פרשת שמות של סדרת המאמרים הזאת נמשכת במאמר על סוגיית שם נעורים לעומת שם נישואין של אישה, והיבטים שונים הנוגעים לה. לפני דור או שניים לא היה ספק שאחרי נישואיה האישה משנה את שם משפחתה ומאמצת את שם משפחת בעלה. עד כדי כך היה המנהג מוצק ש"שמות הנעורים" של אימותינו נחשבים למידע תוך-משפחתי שקשה להגיע אליו, והוא משמש למשל לזיהוי האדם בטיפול טלפוני בחשבונות שירותי אינטרנט וכדומה. ככל שחולפות השנים כך נחלש תוקפה של מסורת זו. הנה כמה סיבות לכך [מקורות: בעיקר Ynet, ויקיפדיה, ופורטל "נשים"]:
1. למשל בת למשפחה ידועת שם היוצאת לקריירה עצמאית יכולה לרצות לשמור את שם הוריה ככרטיס ביקור מעורר ציפיות. שרת החוץ של ישראל ציפי לבני נשואה לנפתלי שפיצר, אך איש אינו מכירה בשם ציפי שפיצר, כמובן. היא שומרת על הייחוס לאביה, איתן לבני, ממפקדי אצל. כמו ציפי לבני גם שרת החינוך (לשעבר) לימור אהבה (זה שמה האמצעי) לבנת היא בתם של לוחם הלח"י עזריאל לבנת (וייס) ושל 'זמרת המחתרות' שולמית לבנת. ובוודאי אהבה את שם אביה, שהרי לא החליפה אותו. אמה, לעומת זאת אינה מזוהה בוויקיפדיה בשם נעוריה, היא פשוט לבנת מאז שנישאה לעזריאל בהיותה בת עשרים. וחוץ מזה אולי עדיף שלימור תישאר לבנת: [ויקיפדיה]: מבקר המדינה פתח בסוף שנת 2005 בחקירה סביב ההתקשרויות של אליחי הניג, בעלה, עם הרשויות המקומיות. לבנת, בתוקף תפקידה כשרת החינוך הזרימה עשרות מיליוני שקלים למימון לימודי המורשת, כשבעלה ואביה שיווקו את תכניות המורשת הממוחשבות למוסדות חינוך שהיו תלויים בתקציבי משרד החינוך. כשרה חתמה גם על תקנה חדשה "ללימוד המורשת של כוחות המגן והמחתרות". בעקבות התקנה הזאת הוכפל פי ארבעה תקציב העמותה שאמה מנהלת בשכר. בתגובה להאשמות אלו מסרה: "אין ניגוד עניינים - פעלתי לפי הכללים".
2. פתרון ביניים הוא לשמור לאורך זמן את שם הנעורים בצד שם הבעל (מימין או משמאל לשם הנעורים) ולהיקרא בשני שמות, בהפרדת מקף או בסוגריים, כדוגמת זינה הרמן (שטרן). זינה הרמן, דיפלומטית ישראלית וחברת כנסת מטעם המערך. נולדה בלונדון למשפחת שטרן, עלתה ארצה בשנת 1940 והחלה לעבוד בוועד הקהילה בירושלים כעבודת סוציאלית. הקריירה שלה משובצת בתפקידים ראויים, ובהם: חברה במשלחת ישראל ליד האו"ם, נציגת מדינת ישראל ביוניצ"ף. סגנית מנהל הלשכה לסיוע טכני במשרד ראש-הממשלה, ומנהלת המחלקה למוסדות בינלאומיים במשרד החוץ. לאורך השנים פעלה במסגרת ארגונים בינלאומיים בנושאי רווחה, זכויות אדם ומעמד האישה. היא אלמנתו של שגריר ישראל בארצות הברית ונשיא האוניברסיטה העברית, אברהם הרמן. אימה של חברת הכנסת לשעבר, פרופ' נעמי חזן. כמובן, עם חתן נכבד כאברהם הרמן (שהיה שגריר ישראל בארה"ב ונשיא האוניברסיטה העברית בירושלים), השם המאומץ בנישואין מוסיף לוויית חן מיוחדת לייצוג באמצעות השם.
