להתראות מסורת, שלום נדלן 

*** פורסם באתר www.ifeel.co.il ***
מאת: שרון שגב

קירות מתפוררים, ערימות אשפה, חלונות חסומים ורעפים שבורים הם רק חלק מהמראות שמקדמים את פניך בואך נווה צדק. באותם מקומות היו בעבר בתי כנסת פעילים, שהיו חלק בלתי נפרד מנופה הקדום של השכונה. וזה עוד במקרה הטוב. ומה במקרה הרע? ובכן, מדובר בהרס מוחלט של בית הכנסת לטובת הקמת בית פרטי או רחמנא ליצלן מגרש חניה למבקרים הרבים ולתושבים.

מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על שכונת נווה צדק הציורית שבתל אביב? בתי קפה טרנדיים, רחובות צרים, חנויות מעצבים, בריזה מהים, בתים יוצאי דופן ואווירה נוסטלגית. מי היה מאמין שפעם זה נראה כל כך שונה.

עולם הולך ונעלם
כשקנה ר' אהרון שלוש ב-1883 אדמות חוליות לא הרחק מיפו, הוא היה בטוח שמשפחות יהודיות רבות יקפצו על המציאה ויגידו שלום לחומות יפו הצפופה. אך לא כך היה, והוא נאלץ להתחנן בפני עסקנים כמו יוסף מויאל וחיים אמזלג שיצטרפו אליו לבניית עיר יהודית חדשה, עד שנאלץ לתת אדמות בחינם. רק שיבנו. ואכן בנו, וב-1887 נוסדה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו. 120 שנים עברו מאז, וכיום פניה של נווה צדק עברו מתיחת פנים רצינית.

בתי מגורים, שטחים, מבני ציבור, ובתוכם בתי כנסת, נמכרים למרבה במחיר. מבנים בעלי משמעות היסטורית, ארכיטקטונית, תרבותית ודתית נמחים בהינף יד, ובמקומם קמים קומפלקסים מפוארים. אך אם תסתובבו ברחובות נווה צדק, בין כל הבתים הקטנים והחצרות הסגורות תגלו עולם הולך ונעלם שמספר את סיפורם של תושבי השכונה. עולמם של בתי הכנסת.

לאורך השנים נבנו בשכונה עשרות בתי כנסת, כשסגנון הבנייה היה מגוון ולא אחיד. חלק מבתי הכנסת נבנו בהשקעה כספית גדולה וכללו מוטיבים ארכיטקטוניים כגון תקרות גבוהות, קשתות וויטראז'ים. לרוב היה מדובר בבתי הכנסת הציבוריים. הסוג השני הוא בתי כנסת פרטיים שנבנו על ידי משפחות. בדרך כלל מראם של אלה היה פשוט, סגפני ופרקטי. חלק מבתי הכנסת כבר נהרסו, חלק אחר נטוש ונמצא בסכנת הריסה והחלק האחרון מיועד לשימור על ידי עיריית תל-אביב.

בית הכנסת הפך למחסן
בית הכוהנים, שנמצא ברחוב כי"ח, הוא בית כנסת בעל חשיבות ארכיטקטונית גבוהה. בית הכנסת נבנה מאבן כורכר מקומית וחופה בגג רעפים. חלונות גדולים מפארים את חזיתו ומעליהם חלונות עגולים. כיום נצבע בית הכנסת והוא משמש כמחסן למסעדה הממוקמת מעבר לכביש.

מתחם שערי תורה, ה'קומפלקס' המפואר שנבנה בשכונת נווה שלום בין הרחובות אלעזר ושמרלינג, בניצוחו של זרח ברנט (מייסד שכונת נווה שלום), נמצא כיום במצב מחפיר ורובו הרוס לגמרי. המתחם שימש בעבר כמרכז הרוחני של נווה שלום, וכלל תלמוד תורה, בית כנסת גדול, בית ספר למלאכה וישיבת ברכות. בחדרי הכיתות, השטיבעלאך, פעלו בתי כנסת קטנים ועל גג בניין תלמוד התורה פעל בית הכנסת "הנץ" שהכיל מספר רב של מבנים.

ארון הקודש של תלמוד התורה היה מהמפוארים באזור וכלל במת עץ עם פיתוחים מהודרים וחלונות מקושתים. בתוך בית הכנסת אופסנו תשמישי קדושה רבים ויקרי ערך.

עם השנים נעזב המקום ומצבו התדרדר. חלק גדול מהחללים הושכר כמחסנים, החדרים נבזזו ונשרפו, הגגות נפלו ורק בית הכנסת הגדול שופץ, שלא כמו במתכונתו המקורית, והוא עדיין פעיל. לפני כ-8 שנים נמכר הקומפלקס למשפחת ורסנו, אך מאבק עיקש של גורמים שונים, ביניהם המועצה לשימור אתרים, הצליחו לעצור בינתיים את הבנייה בו. על-פי אומדן שמאי ערכו של הנכס עולה על סכום של חמישה מיליון דולר.

