הילד כישות נפרדת מההורים (או מהי סימביוזה) 

בגידול ילדים, פעמים רבות, לא קל לנו לראות את הילד כנפרד מאיתנו.
תהליך ההיפרדות של הילד מאיתנו קורה במספר שלבים. תיאוריות פסיכולוגיות מתארות את תהליך ההיפרדות הקוגניטיבי, מנטאלי, וריגשי של הילד.
לפי אריקסון, הדבר קורה כבר בשנת החיי הראשונה של הילד, כאשר התינוק משיג תחושה של אמון בסיסי בעצמי ובסביבה. הדבר קורה אם האם נענית לצורכי התינוק באופן מהימן ואוהב. תחושת האמון שרוכש התינוק לאם באה לידי ביטוי בכך שהוא מרשה לאם לצאת מטווח ראייתו ללא גילוי של סימנים מיוחדים של אי נוחות או בכי, מכיוון שהוא יודע שהאם תמשיך למלא את צרכיו, כמו שעשתה עד עכשיו. הן סאליבן והן וויניקוט מתייחסים לחצי השני של שנת חייו הראשונה של התינוק, כשלב בו התינוק מתחיל להבחין בין "אני" ל"לא אני" והקשרים של התינוק עם האם. מתוך ההתנסות עם הדמויות המשמעותיות בחייו של התינוק, מפתחת אצלו אוריינטציה כללית לעולם.
מבחינה פיזיולוגית, הדבר קורה כאשר הילד לומד לזחול, ובכך הוא רוכש לו את היכולת להתרחק ולהתקרב מחפצים ומאנשים (ובעיקר לבדוק את יכולת ההתרחקות וההתקרבות מאמא שלו).
יחד עם זאת, פעמים רבות, ובניגוד לציפייה הרציונאלית, לנו כהורים קשה להיפרד מהילדים.
הקושי הזה להיפרד מהילדים נובע מהצרכים האישיים שלנו. ופעמים רבות, אינו משקף את הצורך של הילד (יחד עם זאת, אמא שתתקשה להיפרד מבנה, כתגובה רגשית התנהגותית, גם בנה יתקשה להיפרד ממנה).
אנו נוטים לייחס את רגשותינו, מצב רוחינו, מאווינו, פחדינו ועוד לילד שלנו. מצב זה נקרא סימביוזה.
תורת ה"אימאגו" של ד"ר הארוויל הנדריקס והלן הנט (הורות מודעת, ע"מ 62, הוצאת אחיאסף 2004) מגדירה סימביוזה, כמצב שבו מישהו יוצר לו דימוי של אדם אחר, ומתנהג כאילו הוא האדם הזה.
סימביוזה פירושה, שאנו כהורים, שוללים את תחושותיו, רצונותיו, מחשבותיו וכו' של הילד.
פעמים רבות מופיעה הסימביוזה תחת הנימוק של "טובת הילד". אנו כהורים חושבים שאנו יודעים מה טוב לילד.
כהורים, אנו רוצים שלילדינו יהיה טוב. אנו רוצים שהם יחיו ברווחה, שיהיה להם נוח ושיחוו את החיים על הצד הטוב ביותר.
כל הדברים האלו הם שיפוטים. הם השיפוטים שלנו כהורים לגבי מה טוב ומה נכון. הם מתייחסים למה טוב לי. אין זה מתחייב שמה שטוב לי יהיה גם טוב לילדי.
העובדה שלי קר (ולי תמיד קר...) לא מעידה שלילדי קר. כמו שאני מודעת לעובדה שבעלי ואני מגיבים שונה למזג אויר (לי תמיד קר ולו בדר"כ חם), כך אני צריכה להיות מודעת לעובדה, שאני ובני מגיבים שונה למזג אויר.
יחד עם זאת, מתוך הרצון שלי, שלבני יהיה טוב, כשלי קר, אני תמיד נוטה לחמם גם אותו. דוגמא זו מעידה על סימביוזה. זוהי דוגמא התנהגותית. הצורה הנפוצה ביותר, שבה מופיעה הסימביוזה, היא צורה מילולית. אנו נוטים לפסול, לבקר ולשלול את ילדינו כאשר הוא מגיבה באופן שאינו תואם את תפיסתנו, הרגשתנו וכו'.
גם במקרה זה אני יכולה להביא כדוגמא, מקרה אישי שקרה לי עם בני: הושבתי אותו בכיסא התינוק, ובני טען שהכיסא חם. נגעתי בכיסא, ולטעמי הוא לא היה חם וכך גם אמרתי לו. באותו הרגע תפסתי את עצמי וראיתי כיצד באופן טבעי (יותר מדי טבעי לטעמי) אני פוסלת את תחושותיו של בני שאינן תואמות את תחושותיי.
דוגמאות נוספות לדיבור סימביוטי אנחנו יכולים לראות במשפטים: "לא יכול להיות שכך אתה חושב"; "נכון שהיה לנו כייף?"; חם כאן. תוריד את הסוודר"; "אתה לא חולה"; "אני לא יודע/ת מה לעשות איתך"; "מה פתאום אתה מתנהג כך?!"; "אתה יכול יותר מזה"; ועוד.
אני מאמינה שכל הורה יכול להוסיף ביד רחבה עוד דוגמאות.
כולנו לוקים בחשיבה סימביוטית. חלקה נובעת מהרצון שלנו לגונן על ילדינו, וחלקה נובעת מהפגיעות שלנו, מהמקום בו אנו, כילדים, חווינו טראומות, חסכים, חוסר קשר או עודף קשר עם הורינו.
אם כילדים, הורינו לא אפשרו לנו לבטא את עצמינו. לא אפשרו לנו לחוות את הילדות והמציאות מהמקום שלנו, גם כהורים, יהיה לנו מאוד קשה לאפשר לילדנו לבטא את עצמם.
איך משנים את מהות הקשר הסימביוטי?
ראשית, מקשיבים. כפי שכתבתי במאמר "לדעת להקשיב (מידעון אפריל, ראה פרסום באתר). מקשיבים למה שהילד אומר. במידה ומה שהוא אומר, יוצר בנו התנגדות, עלינו להבין שההתנגדות היא שלנו, ומעידה עלינו ועל הפגיעות שלנו, ולא של ילדינו.
שנית, שמים לב למה שאנחנו אמרים (ראה "כוחה של מילה" מידעון מרץ, ראה פרסום באתר).
איך עושים את זה בפועל?:
משקפים לילד את התחושות שלו ואת התחושות שלנו.
למשל, במקרה הכיסא שציינתי, הדיאלוג היה צריך להישמע כך:
אור: "חם"
אמא:" הכיסא חם?"
(נוגעת בכיסא)
אמא:"אני לא מרגישה שהכיסא חם. אתה מרגיש שהוא חם?"
אור: "כן. חם."
אמא: "בו נעשה "פו" לכיסא כדי שיתקרר.
(אמא ואור עושים "פו")
אמא: "עכשיו הכיסא בסדר?
אור: "כן". (ומתיישב בכיסא)
(לאחר שתפסתי את עצמי שוללת את בני ונהגת בסימביוזיות עם רגשותיו, עצרתי והתחלתי בדיאלוג מחדש. הדיאלוג המובא כאן, הוא הדיאלוג שניהלתי עם בני).
למעשה, השאלה אם הכיסא חם או לא, אינה רלוונטית. מה שרלוונטי, הם תחושותיו של הילד, והלגיטימציה שאנו נותנים לתחושותיו, בין אם הן אמיתית בעינינו או לא.