3. לפעמים האישה מאמצת את שם בעלה אחרי הנישואין, אבל מתגרשת, ואחרי גירושיה מבקשת לחזור לשם נעוריה. אבל השם המאומץ כבר מכיל התקשרויות משלו, ולכן לפעמים עושים פשרה: לא מוחקים אותו אבל מוסיפים לצדו את שם הנעורים, למשל הח"כית רוחמה אברהם-בלילא נולדה בלילא, הפכה לאברהם עם נישואיה, אך אחרי גירושיה ומות אביה החזירה את שם נעוריה לשם משפחתה שאימצה בנישואין. דרך אגב, סיפור זה מייצג מגמה של בני עדות המזרח, נשים וגברים, לחזור לשמות משפחותיהם המקוריים, ואולי יש בו בשורה טובה על התפוגגותה ההדרגתית של הסטיגמה על שמות אופייניים לעדות המזרח, הידועה במונח "מבחן בוזגלו". מקורו של המונח הוא בהחלטתו משנת 1976 של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, להורות לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין במה שנודע לימים כפרשת ידלין. באותו הקשר אמר ברק: "דין ידלין - כדין בוזגלו", דהיינו אין הבדל בפני החוק בין החזק לחלש, ובהתאמה לאותם ימים, בין מי שנתפס כחזק - אשכנזים ותיקים, לעומת החלש - בני העליות החדשות ובעיקר המזרחים.
4. ואריאציה קלה על הנושא היא שינוי של השם המאומץ, למשל כש"מעברתים" אותו: רבים יודעים שלפני שגולדה מאיר נקראה בשם זה היה שמה (שאימצה בנישואיה) מאירסון, אך רק מעטים יודעים ששם נעוריה היה מבוביץ'. אולי מסכת היחסים הקשה שבין גולדה להוריה, אולי העובדה שהם היו אנשים פשוטים ונטולי תהילה, ואולי ההתרחקות משמות "גלותיים" באותה תקופה יכולים להסביר את ההיעלמות הכמעט מוחלטת של שם נעוריה של אם בנה של גולדה מאיר. כי הרי כך אנו קוראים בויקיפדיה: גולדה מאיר נולדה ב? 1898 בקייב, באימפריה הרוסית (היום בירת אוקראינה), כגולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. בשנת 1903 היגר אביה לארצות הברית. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק, התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי. הוריה, שנותרו עניים למרות חנות שאמה פתחה, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה" סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בתיכון והתעמתה על כך עם אמה השתלטנית. אחותה שיינה ובעלה, שלו נישאה בינתיים, סיפקו לה פתח מילוט, עניים מרודים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם בדנוור. בגיל 15 נעלמה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.
5. בסופו של דבר, תיתכן כמובן שרשרת שלמה של שינויים: למשל ניצה, שנולדה זינגר ואחרי הצבא שינתה את שמה לרונן, וברבות הימים התחתנה עם זלמן גולדברג והם עיברתו את שמם להרפז. וכך יוצא שניצה היא הרפז-גולדברג-רונן-זינגר (שמות בדויים, סיפור אמיתי).
יש הקושרים את הרצון לא להחליף את שם נעורי האישה אחרי הנישואין (או לחלופין, לשמור אותו בצד שם משפחת בעלה) עם מגמות פמיניסטיות. קובי נחשוני ב-Ynetחדשות, 25.12.07, מספר: "הרב ישראל רוזן. במאמר שיפורסם בעלון 'שבת בשבתו' שיופץ בשבת בבתי הכנסת טוען כי שימור שם המשפחה המקורי לצד שם משפחתו של הבעל עלול להפוך למדרון חלקלק, שסופו הענקת שמות משפחה שונים לילדים המשותפים. 'אינני רואה את עצמי כשמרן מושבע, אך התנגדותי לפמיניזם היא טוטאלית ככל שהיא פוגעת בערכי המשפחה, והיא פוגעת!'. [...]ברור לכל כי כפל השמות לנשים נשואות אינו סוף פסוק. יש כבר ניצנים לנשואות המחזיקות בשם משפחת נעוריהן בלבד, כאומרות: 'הנישואין הם פרט משני בחיים', 'מי צריך לדעת שאנו נשואות?' ו-'זו פלישה לצנעת הפרט'". הרב מדגיש שהסברים אלו אינם פרי דמיונו, והוא ליקט אותם ממאמרים "המטיפים לאג'נדת שימור שם הנעורים מנימוקים אלו ודומיהם". לדבריו, אידיאולוגיה זו "עטופה במילים יפות כשוויוניות, ושימור הזהות האישית".
