חיוב במע'מ על ריבית 1 אחוז בפקדונות בבתי אבות לפי בית המשפט העליון 

ברשימה זו ניווכח כי "בתי אבות" יכולים להפחית משמעותית ואף לאפס את תשלום המע"מ שהם נדרשים לשלם בגין ריבית רעיונית על פקדונות שהם מקבלים מדייריהם. כל זאת בגיבוי החלטת כבוד בית המשפט העליון.
טרם נמחיש את אופן ההפחתה, נסקור תחילה את מבנה עסקאותיו של בית אבות מול דייריו בהקשר לפיקדונות.
דיירי בתי אבות, רוכשים את זכות הדיור באמצעות תשלום חודשי, או פקדון או שילוב של השניים. הפיקדונות המופקדים ע"י דיירים בבית האבות הינם בסכומים ניכרים ובד"כ צמודי דולר. פיקדונות אלה, מוחזרים בחלקם לדיירים, לאחר שחיקה שנתית מסוימת, כשהם צמודים לדולר בלבד, וללא ריבית.
התמורה שבית האבות מקבל מדיריו עבור שירותיו מורכבת מכמה אלמנטים: התשלום החודשי הקבוע, שחיקת הפיקדון השנתית, וכן הריבית הרעיונית שצומחת לבית האבות מן הפיקדון שקיבל.
ריבית רעיונית זו, בהיותה חלק מן התמורה, חייבת במס ערך מוסף. כך נקבע לאחרונה בספק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 6722/99 מנהל מע"מ נ' מגדלי הים התיכון (להלן: "פסק הדין"). כך אף קובע חוזר של רשויות מע"מ בנדון. בית המשפט העליון באותו עניין ניתח מצב דברים זה כך: בית האבות מקבל למעשה מדיריו הלוואה אשר החזרת הכספים להם אינה כוללת תשלומי ריבית. את הריבית בגין ההלוואה, בית האבות "משלם" למלוויו הדיירים באמצעות שירותי דיור בבית אבות שהוא מעניק להם. הריבית הרעיונית החייבת במע"מ היא הריבית שבית האבות "שילם" לדיירים בגין ההלוואה בדמות שירותי הדיור שהעניק להם.
נשאלת איפוא השאלה, כיצד יש לחשב את אותה ריבית רעיונית החייבת במע"מ בידי בית האבות. לשאלה זו מספר פתרונות. פתרון אחד אותו הציע בית האבות בפסק הדין, היה חיובו בריבית רעיונית נמוכה, השווה להכנסה שהוא היה מקבל מהפקדת כספי פיקדונותיו בבנק. על-פי דרך זו, יש לבחון מהו השימוש שעושה בית האבות בכספי הפיקדונות, ועל בסיס ההטבה שכספים אלה גורמים לו - הטבה הנגזרת מהפקדת הכספים בבנק וררוחי הריבית מן הפקדון הבנקאי - יגזר החיוב במע"מ.
רשויות מע"מ התנגדו לפתרון זה, וטענו כי גובה הריבית הרעיונית יגזר מהריבית שהייתה משתלמת ע"י בית האבות אם במקום הפיקדון היה נוטל הלוואה דולרית דומה מן הבנק.
בית המשפט העליון הכריע כי מחיר טובת ההנאה החייב במע"מ יגזר לפי ריבית השוק הקיימת על הלוואות דולריות בתקופת הדיווח, ולא התשואה על פקדונות דולריים בבנקים. לעמדת בית המשפט העליון, הריבית הרעיונית החייבת היא הריבית המתבטאת בחסכון הריבית שהחברה היתה משלמת אילו נזקקה להלוואה בתנאי שוק. משכך הוא, הריבית הרעיונית החייבת היא מחיר השוק של החזקה בכספי הפקדונות והחזרתם צמודים בלבד. מדידת ריבית רעיונית זו תעשה בהתאם לעלות אחזקת כספים כאמור בשוק החופשי (מחיר הכסף = ריבית שוק של הלוואה), ולא בהתאם לשימושים האפשריים בכספים אלה, שאינם מצטמצמים בהכרח להפקדת פקדון בבנק מסחרי. מכאן הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי גובה הריבית הוא כגובה הריבית המקובלת בשוק בגין הלוואה דולרית.
לאור קביעה זו של בית המשפט העליון עולות המסקנות הבאות:
א. יש לבחון בכל תקופת דיווח את ריבית השוק הנהוגה בארץ ו/או בעולם להלוואה צמודת דולר.
ב. אין לקבל באופן אוטומטי את דרישת מע"מ לתשלום מע"מ על ריבית רעיונית שנתית בשיעור 3.25% (כבפסק הדין). דרישה זו מקורה בתקופות עבר, עת ריבית השוק על הלוואות דולריות הייתה גבוהה. כיום ניתן להשיג בעולם הלוואות דולריות בריבית הנעה בין 1% ל- 0.75%, ועל-פי סכום זה יש לערוך השומה.
ג. אפילו החוזר הישן של מע"מ וטיוטת החוזר החדש של מס הכנסה, עומדים בסתירה לקביעה זו, הנצמדת לשווי השוק. אנו כמובן רואים כהלכה מחייבת את פסיקת בית המשפט העליון ולא את חוזרי אגפי המיסים.
פרט לסוגיית שיעור הריבית הרעיונית, עלתה בפסק הדין השאלה האם שיעור ריבית השוק כולל בתוכו 17% מע"מ, או שמא על שיעור הריבית יש להוסיף מע"מ. הפער בין שתי גישות אלה הוא קרוב ל- 20% בסכום המס. בעניין זה בית המשפט העליון קבע כי שיעור ריבית השוק על הלוואה דולרית (בתקופתנו 0.75% - 1%) כולל בתוכו את המע"מ, וקיבל את גישת בית האבות.

מעבר לאמור לעיל, בית המשפט העליון הותיר ב"צריך עיון" שאלה משפטית , אשר דווקא בשנים בהן שער הדולר עולה ביחס לשקל ולאינפלציה בישראל, הכרעה בה תאפשר את ביטולו של מלוא החיב במע"מ על ריבית רעיונית בידי בתי אבות. לשם המחשת הדברים נביא את דברי נשיא בית המשפט העליון כלשונם: ניתן היה לטעון ששיעור הריבית הרלבנטי למקרה שבפנינו, הוא מדד בתוספת ארבעה אחוזים ובניכוי עליית ערך הדולר, משום שהריבית השנתית שנקבעה בתקנות מס הכנסה (קביעת שיעור ריבית), התשמ"ה-1985, לעניין סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה היא מדד בתוספת ארבעה אחוזים. אולם, טענה זו לא נטענה כלל בפנינו על ידי בעלי הדין, ולכן איננה עומדת לדיון במקרה דנן.
לעמדתנו, לאור דברים אלה, ניתן לפנות לרשויות מע"מ בשנים בהן שער הדולר עולה משמעותית לעומת המדד בתוספת 4% ולבקש לדווח על ריבית רעיונית בגובה 0 החייבת במע"מ. מאידך, בשנים בהן הריבית הדולרית בעולם אפסית, ושער הדולר יורד ומדשדש בשל כך - דיווח על ריבית שוק בגובה הנמוך מ- 1% - יחסוך מע"מ רב לבתי האבות.
מסקנתנו היא איפוא, כי יש לבחון את ריבית השוק ושערי החליפין לעומת האינפלציה, טרם שקילת דרך הדיווח האידאלית ביותר לבית האבות.