התאבדות שלא מדעת והכיסוי הביטוחי 

לתשומת לב הגולשים: פסק דין זה נהפך בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

באחד הימים תלה חנינה ברי את עצמו ושם קץ לחייו. הוא לא השאיר מכתב התאבדות.

בדיעבד הסתבר שחמשה ימים קודם לכן פנה ברי אל הרופא המקומי בכפר מגוריו, ורדים, והתלונן על מצב רוח ירוד, יובש בפה, חוסר תיאבון וקושי בשינה.

הרופא אבחן אצל ברי תגובה דכאונית והמליץ על טיפול תרופתי ושיחות אצל פסיכולוג. המלצות אלה לא הועילו והוא התאבד.

יורשי המנוח פנו לחברת הסנה - בה רכש המנוח פוליסה לבטוח חיים כמחצית השנה קודם לכן - וביקשו לממש את זכויות הבטוח. במענה לפנייתם טענה הסנה כי על פי תנאי הפוליסה, לא חלה על חברת הבטוח חובת תשלום של סכום הבטוח במקרה שהמבוטח התאבד בשנת הביטוח הראשונה שלו.

יורשיו של חנינה ברי פנו לבית משפט השלום בתל-אביב בבקשה כי יכיר בזכויותיהם, למרות הוראות הפוליסה הברורות והמפורשות.

לטענתם יש להבחין בין התאבדות מתוך שפיות הדעת לבין התאבדות שלא- מעדת.

במקרה הנדון, לטענתם, התאבד ברי על רקע דכאון, שהינו מחלת-נפש, ועל כן מדובר במעשה בלתי מכוון.
לגירסתם רק נטילת חיים מכוונת שוללת ממוטבי המבוטח את תגמולי הבטוח.

המחלוקת הובאה לדיון בפני סגן הנשיא השופט דן ארבל בבית משפט השלום בתל-אביב.

כלל יסודי בדיני ביטוח, קובע השופט ארבל, מצוי בהוראה הקובעת כי כאשר המבוטח מביא במו ידיו ובמתכוון למקרה הבטוח - אזי חברת הבטוח פטורה מחבותה. אין צורך להכביר מילים על הצורך בכלל מעין זה. ביטוח איננו מיועד למקרים שיש בהם אבק הונאה והמבוטח גורם בעצמו למקרה הבטוח.

כאשר מדובר בביטוח חיים, רשאית חברת הבטוח ואולי אף חייבת מכוח תקנת הצבור - כך לגירסת ארבל - להתנות כי כל עוד לא עברה שנה מיום כריתת חוזה הבטוח, לא ישולמו תגמולי בטוח למוטבים על פי הפוליסה, כאשר מקרה הבטוח נגרם על ידי התאבדותו של אדם.

השופט אינו מקבל את הטענה כי ההגבלה חלה רק כאשר המבוטח התכוון להתאבד ולא חלה על מצב בו המבוטח היה בלתי שפוי ולכן לא ניתן לייחס לו כוונה לשים קץ לחייו.

זהו נסיון לאנוס את הכתוב, קובע השופט. אין נפקות לשאלת מצבו הנפשי של המבוטח ואם התאבד מדעת או שלא מדעת. בקביעה כי מוטבי מבוטח שיתאבד תוך שנה מתחילת הבטוח לא יהיו זכאים לתשלום משיגות חברות הבטוח בטחון מסוים כנגד האפשרות שהמבוטח ירכוש לעצמו פוליסה מתוך מחשבה על התאבדות. המתאבד לא יהיה כל כך נבון ומחושב עד כדי תכנון התאבדותו שנה מראש.

תביעת יורשי חנינה ברי נמחקה לפיכך על הסף. השופט הוסיף וקבע כי היה מקום ללא ספק לחייב את היורשים בהוצאות כבדות, בשל הגשת תביעה שמראש היה ברור כי היא עומדת בניגוד לתנאי ברור ידוע ומפורש. אולם מכיון שמדובר באלמנה - החליט לנהוג בה במידת הרחמים ולהסתפק בחיובה לשלם הוצאות בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ בלבד.

כאמור, פסק דין זה התהפך בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

מסמך 103