אבל מיכל רום, Ynetדעות, 4.1.08, מרגיעה אותו ומספרת על מחקר שבו "רואיינו יותר מ-40 נשים שערכו מגוון של בחירות ביחס לשם המשפחה. הן נבחרו מבין כ-550 נשים שמילאו שאלונים בנושא. כולן ללא יוצא מן הכלל מעידות על חשיבותה של המשפחה בעולמן, עד כדי כך שהן לא מוכנות לוותר בקלות יתרה על השם שלהן מבית. זה חלק גדול מהעניין: להיות שייכת גם למשפחת המוצא, ולא לעבור לגמרי למשפחה שלו. [...] ברוב המקרים הן גם מקפידות מאוד על "כבודה" (בניסוחו של הרב) של המשפחה החדשה שהקימו, ולכן לא מעונינות לתת לילדיהן שם כפול. ברוב המקרים האשה נותרת לבדה עם השם הכפול, וכך נושאת על גבה את סימון הפמיניסטית. והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו."
בימים האחרונים של חודש יולי 2008, שבועיים לפני תשעה באב, נדון הנושא בדברים שנשא הרב מצגר ובתשובה שענתה לו מיד אריאנה מלמד (ראו Ynet ב-29 בחודש).
הרב מצגר "הסביר כי הכוונה במילה 'שמם' היא בשם המשפחה. בדבריו הדגיש שעל אף שלא מדובר בעניין הלכתי אלא בחידוש של 200 השנים האחרונות, מאחר שבעבר היו נקראים על שם האב בלבד, לדוגמה: יוסף בן יעקב. אבל שם המשפחה הפך להיות עניין ששם המשפחה נקרא על פי הבעל והאישה צריכה לדבוק בבעלה ולהקים את משפחתה יחד איתו כדי שיהיו יחד לבניין שלם".
ועל כך ענתה אריאנה מלמד: "כשאתה מבקש מנשים לוותר על שם נעוריהן, שמן מבית, אתה לא רק מוחק את זהות נעוריהן ובתיהן. אתה, כבוד הרב, מבקש למחות את זכרן של מיליוני משפחות בישראל. כולן ראויות להיזכר לא פחות מן המשפחות שלי, מן הנשים הנפלאות שבמשפחות שלי, שהן שורש נשמתי וחלבי ודמי ממש. אשמח להכיר לך עוד נשים נפלאות שכאלה, כבוד הרב. האם תרצה?"
לשם חידוד הסיבה למורת הרוח הפמינסטית ממנהג החלפת שם הנעורים לשם הנישואין, אפשר לבחון את הרמיזה החזקה על מעמדה החברתי ותפיסת זהותה של האישה במנהג הרומאים העתיקים. הבה נקשיב להרהורי לבנו למקרא הדברים הבאים, מהוויקיפדיה. מדובר במנהגי מתן שמות לנשים במשפחות החופשיות, המכובדות, בעלות האזרחות, ברומא העתיקה. מעיון ביקורתי נעמוד מיד על כך שהשם שניתן לילדה לא אפיין אותה כזהות עצמאית, אלא כפריט ממסופר מנכסי אביה. בתחילה היא יוחסה לאביה, ולא רק כמקובל כיום, אלא גם בשמה הפרטי, ואחר כך, עם נישואיה, היא יוחסה לבעלה.
