כיצד על השופט לנהוג כאשר זכותו של הנפגע לקבל תגמולים מהמוסד אינה ברורה 

התלמוד הבבלי מספר על "אדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו לבנות (הכוונה לכך שהיא תולשת את שערותיו הלבנות כדי שייראה צעיר) זקנה מלקטת לו שחורות (כדי שלא ייראה צעיר) - נמצא קרח מכאן ומכאן." (בבא קמא פרק ו' דף ס,ב גמרא)

לעיתים, בשל מבנה דיני הפיצויים במדינת ישראל, עלול גם הנפגע לצאת קרח מכאן ומכאן. אלא שכאן, האפשרות להגיע למצב כזה, נכפית על הנפגע, כפי שנראה להלן, בעל כורחו.

בשלב הסופי של הדיון בתביעת נזיקין, מחשב השופט מהו סכום הפיצויים המגיע לנפגע.

לאחר מכן, בודק השופט, אם האירוע בו ניזוק הנפגע אינו תאונת דרכים בדרך לעבודה, או תאונת עבודה, או אירוע אחר, שמקנה לנפגע זכות לתגמולים גם מהמוסד לביטוח לאומי.

מסכום הפיצויים שהוא פוסק לנפגע, מנכה השופט את התגמולים שהנפגע זכאי לקבל מהמוסד.

הנפגע אינו אמור להפסיד. הוא הרי יקבל את הסכום שנוכה מהמוסד.

גם מי שאחראי לנזקו של הנפגע (המזיק או חברת הביטוח שלו) אינם יוצאים נשכרים. אלה (למען הדיוק, למעט מעבידים ומבטחיהם) צפויים לקבל תביעה מהמוסד להחזר כל התגמולים שהמוסד משלם וישלם לנפגע.

רק המוסד יוצא כמובן נשכר. הוא גבה דמי ביטוח מלאים עבור הנפגע, כדי שבבוא היום, כשהנפגע ייפגע, המוסד יתמוך בו. והנה כשמגיעה העת, נטל הפיצוי נופל כולו על חברות הביטוח.

לעיתים, בעת פסיקת הפיצויים במשפט, לא ברור אם הנפגע בכלל זכאי לקבל תגמולים מהמוסד.

כך היה המקרה של נהאד חמודה, אשר נפגע בתאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה נגרמה לחמודה נכות צמיתה בשיעור של ששים ושניים אחוז.

חמודה הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד מבטחת הרכב, חברת הביטוח טרסט.

במקביל, הגיש חמודה תביעה למוסד לקבלת תגמולים עבור נכות כללית.

בית המשפט המחוזי אמד את נזקי חמודה וקבע בפסק הדין את סכום הפיצויים הכולל לו זכאי חמודה.

בפני בית המשפט המחוזי לא הוכח כי המוסד אישר את תביעת חמודה לתגמולי נכות כללית.

למעשה, בשלב בו ניתן פסק הדין, טרם נתן המוסד את עמדתו בתביעת חמודה לתגמולים.

על אף זאת, החליט בית המשפט המחוזי, לנכות מסכום הפיצויים הכולל, סכום של כארבע מאות אלף שקלים.

סכום הנכוי נקבע לפי חוות דעת אקטוארית תאורטית, בה חושב סכום התגמולים שחמודה עשוי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי. כמובן במידה ותוכר תביעתו לתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי.

קיצוץ סכום הפיצויים לא התקבל בהבנה אצל חמודה. הרי תביעתו לתגמולים מהמוסד טרם הוכרה.

מי יודע, ייתכן גם שהמוסד ידחה את תביעתו. חמודה חשש לפיכך כי יצא קרח מכאן ומכאן.

חמודה פנה איפוא לבית המשפט העליון.

בין לבין, נתקבלה החלטתו של המוסד לדחות את תביעתו של חמודה.

חמודה הביא בפני בית המשפט העליון את החלטת המוסד, שניתנה כאמור לאחר פסק הדין בבית המשפט המחוזי.

אלא שגם החלטה זו לא היתה סופית. חמודה הגיש עליה ערר.

נמצא שוב, כי גם בשלב הערעור בבית המשפט העליון, טרם נודע גורלה הסופי של התביעה לתגמולי נכות כללית מהמוסד.

בית המשפט העליון ישב על המדוכה.

בסופו של דבר השופט תאודור אור מצא פתרון צודק המורכב מחמשה יסודות:


1. תשלום הסכום אותו הורה בית המשפט לנכות מהפיצויים, יעוכב עד להחלטת המוסד בשאלת זכאותו של הנפגע לגימלה.

2. אם תביעת הנפגע מהמוסד תאושר, ייעשה חישוב של הגמלאות המגיעות והעתידות להגיע לנפגע, והסכום על פי החישוב, ישאר בידי חברת הביטוח. היתרה שמעבר לחישוב תועבר לנפגע.

3. היה ותביעת הנפגע מהמוסד תדחה, תהיה חברת הביטוח חייבת לשלם לנפגע את הסכום המעוכב במלואו.

4. כל סכום אותו יהיה על חברת הביטוח לשלם לנפגע, ישא הפרשי הצמדה וריבית מלאים.

5. בכל מקרה שתהיה מחלוקת בין בעלי הדין בדבר אופן השימוש בסכום המעוכב, יהיה כל אחד מהם רשאי לפנות לבית המשפט כדי שיחליט במחלוקת.

מסמך 329