לא כל פגיעה בתאונת דרכים מצדיקה הגשת תביעה 

עבד זרו נפגע בתאונת דרכים. הוא הגיש תביעה נגד מבטחת הרכב בביטוח חובה, חברת הביטוח אליהו.

זרו ואליהו הסמיכו את השופטת בלהה כהנא מבית משפט השלום בירושלים, לפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 4ג' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975.

זרו הציג תעודת חדר מיון מיום התאונה. מהתעודה עלה כי זרו התלונן על כאב בחזה ובצוואר, אולם הבדיקה הייתה תקינה. זרו לא קיבל טיפול כלשהו, זולת המלצה למנוחה של 7 ימים.

זרו לא הציג מסמכים נוספים, גם לא אישור שנעדר, ולו יום אחד, מהעבודה.

השופטת כהנא הביעה תמיהה אם זרו הוא בכלל "נפגע", במובן חוק הפיצויים. "נפגע" מוגדר בחוק כ"אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים".

מעיון בגיליון חדר המיון, קבעה השופטת, עולה שאין כל ממצא המעיד שנגרם לזרו נזק גוף. תלונות שאין בצדן ממצא ולא ניתנו טיפולים בגינן, או הנחיות טיפול אינן בגדר פגיעת גוף.

השופטת כהנא הוסיפה וציינה:


"התובע לא הוכיח ש"נפגע" בתאונה ולפיכך אינו זכאי לפיצוי. אם הייתי מגיעה למסקנה שונה והיה מקום לקבוע, אולי, שהתובע סבל מפגיעה קלה ביותר, סבורה אני שיש להתייחס לפגיעות כאלו בגדר פגיעות של "מה בכך" שאין הצדקה להגיש בגינם תביעות. גם אם נפגע סבל כאבים קלים, יום או יומיים, מדובר בכאבים שלא מצריכים קבלת טיפול ולא גורמים להפסד ממון כי אם אי-נוחות קלה, שאין הצדקה להגיש תביעות בגינם".
על יסוד האמור לעיל דחתה השופטת כליל את תביעתו של זרו. אולם מאחר וזרו היה מעורב בתאונת דרכים ופונה לחדר מיון, ועל כך לא הייתה מחלוקת, השופטת לא חייבה את זרו בהוצאות המשפט.