[קיצור מהוויקיפדיה] אזרחי רומא בעת העתיקה נשאו בדרך כלל שלושה שמות: (1) שם פרטי, שימש בחוג הקרוב, והבן הבכור נשא את השם הפרטי של אביו. מניין השמות הפרטיים הנהוגים לא עלה על כעשרים, ומהם היו כמה ששימשו רק בתי אב מסוימים. (2) שם בית האב - עבר לאורך הדורות. בתקופת המלוכה היו 300 בתי אב. רוב השמות הללו הסתיימו בסיומת ius, דוגמת Vergilius וכו'.(3) השם הציבורי ניתן על פי תכונה מאפיינת של אחד מאבות-אבות המשפחה: למשל Longus (גבוה), Naso (בעל חוטם), Pulcher (הנאה), Cicero (בעל יבלת), Balbus (מגמגם), Scaevola (איטר יד ימינו), Strabo (פוזל) וכו'.
שמן הפרטי של נשים היה נטיית שם בית האב, לדוגמה, ליוויה (Livia) הייתה בתו של Livius, ואם הייתה לה אחות קטנה, קראו לבכורה "ליוויה מאיור" ולצעירה "ליוויה מינור". הבנות הבאות נקראו ליוויה השלישית, הרביעית וכן הלאה. נשים נקראו בשמן הפרטי רק בחוג המשפחה והידידים. בציבור נקראו הנשים בשני שמות: שמן הפרטי ושמו הציבורי של האב ואחר כך, של הבעל. למשל Cornelia Scipionis (הבת של קורנליוס סקיפיו, או בתו של קורנליוס ואשתו של סקיפיו). [...]
מה היה צריך להיות שמה של ציפי לבני אילו כך נהגנו? אביה היה איתן לבני, ולצורך העניין נשתמש למודל בכינוי המחתרת שלו, ירוחם. לכן בחוג הקרוב היו קוראים לה איתנה ליבניוניס, ובציבור היה שמה בישראל איתנה ירוחמוניס עד נישואיה, ואיתנה שפיצרוניס כיום. ולהזכירכם, היו רק פחות מעשרים שמות "פרטיים" ברומא של אותה עת, כך שהיו מאות אלפי "איתנה" במדינתנו.
אם ביהדות מוסכם ש"בשלושה נקנית האישה [כלומר נרכשת למעמד של אישה נשואה, ואולי עדיף: קנויה, שהרי היא הופכת לקניינו של הבעל] -- בשטר, במטבע ובביאה" (כלומר ב"בעילה", יחסי אישות)" , אמור מעתה: בשישה נקנית האישה: בשטר, במטבע, בביאה, בחופה, בקידושין ובהחלפת שם נעוריה, לשביעות רצון הרבנים ולהתמרמרותן של הפמיניסטיות! לסוגיית משמעות הנישואין כקניין ניתן דעתנו על כך שברומא העתיקה אפילו העבד זכה אחרי שרכש אזרחות להיות מסומן בסימן זהות אישית יותר מהאישה. עבד משוחרר היה מאמץ את השם הפרטי ושם בית האב של אדונו, ושמו הפרטי הפך לשם הציבורי. לדוגמה, לאחר שיוסף בן מתתיהו שוחרר על ידי אספסיאנוס (ששמו הרומאי המלא היה טיטוס פלביוס וספסיאנוס), הוא הפך לאזרח רומאי בשם טיטוס פלביוס יוספוס, ובפינו: יוספוס פלביוס).
ולעניין זה נוגעת עוד פרספקטיבה מעניינת: נוגה אן ירושלמי כותבת ב"נשים" - פורטל עסקים לנשים, מההיבט האנרגטי ובהקשר של ההשלכה על הצלחה עסקית:
"במהלך עבודתי בייעוץ הנומרולוגי אני נתקלת לא אחת בקונפליקטים של בני הזוג בנושא שם המשפחה. אך עיקר הקונפליקט נמצא, מן הסתם, אצל האישה ולא בכדי : בניגוד לבן זוגה וע"פ הנוהג בארצנו, היא אמורה לשאת את שם משפחתו אחרי הנישואין. נשים רבות אינן רוצות ו/או מרגישות בנוח לשנות את שם משפחתן והסיבות לכך מגוונות. [...] לשם המשפחה, חוץ מהתפקידים הפורמליים, יש גם תפקידים נסתרים מן העין והם אנרגטיים במהותם. תפקידו האנרגטי של שם המשפחה הוא לספק "כלי עבודה" אנרגטיים שיעזרו לאדם לפתח את האינטיליגנציות שלו ביחסיו עם עצמו ועם הזולת וליצור התנהלות חיצונית שתשקף נכונה את פנימיותו ומהותו האמיתית. (לדוגמה - אנו שואפים שאדם או ילד/ה הזקוקים לחברת אנשים, יתנהגו בדרך שמזמינה אנשים להתקרב אליהם ולא "יוציאו קוצים" שירחיקו מעליהם את הסביבה). תפקידים אלה באים לידי ביטוי ומימוש דרך כוח האותיות העבריות, חכמת המספרים הנומרולוגית והמערך האנרגטי האישי שבא לידי ביטוי בצ'אקרות בהן "מקודדות" אותיות השם. מתוך האמור לעיל עולה שבעצם השם שלנו משפיע עלינו הרבה מעבר למה שאנו יודעים... וכל שינוי קטן בשם יכול ליצור שינוי גדול בחיים...( אנחנו רק רוצים להיות בטוחים שהשינוי הוא חיובי!).
