המחשבות שווא זה הכל היה משהו פנימי בי. מעולם לא המצאתי דברים חיצוניים".
8. נוכח האמור, לא ניתן לקבוע כי הגרסה שאותה העלה המשיב היא גרסה שקרית, אף שייתכן שהוא סבר אחרת במהלך הטיפול במתלונן.
9. באשר להעלאתה גרסה זו ע"י המשיב בשלב מאוחר, ביהמ"ש מקבל את ההסבר לפיו בעת שנחקר במשטרה לא העלה המשיב את ההסבר הנ"ל, שכן הוא לא חשב שהוא נכון.
10. אמנם יש לקבל את טענת המערערת לפיה כל שופטי ביהמ"ש קמא התרשמו כי המתלונן מסר עדות מהימנה. ואולם, המשך טענת המערערת, לפיו המתלונן לא היה פסיכוטי ולא סבל ממחשבות שווא, אינו נקי מספקות.
11. אף אם נקבל את טענת המערערת כי המתלונן לא היה פסיכוטי בעת שטופל ע"י המשיב ולא סבל ממחשבות שווא, עדיין תישאל השאלה האם די בראיות הנסיבתיות שהובאו נגד המשיב כדי לחזק את עדות המתלונן באופן המפריך כל ספק סביר.
12. ביהמ"ש קמא הציג מספר חיזוקים לאי-הסבירות האפשרות שהמשיב ביצע במתלונן מעשים מגונים: שתיקת המתלונן לאורך כל תקופת הטיפול; המפגשים עם המשיב עזרו למתלונן, למרות המעשים שכביכול בוצעו בו ע"י המשיב; למשיב לא הייתה זקפה והוא לא הגיע לשפיכה באף אחד מהמקרים שאירעו כביכול, כפי שאישר המתלונן; נוכחותה של אמו של המתלונן ליד החדר בו נערכו המפגשים; העובדה שהחדר לא היה נעול; האפשרות הממשית כי במהלך הטיפולים ייכנס מי מעובדי המחלקה אל החדר; אין בעדות האם כדי ללמד שהבחינה בתום הטיפולים כי בנה או המשיב נראו כמי שהיו נתונים זמן קצר קודם לכן למתח או לריגוש מיני.
13. אכן יש בחיזוקים אלו כדי לבסס את המסקנה לפיה המעשים עליהם התלונן המתלונן לא קרו בפועל.
14. לעומת זאת, עדות המתלונן, שנמצאה אמינה לפי כל שופטי ביהמ"ש קמא, ועדותה של אמו, אין די בהם כדי לבסס את הרשעת המשיב. משהגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי לא זו בלבד שלא ניתן לומר שעדותו של המשיב בשקר יסודה, אלא שהוא אף מסר עדות אמינה, לא ניתן להסתפק בעדות המתלונן ובעדות אמו בכדי לבסס הרשעה.
15. ביהמ"ש סבור, ברב דעות, כי לא היה די בראיות שהונחו כדי להפריך כל ספק סביר באשמת המשיב.
16. אשר על כן, הערעור נדחה.
כב' השופטים א' א' לוי, י' דנציגר, ע' פוגלמן
עו"ד תמר פרוש למערערת, עו"ד דוד ליבאי למשיב
31.07.2008
העובדות:
1. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב, מחמת הספק וברוב דעות, מעבירות של מעשים מגונים אשר יוחסו לו. בערעור שבפנינו משיגה המדינה על הזיכוי.
2. המשיב הנו פסיכיאטר לילדים ונוער, שבתקופה הרלבנטית לאישום שימש כמנהל מחלקת הדרכת הילד באחד מבתי-החולים, וכן כיועץ במרפאה המרחבית של אחת מקופות-החולים לרפואת הנפש. למשיב הייתה קליניקה פרטית בביתו, ובחודש יולי 1999 הגיע אליו קטין יליד שנת 1984 (להלן:"המתלונן"), עקב משבר בו היה מצוי. עם קטין זה קיים המשיב מפגשים אחדים, חלקם בחדרו במרפאה המרחבית, וחלקם בקליניקה.
3. לפי גרסת המשיבה, ביצע המשיב בקטין באותם מפגשים מעשים מגונים: הוא נהג ללטף את איבר מינו ולהניח את ידו של הקטין על איבר מינו-שלו; באחד המקרים הצמיד המשיב את ראשו של המתלונן לאיבר מינו, ובהזדמנות אחרת אחז במתלונן מאחור הצמידו אליו והתחכך בו; בסביבות חודש ספטמבר 1999 הציע המשיב להוריו של המתלונן לאשפזו, אף שהמתלונן עצמו התנגד לכך. נטען, כי באחד הימים נשכב המשיב על גבו, פיסק את רגליו, משך את המתלונן ולאחר שהשכיבו עליו החל עושה תנועות עם האגן. לטענת המשיבה, ביצע המשיב את כל אלה לשם גירוי, סיפוק וביזוי מיניים.