כיום הדבר היחיד שנותר מהמתחם, מלבד בית הכנסת שפועל בסמוך, הוא השער המפואר שעמד בחזיתו. מדובר בשער ברזל צבוע תכלת, עליו מפורזלים עיטורים וסמלים יהודיים. השער היפהפה עומד עזוב וחלוד, כשאת פתחו מעטר פח אשפה ירוק.

בית הכנסת 'שלוש', הנמצא בפינת רחוב שלוש ואמזלג, הועבר על ידי משפ' שלוש ממשכנו בתחומי יפו העתיקה אל חצר בית המשפחה בנווה צדק. איתו הועבר גם ארון הקודש, בו מצוי ספר תורה עתיק שהגיע עם המשפחה מאלג'יר במחצית הראשונה של המאה ה-19. מדובר בבית כנסת קטן אך בעל איכויות ארכיטקטוניות רבות - תקרה גבוהה, ויטראז'ים שמעטרים את החלונות ושער ברזל עם עיטור מגן דוד. כרגע בית הכנסת משופץ, צבוע ופעיל.

קירות מתפוררים וחצר ריקה
כאמור, רבים מבתי הכנסת נהרסו כליל לטובת חניונים או בתים פרטיים. אחד מהם הוא בית הכנסת 'תלמוד תורה - חסידי בעלזא' ברחוב עין יעקב 13. המבנה הוקם בשנת 1948 בתוך בית יפה ומרשים בן 22 חדרים, שבגלגולו הקודם שימש משכנם של מורי בית הספר לבנות (מתחם סוזן דלל). חזית המבנה היתה מעוטרת וציורית, בחצר נבנתה באר מים והמבנה עצמו רוצף באריחים מיוחדים. בשנת 1983 נהרס המבנה כליל.

בית כנסת המיועד לשימור על ידי העירייה הוא "אהל יצחק" - חב"ד ברח' עין יעקב 28 פינת מגדל. בית הכנסת נוסד בשנת 1903 ושימש כמרכזם הרוחני של חסידי חב"ד ביפו למשך שנים רבות. מאחורי בית הכנסת נבנו מדרגות לעזרת הנשים שהיתה בקומה השנייה, ואת הקירות עטרו ציורי קיר מעשה ידיו של האמן גרשון אינבונד. אחד מציוריו של נחום גוטמן הוא בית כנסת חב"ד.

כיום נמצא המבנה במצב פיזי מחפיר. חלונותיו נאטמו, עזרת הנשים התמוטטה, הקירות מתפוררים והחצר הגדולה, ששימשה בעבר מקום להתכנסויות, עומדת ריקה.

העירייה מתכננת להפוך את המקום לגן ילדים, למרות המחאה הציבורית שקמה בעקבות התוכנית.

מי שפועלת ללא הרף למען הצלת בתי הכנסת ביפו היא יפעת אביצדק-קלפה, בוגרת תואר שני בלימודי ארץ ישראל ומדריכת טיולים המעבירה, בין היתר, סיורים בת"א. יפעת הקימה ועד להצלת בתי הכנסת, והיא פועלת ללא משאבים ומנסה לגייס כמה שיותר אנשים למאבק.

עבודתה של יפעת כוללת מאבק משפטי נגד הריסתם של בתי הכנסת, פגישות שהיא מכנסת, פרוטוקולים, מכתבים למוסדות השונים, פרסום בתקשורת וכל דרך אפשרית אחרת שתעזור לשמור על הפנינים היקרות.


ההבטחה שלא מומשה
לדבריה של יפעת, אחד המחדלים שעוררו הדים בתקשורת הוא מקרה בתי הכנסת 'קהל חסידים א'' (רח' רוקח 18) ובית הכנסת 'מראות הסולם' (רוקח 20).

בית הכנסת 'קהל חסידים א' הוא אחד משלושת בתי הכנסת הראשונים בשכונה, ונוסד בשנת 1890, ככל הנראה על ידי שמעון רוקח מייסד השכונה. המבנה היה בעל ערכים ארכיטקטוניים וציורי קיר רבים. היה פעיל עד לסוף שנות השמונים עם מת אחרון הגבאים. כיום עומד במקום בית פרטי, לאחר שנמכר הנכס על ידי רשם ההקדשות, שאמר בזמנו כי השיקול שעמד בבסיס ההחלטה למכירת הנכס היה אי יכולת לממש את מטרות ההקדש, כלומר - מצב הנכס היה ירוד וחייב שיקום מאסיבי, מה שדרש כספים שאינם נמצאים אצל אותו הגוף.

בית הדין הרבני אישר את העברת בית הכנסת לידי חברת "באמונה", העוסקת בניהול הקדשים לנאמנותו של עו"ד שחור, מי שאיתר את הנכס, ובהמשך נמכר לעו"ד אמיר חן.

עיריית תל-אביב והאפוטרופוס הכללי החליטו להתערב וטענו כי בית הדין הרבני פעל בחוסר סמכות כשאישר את מכירת הנכס. בעל הנכס, עו"ד אמיר חן, טען מצדו כי יוזם המכירה היה בית הדין הרבני שפרסם זאת במכרז, ולכן זכה בנכס ביושר.

