פלוני נ. מדינת ישראל 

בבית המשפט העליון
 
רע"פ  1735/08
 
בפני:  
 כבוד השופט ס' ג'ובראן
 
המבקש:
 פלוני
 
 נ  ג  ד

המשיבה:
 מדינת ישראל
 
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 6.2.08 בע"פ 2599-11-07 שניתן על-ידי כבוד השופטים: נ' אהד, מ' פינקלשטיין, ומ' יפרח
 
בשם המבקש:
 עו"ד גיא מימון
בשם המשיבה:
 עו"ד דגנית כהן-ויליאמס
 
החלטה

  המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בנתניה (פ 3504/05) בגין עבירה של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של מעשים מגונים, לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(4) לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

       על פי המתואר בכתב האישום, המבקש הינו דודה של א.פ, ילידת שנת 1986 (להלן: המתלוננת). בחודש ינואר 2002 או במועד הסמוך לכך, הגיעה המתלוננת לביתו של המבקש בנתניה. המבקש חיבק ונישק אותה בחוזקה בניגוד לרצונה, וכאשר ניסתה להתנגד אחז בה בחוזקה ותוך שימוש בכוח הוריד את מכנסיה וחולצתה, הכניס ידו לחזייתה, נגע בחזה ובאיבר מינה. המתלוננת ברחה משם ולאחר זמן קצר המבקש התקשר אליה ואיים עליה בל תספר להוריה, אחרת יהיו לה "בעיות איתו" (להלן: האירוע הראשון). בחודש מרץ 2002, בעת ביקור בבית הוריה, נכנס המבקש לחדרה של המתלוננת, בעודה ישנה, הכניס את ידו מתחת לשמיכה, ונגע לה בחזה (להלן: האירוע השני).

           ביום 24.12.2006 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ח' שניצר זאגא) את המבקש העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום בקובעו כי הוא מעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסת המבקש, קביעה שהתבססה על מהימנות עדויות התביעה, סימני האמת שהתגלו במהלך העדות והעמדתם מול מערך נתונים אובייקטיבי חיצוני תוך השוואת העדות אל מול גרסתו של המבקש, המכחיש את העבירות שיוחסו לו. בית המשפט שוכנע כי הוכח מעבר לספק סביר כי התקיימו יסודות העבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום.

     ביום 25.2.2007 גזר בית המשפט על המבקש 8 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור על עבירה בה הורשע או עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין ופיצוי למתלוננת בסך 8,000 ש"ח.

   על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 2599-11-07).

    בית המשפט המחוזי (השופטים נ' אהד, מ' פינקלשטיין ומ' יפרח) דחה בפסק דינו מיום 6.2.2008 את הערעור בקובעו כי למרות ניסיונותיו, לא העלה המבקש באף אחת מטענותיו ספק סביר באשר לביצוע העבירות על ידו. בית המשפט דחה כל אחת מטענותיו של המבקש, כגון הסתירה הלכאורית בין עדותה של המתלוננת לבין עדותו של פרד זילברג, הלא הוא שותפו לדירה של המבקש ומי שנכח באותו יום בחודש ינואר בדירה, או הסתירה בין עדותה של המתלוננת לבין יועצות בית הספר שהובאו מטעם ההגנה ואשר העידו על אופייה של המתלוננת, שכן הן היו יועצות בבית ספרה הקודם ולא בבית הספר בו למדה במועד התרחשות האירועים בכתב האישום וכן את הסתירה לכאורה בין עדותה של המתלוננת לבין ידיד שלה לו סיפרה על האירוע הראשון, שכן טען המבקש כי אי דיוקו בפרטים של אותו חבר מעלה ספק סביר, אולם כאמור בית המשפט דחה טענה זו. כן דחה בית המשפט את טענותיו של העותר בדבר קיומו של מניע כספי פסול בהגשת התלונה ואת טענתו כי אי הצגת מסמכים רפואיים בדבר מצבה של המתלוננת והעובדה שהיא מקבלת טיפולים פסיכולוגיים מעלה ספק סביר באשר לאשמתו.

