האם המתנה לקביעת שיעור הנכות במוסד לביטוח לאומי מאריכה את תקופת ההתיישנות של תביעת הביטוח? 

צ'ארלס מויאל רכש פוליסת ביטוח תאונות אישיות בחברת הביטוח הפניקס.

באחד הימים נפגע מויאל בעבודתו. הוא פנה אל הפניקס בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח עבור הנכות הצמיתה שנותרה אצלו כתוצאה מהתאונה.

הפניקס הודיעה למויאל במכתב כי היא תמתין לקבלת דו"ח המוסד לביטוח לאומי.

ארבע שנים לאחר התאונה, קבעה הועדה הרפואית לעררים של המוסד כי למויאל נותרה נכות צמיתה בשיעור של 28 אחוז.

מיד לאחר קבלת החלטת המוסד, פנה מויאל לחברת הפניקס, הציג בפניה אישור על גובה אחוזי הנכות שהעניקו לו רופאי המוסד לביטוח לאומי, ודרש כי הפניקס תפצה אותו עבור הנכות שנגרמה לו בתאונה בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו על ידי רופאי המוסד.

הפניקס דחתה את תביעתו של מויאל בטענה כי זו התיישנה. הפניקס הסתמכה על סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 הקובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

הדיון בטענתה של הפניקס הובא להכרעתה של השופטת דליה גנות, מבית משפט השלום ברחובות.

מהמכתב ששלחה הפניקס למויאל, מבהירה השופטת, עולה ברורות כי בלעדי קביעה רפואית של הנכות הצמיתה שנגרמה למויאל, אין אפשרות להעריך את גובה תגמולי הביטוח להם זכאי מויאל.

לכן ניתן להסיק מהמכתב, כי הפניקס הסכימה להאריך את תקופת ההתיישנות אל מעבר לשלוש השנים הקבועות בחוק, תוך המתנה לקביעת רופאי המוסד. טענתה של הפניקס, קבעה השופטת גנות, כי התביעה התיישנה, יש בה משום חוסר תום לב.

גם הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות" שרשמה הפניקס על גבי מכתבה אין בה כדי לשנות מסקנה זו, הוסיפה השופטת גנות.

המתנה לקביעת המוסד לביטוח לאומי, משמעה המתנה עד למתן החלטה סופית, דהיינו החלטת ועדת הערר.
על יסוד האמור לעיל דחתה השופטת את טענת הפניקס כי תביעת מויאל התיישנה.

מסמך 156