ההסכמה שהושגה בסופו של דבר, לאחר שהמקרה הגיע לבית המשפט המחוזי, היתה כי הנכס יעבור לנאמנותה של עיריית ת"א, ומהכספים שיתקבלו מהרכישה ישוקם וישומר בית הכנסת הסמוך - "מראות הסולם".

בית הכנסת "מראות הסולם" היה אחד מבתי הכנסת היפים בנווה צדק. תקרתו הגבוהה, חלונותיו הרבים המקושתים והמעוטרים בויטראז' ובפיתוחים, ציורי הקיר המרשימים, במת העץ המגולפת, ספסלי העץ הרבים וחזיתו המרשימה בעלת המרפסת הבולטת והמעוטרת הפכו אותו למראה משובב נפש. הוא הוקם ב-1890 וכמעט נהרס ב-1981, אך בעזרתם של תושבי השכונה הוחלט לבסוף שלא להרסו.

בשנת 2000 הוצת בית הכנסת בזדון. החשד הוא כי מדובר בקבוצה חרדית שרצתה למנוע תכנון של העירייה להפוך את המקום לבית תפילה רפורמי.

בפועל, עד היום לא שוקם 'מראות הסולם'. העירייה טוענת כי הממון אינו מספיק לה, ובית הכנסת עומד בשיממונו ומתפורר אט-אט.

לדבריה של אביצדק-קלפה, "הועד להצלת בתי הכנסת ואתרי המורשת בנווה צדק הוקם לאחר החרבת בית כנסת 'קהל חסידים'. התחושה כי הנושא המשמעותי של שימור עברנו התרבותי והרוחני נופל בין הכיסאות. הסתבר מחקירת הנושאים כי מבנים רבים ובניהם בתי כנסת אינם מוגנים חוקית, ואחרים המוגנים חוקית נמצאים במצב מחפיר עקב בעיות תקציביות. כיום, מאחר שהנדל"ן באזור המדובר כל כך יקר ומבוקש, השתלטות על כל חלקה אפשרית בנווה צדק היא עניין יומיומי".

יוצאים למלחמה
סיפור לא יאמן, הטומן בחובו פן אנושי נוגע ללב, הוא סיפורו של בית הכנסת ובית המדרש 'חברת ש"ס' ברחוב חברת ש"ס 7.

בית הכנסת הוקם על ידי הרב זאב וולף גרינוולד בשנת 1911 והיה פעיל עד שנת 1975, כשבבית הסמוך גרו שומרי בית הכנסת הקשישים, יוסף ופסיה צייגר, עד שנת 1988. חצר בית הכנסת ובית המדרש נשקו לבית אחיו של הרב קוק, חונא קוק.

מייסד המקום הוא סבו של אביו של האמן חוני המעגל אצקוביץ', אשר בשלב מסוים הפסיד אותו לטובת באי כוח 'ההקדש' (רשם ההקדשות) ומנסה לזכות בו מחדש. חוני עושה הכל כדי להחזיר אל חיק משפחתו את בית הכנסת, אך המלחמות לא נגמרות. בראש ובראשונה סבל בית הכנסת מפלישה ומבזיזה, ובשלב מסוים החלו השכנים מימין ומשמאל 'לנגוס' בו חלקים, המשמשים כיום כחניה לבית פרטי בצדו המזרחי וכחלק מבית אחר בצדו המערבי.

בסיפור שלנו יש גם דון קישוט אחד שהחליט ללכת עד הסוף עם המאבק. לפני כמה שנים ביקר דניאל רוימי ידיד קרוב שגר בסמוך. הוא ראה בית הכנסת המתפורר, שמע את הסיפור והחליט לעשות מעשה. בעצה משותפת עם חוני המעגל עבר דניאל להתגורר בבית הכנסת. הוא לן באוהל בחצר, למד תורה במשך היום, שמר על בית הכנסת במשך 24 שעות ועם הזמן הפך אותו לפעיל. אגב, ברגע שהפך בית הכנסת לפעיל לא ניתן להרסו.

במשך הזמן סבל דניאל מהתנכלויות של שכנים, ניתוקי חשמל לתקופה של חודשים ובדידות. את ביתו הוא מכר, ומאחר שלא עזב את בית הכנסת לדקה, גם לא כדי לעבוד, השתמש בכסף זה עד שאזל. כיום עובד דניאל בסופרמרקט בלילות ובימים הוא מסתובב במגדלי המשרדים שמסביב ומנסה לגייס מניין לתפילות.

זהו מצבם של בתי הכנסת ביפו. לא ידוע מי מהם ישרוד ומי יהפוך ברבות הימים לביתו הפרטי של זה או של אחר. נווה צדק הפכה לשכונה שהכסף בה משחק תפקיד והמסורת נדחקת הצידה במקרה הטוב, ובמקרה הרע מושמדת בשם הקפיטליזם.

במשך עשרות שנים מסתובב חוני בנווה צדק ומצלם את בתי הכנסת מבחוץ ומבפנים. את האזור בו נולד וגדל הוא כבר לא מכיר. את בתי הכנסת שהיו חלק מנוף ילדותו לא יזכה עוד לראות וכל שנותר מהם הוא אוסף מצהיב של תמונות.