      מכאן בקשר רשות הערעור שבפניי, בה מעלה המבקש מספר טענות באשר לקביעות המהימנות ולקביעות העובדתיות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. תחילה, מלין המבקש על העובדה כי לא ניתן משקל ראוי לעדותו של פרד זילברג, אשר ישב בסלון במהלך האירוע הראשון, והעיד שלא שמע דבר. שנית, טוען המבקש כי עולה ספק סביר ביחס לאירוע השני, הנלמד מהסתירות הרבות העולות מעדות המתלוננת ואמה ולתמיהות שאין להן פיתרון עובדתי או רציונאלי. עוד טוען המבקש כי בית המשפט התעלם ממארג הראיות, עת שלא נתן משקל מספיק לעובדה כי יועצות בית הספר העידו כי המתלוננת ואמה לא סיפרו להן על האירועים, בניגוד לטענת המתלוננת ואמה. בנוסף מעלה המבקש את הטענה, כי יש לפסול את עדותו של ידידה של המתלוננת מאחר והוא אישר כי המתלוננת הזכירה לו פרטים אודות השיחה ביניהם לאחר האירוע הראשון עובר למתן עדותו בבית המשפט. לבסוף טוען המבקש כי מכתב ההתרעה לפני הגשת התביעה שקיבל מעורך דינה של המתלוננת מלמד כי תלונתה נולדה במטרה לקבל כספים מידיו, ועל כן קיים מניע אפשרי להגשת התלונה אשר מקים ספק סביר ועל כן ראוי לזכותו מכול אשמה.

     מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי. לגופו של ענין טוענת המשיבה כי לענין עדותו של שותפו לדירה של המבקש, בית המשפט קבע כי היא איננה מוסיפה דבר בתחום העובדתי, מאחר שמדובר בקשיש היושב וצופה בטלוויזיה, ולא הקשיב למתרחש, תוסיף לכך את העובדה שעדותו איננה תואמת את עדותו של המבקש. באשר לעדותן של היועצות, הרי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי עדותן מתייחסת לתקופה שקדמה לאירועים בכתב האישום, כך שקשה להבין איזה משקל ניתן לבקש מבית המשפט לתת לעדותן. באשר לעדות ידידה של המתלוננת, נקבע כי הפרטים אותם מסרה המתלוננת לעד טרם עדותו הנם שוליים ואין בהם כדי לפגוע במהימנות העד.לבסוף, ובאשר למניע להפללה, נקבע על ידי בית המשפט כי המכתב שנשלח למבקש בידי עורך דינה של המתלוננת הוא מכתב סטנדרטי, אשר מהווה כתב התרעה לקראת הגשתה של תביעה אזרחית, ואין בו כדי להעיד על כוונת סחיטה.

   דין בקשת רשות הערעור להידחות.

   עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). בענייננו, המבקש שב ומעלה את אותן טענות אשר לובנו באריכות על ידי בית משפט השלום ואשר שבו ונידונו על ידי בית המשפט המחוזי ואינו מצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

   מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. בית משפט השלום קבע כי הוא מעדיף את גרסתה של המתלוננת כי מדובר בתלונת אמת על פני גרסת המבקש. בית המשפט המחוזי שקל את הטענות אותן מעלה המבקש בבקשה זו, אולם בחר לדחותן זו אחר זו; לרבות  הסתירות בעדויות אשר טען להן המבקש ובכל הנוגע למניע מאחורי הגשת התלונה בידי המתלוננת. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי מהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהרשעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום.

  אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

   החלטתי מיום 24.2.2008 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

  על המבקש להתייצב ביום 31.8.2008 , לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז לשם תחילת ריצוי עונשו.

  ניתנה היום, כ"ו בתמוז התשס"ח (29.7.2008).