1. למשל בת למשפחה ידועת שם היוצאת לקריירה עצמאית יכולה לרצות לשמור את שם הוריה ככרטיס ביקור מעורר ציפיות. שרת החוץ של ישראל ציפי לבני נשואה לנפתלי שפיצר, אך איש אינו מכירה בשם ציפי שפיצר, כמובן. היא שומרת על הייחוס לאביה, איתן לבני, ממפקדי אצל. כמו ציפי לבני גם שרת החינוך (לשעבר) לימור אהבה (זה שמה האמצעי) לבנת היא בתם של לוחם הלח"י עזריאל לבנת (וייס) ושל 'זמרת המחתרות' שולמית לבנת. ובוודאי אהבה את שם אביה, שהרי לא החליפה אותו. אמה, לעומת זאת אינה מזוהה בוויקיפדיה בשם נעוריה, היא פשוט לבנת מאז שנישאה לעזריאל בהיותה בת עשרים. וחוץ מזה אולי עדיף שלימור תישאר לבנת: [ויקיפדיה]: מבקר המדינה פתח בסוף שנת 2005 בחקירה סביב ההתקשרויות של אליחי הניג, בעלה, עם הרשויות המקומיות. לבנת, בתוקף תפקידה כשרת החינוך הזרימה עשרות מיליוני שקלים למימון לימודי המורשת, כשבעלה ואביה שיווקו את תכניות המורשת הממוחשבות למוסדות חינוך שהיו תלויים בתקציבי משרד החינוך. כשרה חתמה גם על תקנה חדשה "ללימוד המורשת של כוחות המגן והמחתרות". בעקבות התקנה הזאת הוכפל פי ארבעה תקציב העמותה שאמה מנהלת בשכר. בתגובה להאשמות אלו מסרה: "אין ניגוד עניינים - פעלתי לפי הכללים".
2. פתרון ביניים הוא לשמור לאורך זמן את שם הנעורים בצד שם הבעל (מימין או משמאל לשם הנעורים) ולהיקרא בשני שמות, בהפרדת מקף או בסוגריים, כדוגמת זינה הרמן (שטרן). זינה הרמן, דיפלומטית ישראלית וחברת כנסת מטעם המערך. נולדה בלונדון למשפחת שטרן, עלתה ארצה בשנת 1940 והחלה לעבוד בוועד הקהילה בירושלים כעבודת סוציאלית. הקריירה שלה משובצת בתפקידים ראויים, ובהם: חברה במשלחת ישראל ליד האו"ם, נציגת מדינת ישראל ביוניצ"ף. סגנית מנהל הלשכה לסיוע טכני במשרד ראש-הממשלה, ומנהלת המחלקה למוסדות בינלאומיים במשרד החוץ. לאורך השנים פעלה במסגרת ארגונים בינלאומיים בנושאי רווחה, זכויות אדם ומעמד האישה. היא אלמנתו של שגריר ישראל בארצות הברית ונשיא האוניברסיטה העברית, אברהם הרמן. אימה של חברת הכנסת לשעבר, פרופ' נעמי חזן. כמובן, עם חתן נכבד כאברהם הרמן (שהיה שגריר ישראל בארה"ב ונשיא האוניברסיטה העברית בירושלים), השם המאומץ בנישואין מוסיף לוויית חן מיוחדת לייצוג באמצעות השם.