דיבור סימביוטי נובע מכמה תחושות לא מודעות המלוות אותנו ההורים:
1. תסכול ("כמה פעמים אפשר להגיד לך אותו הדבר????")
2. הנחה שהילדים יודעים מה לעשות במצב נתון כלשהו ("אתה יודע שככה לא מתנהגים")
3. קביעה שהילד טועה, משום שהוא לא חושב או מרגיש כמונו ההורים ("לא יכול להיות שככה אתה חושב").
4. כאשר אנחנו אומרים "אנחנו" ומתכוונים למה שהילדים חושבים ומרגישים, לפני שבררנו זאת קודם עם הילדים (היה לנו כייף היום בגן החיות, נכון?)
5. כאשר אנחנו מייחסים תכונות שליליות לילדינו (אי אפשר לסמוך עליך, אתה עקשן, הילד הזה קשה, וכו')
6. כאשר אנחנו מעורבים, יותר מדי, בפעילויות ובמטרות של ילדינו (כשאתה משחק, אתה חייב להיות ממוקד יותר, זה המפתח להצלחה)
7. כשאנחנו טוענים, שההתנסויות של הילדים לא אמיתיות (אין לך ממה לפחד- אין מפלצות; אני יודעת שהכל בסדר אצלך. אין לך חום, וכו')
8. כאשר אנחנו טוענים שידוע לנו איך הילדים מרגישים או צריכים להרגיש (אתה בטח מרגיש נורא עכשיו, אני יודעת איך אתה מרגיש, וכו')

אז איך משנים את התחושות האלו ומאפשרים לילד לחוות את העולם ולהרגיש שלם?
עלינו לזהות בעצמינו (בתוכנו) את ההתנהגויות שלנו. מה מניע אותנו, מה משתק אותנו. איך אנחנו תופסים את עצמינו בעיני עצמינו, איך אנחנו חושבים שהחברה תופסת אותנו (למי שיש ילדים גדולים, יכול פשוט לשאול אותם, מה בו מפריע להם [בלי ביקורת, כמובן]. ניתן גם לשאול את בן הזוג).
עלינו לשנות את התנהלות השיחה שלנו עם ילדינו. במקום לקבוע לו מה הוא חושב/ מרגיש/ צריך להתנהג, עלינו לשאול אותו את השאלות.
עלינו לקיים עם ילדינו דו- שיח דו- כיווני ולא דו- שיח חד כיווני.

נכון, קל יותר להגיד מאשר ליישם. אך אם נראה בעובדת היותנו הורים, כר להתפתחות אישית. מקום בו אנו יכולים לתת לעצמינו ולהיות אנחנו אנשים יותר טובים עבור עצמינו, נוכל לעסוק במודעות הורית בצורה חיובית ופוריה יותר.

ולעניין זה אני רוצה לציין, כי ניתן לבצע עבודות של מודעות עצמית באופן עצמאי. יחד עם זאת, עבודה עם מומחה, קבוצות מודעות, קבוצות הורים וכו', מעצימה את עבודת המודעות ומאפשרת לנו להסתכל מזווית נוספת על הדברים, להפנים ולהטמיע התנהגויות חדשות ולאהוב את עצמינו יותר.