האם בהלה מרכב הבא ממול, יכולה לשמש בסיס לקבלת פיצויים? 

חנה גוטליב נסעה על קלנועית בכביש פנימי בישוב בית לחם הגלילית. היה זה כביש צר ללא מוצא, בשוליו בורות קטנים. לפתע בא מול גוטליב רכב מנועי. גוטליב סברה כי הרכב המנועי עלול לפגוע בה וסטתה עם הקלנועית לצידו הימני של הכביש. הקלנועית התהפכה וגוטליב נפצעה ופונתה לבית החולים.

גוטליב דרשה כי מבטחת הרכב המנועי שבא מולה, חברת הביטוח המגן, תפצה אותה במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

התובענה הובאה בפניו של השופט רון שפירא מבית משפט השלום בטבריה.

אין חולק, ציין השופט, כי לא נוצר מגע פיזי בין הרכב המנועי לבין הקלנועית. התהפכות הקלנועית באה כתוצאה מבהלה. הרכב המנועי נסע במהירות איטית של עשרה עד חמשה עשר קמ"ש, והיה במרחק של לפחות עשרה מטר מהקלנועית.

סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגדיר את המונח "תאונת דרכים" כך:


"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;..."


המחלוקת העיקרית בתיק זה, הבהיר השופט, נעוצה בשאלת קיומו, או העדרו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב המנועי לבין פציעתה של גוטליב.

מבחן הקשר הסיבתי הוא מבחן כפול: עובדתי ומשפטי.

קשר סיבתי עובדתי מוכרע לרוב על פי המבחן של סיבה-בלעדיה-אין.

גוטליב סטתה עם הקלנועית לשולי הכביש עקב חששה מהרכב המנועי הבא מולה. יש לחשש זה, אפוא, תרומה לגרימת הנפילה. התקיים הקשר הסיבתי העובדתי.

ומה לגבי קיומו במקרה זה של הקשר הסיבתי המשפטי? על שאלה זו השיב השופט שפירא בשלילה.

המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי הוא מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר. מבחן הסיכון עונה על השאלה האם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב מנועי יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק לתת פיצוי. מבחן השכל הישר בוחן את הקרבה הרעיונית של השימוש ברכב מנועי לנזק.

גוטליב סטתה עם הקלנועית אל עבר הבור בו נפלה מאחר וחששה מהרכב המנועי אשר נסע מולה.

משיקולים של מדיניות משפטית יש להבחין בין אירוע בו אדם נבהל באופן סובייקטיבי מרכב מנועי, לבין אירוע בו לפי מדד אובייקטיבי נעשה שימוש ברכב המנועי אשר גרם לאדם להיבהל ולנקוט בפעולה שהסתיימה בגרימת נזק.

העדר הבחנה בין אירוע סובייקטיבי ואובייקטיבי, הוסיף השופט, עלול להוביל לתוצאה בלתי סבירה בה יחשבו כתאונת דרכים אירועים שונים שבהם קיים ריחוק רב בין האירוע התחבורתי ובין תגובת אדם אשר גרמה מסיבות התלויות בהתנהגותו של אותו אדם לנזק.

דוגמא למקרה זה, מציין השופט, ניתן לראות במקרה של התקף לב שנגרם לאדם בביתו עקב בהלה מרעש שהגיע אליו מהכביש הסמוך.

השופט שפירא מציע לבחון את המבחן האובייקטיבי באמצעות השאלה האם הנוהג ברכב מנועי היה יכול לנהוג בדרך אחרת ובכך למנוע את הסיכון שנגרם מתגובת הבהלה.

במקרה זה, על פי אותו מדד אובייקטיבי ועל פי אותה שיטת בדיקה, לא היה בנהיגת הרכב המנועי שבא ממול, כדי ליצור בהלה.


"רכב מנועי הוא דבר מסוכן ועצם השימוש בו יוצר סיכון. אך הנהג במקרה זה נהג ללא דופי, בדרך זהירה וסבירה והיה במרחק סביר בעת שגוטליב הבחינה בו. האם גם אז נוצר סיכון כלפי גוטליב? האם ניתן לראות בתגובת גוטליב תגובה סבירה אשר על פי מבחני הקשר הסיבתי ניתן היה לצפות אותה? נראה שהתשובה צריכה להיות שלילית".


לסיכום, פסק השופט, גוטליב לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה לקיומו של קשר סיבתי ולכן האירוע אינו מהווה תאונת דרכים. תביעתה נדחתה.
מסמך 82