3. לפעמים האישה מאמצת את שם בעלה אחרי הנישואין, אבל מתגרשת, ואחרי גירושיה מבקשת לחזור לשם נעוריה. אבל השם המאומץ כבר מכיל התקשרויות משלו, ולכן לפעמים עושים פשרה: לא מוחקים אותו אבל מוסיפים לצדו את שם הנעורים, למשל הח"כית רוחמה אברהם-בלילא נולדה בלילא, הפכה לאברהם עם נישואיה, אך אחרי גירושיה ומות אביה החזירה את שם נעוריה לשם משפחתה שאימצה בנישואין. דרך אגב, סיפור זה מייצג מגמה של בני עדות המזרח, נשים וגברים, לחזור לשמות משפחותיהם המקוריים, ואולי יש בו בשורה טובה על התפוגגותה ההדרגתית של הסטיגמה על שמות אופייניים לעדות המזרח, הידועה במונח "מבחן בוזגלו". מקורו של המונח הוא בהחלטתו משנת 1976 של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, להורות לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין במה שנודע לימים כפרשת ידלין. באותו הקשר אמר ברק: "דין ידלין - כדין בוזגלו", דהיינו אין הבדל בפני החוק בין החזק לחלש, ובהתאמה לאותם ימים, בין מי שנתפס כחזק - אשכנזים ותיקים, לעומת החלש - בני העליות החדשות ובעיקר המזרחים.
4. ואריאציה קלה על הנושא היא שינוי של השם המאומץ, למשל כש"מעברתים" אותו: רבים יודעים שלפני שגולדה מאיר נקראה בשם זה היה שמה (שאימצה בנישואיה) מאירסון, אך רק מעטים יודעים ששם נעוריה היה מבוביץ'. אולי מסכת היחסים הקשה שבין גולדה להוריה, אולי העובדה שהם היו אנשים פשוטים ונטולי תהילה, ואולי ההתרחקות משמות "גלותיים" באותה תקופה יכולים להסביר את ההיעלמות הכמעט מוחלטת של שם נעוריה של אם בנה של גולדה מאיר. כי הרי כך אנו קוראים בויקיפדיה: גולדה מאיר נולדה ב? 1898 בקייב, באימפריה הרוסית (היום בירת אוקראינה), כגולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. בשנת 1903 היגר אביה לארצות הברית. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק, התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי. הוריה, שנותרו עניים למרות חנות שאמה פתחה, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה" סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בתיכון והתעמתה על כך עם אמה השתלטנית. אחותה שיינה ובעלה, שלו נישאה בינתיים, סיפקו לה פתח מילוט, עניים מרודים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם בדנוור. בגיל 15 נעלמה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.
5. בסופו של דבר, תיתכן כמובן שרשרת שלמה של שינויים: למשל ניצה, שנולדה זינגר ואחרי הצבא שינתה את שמה לרונן, וברבות הימים התחתנה עם זלמן גולדברג והם עיברתו את שמם להרפז. וכך יוצא שניצה היא הרפז-גולדברג-רונן-זינגר (שמות בדויים, סיפור אמיתי).
יש הקושרים את הרצון לא להחליף את שם נעורי האישה אחרי הנישואין (או לחלופין, לשמור אותו בצד שם משפחת בעלה) עם מגמות פמיניסטיות. קובי נחשוני ב-Ynetחדשות, 25.12.07, מספר: "הרב ישראל רוזן. במאמר שיפורסם בעלון 'שבת בשבתו' שיופץ בשבת בבתי הכנסת טוען כי שימור שם המשפחה המקורי לצד שם משפחתו של הבעל עלול להפוך למדרון חלקלק, שסופו הענקת שמות משפחה שונים לילדים המשותפים. 'אינני רואה את עצמי כשמרן מושבע, אך התנגדותי לפמיניזם היא טוטאלית ככל שהיא פוגעת בערכי המשפחה, והיא פוגעת!'. [...]ברור לכל כי כפל השמות לנשים נשואות אינו סוף פסוק. יש כבר ניצנים לנשואות המחזיקות בשם משפחת נעוריהן בלבד, כאומרות: 'הנישואין הם פרט משני בחיים', 'מי צריך לדעת שאנו נשואות?' ו-'זו פלישה לצנעת הפרט'". הרב מדגיש שהסברים אלו אינם פרי דמיונו, והוא ליקט אותם ממאמרים "המטיפים לאג'נדת שימור שם הנעורים מנימוקים אלו ודומיהם". לדבריו, אידיאולוגיה זו "עטופה במילים יפות כשוויוניות, ושימור הזהות האישית".