4. במהלך משפטו הכחיש המשיב את העובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי מקור התלונה נגדו במחשבות-שווא בהן לקה המתלונן, ואשר היו תולדה של מצב פסיכוטי בו היה נתון. עוד נטען, כי אפשר שהמתלונן בדה את הגרסה המפלילה מלבו, הואיל והאשפוז בביה"ח נכפה עליו בניגוד לרצונו.
הערעור נדחה.
החלטה:
1. הלכה נוהגת היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות אשר נקבעו ע"י הערכאה הדיונית. לכך שלושה חריגים: כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים; כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון; כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות ע"י הערכאה הדיונית.
2. בענייננו מתקיימים החריג השני והשלישי, לכן יש מקום לבחינת הראיות מחדש.
3. חובתה של התביעה היא להוכיח את אשמו של הנאשם מעבר לספק סביר.
4. בענייננו הכחיש המשיב מכל וכל, הן במשטרה והן בעדותו בפני ביהמ"ש קמא, ביצוע מעשים מגונים במתלונן.
5. המשיב העלה לראשונה בעדותו בפני ביהמ"ש קמא את הטענה לפיה המקור לגרסת המתלונן כי הוא ביצע בו כביכול מעשים מגונים נעוץ במחשבות שווא שתקפו את המתלונן.
6. חוות הדעת של שתי הרופאות שבדקו את המתלונן בתחילת הדרך תומכות, במידה זו או אחרת, בטענת המשיב, או לכל הפחות אינן שוללות אותה.
7. המתלונן עצמו נחקר בסוגיה זו במהלך המשפט והודה כי סבל ממחשבות שווא, אך לפי דבריו: "כל המחשבות שווא זה הכל היה משהו פנימי בי. מעולם לא המצאתי דברים חיצוניים".
8. נוכח האמור, לא ניתן לקבוע כי הגרסה שאותה העלה המשיב היא גרסה שקרית, אף שייתכן שהוא סבר אחרת במהלך הטיפול במתלונן.
9. באשר להעלאתה גרסה זו ע"י המשיב בשלב מאוחר, ביהמ"ש מקבל את ההסבר לפיו בעת שנחקר במשטרה לא העלה המשיב את ההסבר הנ"ל, שכן הוא לא חשב שהוא נכון.
10. אמנם יש לקבל את טענת המערערת לפיה כל שופטי ביהמ"ש קמא התרשמו כי המתלונן מסר עדות מהימנה. ואולם, המשך טענת המערערת, לפיו המתלונן לא היה פסיכוטי ולא סבל ממחשבות שווא, אינו נקי מספקות.
11. אף אם נקבל את טענת המערערת כי המתלונן לא היה פסיכוטי בעת שטופל ע"י המשיב ולא סבל ממחשבות שווא, עדיין תישאל השאלה האם די בראיות הנסיבתיות שהובאו נגד המשיב כדי לחזק את עדות המתלונן באופן המפריך כל ספק סביר.
12. ביהמ"ש קמא הציג מספר חיזוקים לאי-הסבירות האפשרות שהמשיב ביצע במתלונן מעשים מגונים: שתיקת המתלונן לאורך כל תקופת הטיפול; המפגשים עם המשיב עזרו למתלונן, למרות המעשים שכביכול בוצעו בו ע"י המשיב; למשיב לא הייתה זקפה והוא לא הגיע לשפיכה באף אחד מהמקרים שאירעו כביכול, כפי שאישר המתלונן; נוכחותה של אמו של המתלונן ליד החדר בו נערכו המפגשים; העובדה שהחדר לא היה נעול; האפשרות הממשית כי במהלך הטיפולים ייכנס מי מעובדי המחלקה אל החדר; אין בעדות האם כדי ללמד שהבחינה בתום הטיפולים כי בנה או המשיב נראו כמי שהיו נתונים זמן קצר קודם לכן למתח או לריגוש מיני.
13. אכן יש בחיזוקים אלו כדי לבסס את המסקנה לפיה המעשים עליהם התלונן המתלונן לא קרו בפועל.
14. לעומת זאת, עדות המתלונן, שנמצאה אמינה לפי כל שופטי ביהמ"ש קמא, ועדותה של אמו, אין די בהם כדי לבסס את הרשעת המשיב. משהגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי לא זו בלבד שלא ניתן לומר שעדותו של המשיב בשקר יסודה, אלא שהוא אף מסר עדות אמינה, לא ניתן להסתפק בעדות המתלונן ובעדות אמו בכדי לבסס הרשעה.
15. ביהמ"ש סבור, ברב דעות, כי לא היה די בראיות שהונחו כדי להפריך כל ספק סביר באשמת המשיב.
16. אשר על כן, הערעור נדחה.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