אבל מיכל רום, Ynetדעות, 4.1.08, מרגיעה אותו ומספרת על מחקר שבו "רואיינו יותר מ-40 נשים שערכו מגוון של בחירות ביחס לשם המשפחה. הן נבחרו מבין כ-550 נשים שמילאו שאלונים בנושא. כולן ללא יוצא מן הכלל מעידות על חשיבותה של המשפחה בעולמן, עד כדי כך שהן לא מוכנות לוותר בקלות יתרה על השם שלהן מבית. זה חלק גדול מהעניין: להיות שייכת גם למשפחת המוצא, ולא לעבור לגמרי למשפחה שלו. [...] ברוב המקרים הן גם מקפידות מאוד על "כבודה" (בניסוחו של הרב) של המשפחה החדשה שהקימו, ולכן לא מעונינות לתת לילדיהן שם כפול. ברוב המקרים האשה נותרת לבדה עם השם הכפול, וכך נושאת על גבה את סימון הפמיניסטית. והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו."
בימים האחרונים של חודש יולי 2008, שבועיים לפני תשעה באב, נדון הנושא בדברים שנשא הרב מצגר ובתשובה שענתה לו מיד אריאנה מלמד (ראו Ynet ב-29 בחודש).
הרב מצגר "הסביר כי הכוונה במילה 'שמם' היא בשם המשפחה. בדבריו הדגיש שעל אף שלא מדובר בעניין הלכתי אלא בחידוש של 200 השנים האחרונות, מאחר שבעבר היו נקראים על שם האב בלבד, לדוגמה: יוסף בן יעקב. אבל שם המשפחה הפך להיות עניין ששם המשפחה נקרא על פי הבעל והאישה צריכה לדבוק בבעלה ולהקים את משפחתה יחד איתו כדי שיהיו יחד לבניין שלם".
ועל כך ענתה אריאנה מלמד: "כשאתה מבקש מנשים לוותר על שם נעוריהן, שמן מבית, אתה לא רק מוחק את זהות נעוריהן ובתיהן. אתה, כבוד הרב, מבקש למחות את זכרן של מיליוני משפחות בישראל. כולן ראויות להיזכר לא פחות מן המשפחות שלי, מן הנשים הנפלאות שבמשפחות שלי, שהן שורש נשמתי וחלבי ודמי ממש. אשמח להכיר לך עוד נשים נפלאות שכאלה, כבוד הרב. האם תרצה?"
לשם חידוד הסיבה למורת הרוח הפמינסטית ממנהג החלפת שם הנעורים לשם הנישואין, אפשר לבחון את הרמיזה החזקה על מעמדה החברתי ותפיסת זהותה של האישה במנהג הרומאים העתיקים. הבה נקשיב להרהורי לבנו למקרא הדברים הבאים, מהוויקיפדיה. מדובר במנהגי מתן שמות לנשים במשפחות החופשיות, המכובדות, בעלות האזרחות, ברומא העתיקה. מעיון ביקורתי נעמוד מיד על כך שהשם שניתן לילדה לא אפיין אותה כזהות עצמאית, אלא כפריט ממסופר מנכסי אביה. בתחילה היא יוחסה לאביה, ולא רק כמקובל כיום, אלא גם בשמה הפרטי, ואחר כך, עם נישואיה, היא יוחסה לבעלה.
[קיצור מהוויקיפדיה] אזרחי רומא בעת העתיקה נשאו בדרך כלל שלושה שמות: (1) שם פרטי, שימש בחוג הקרוב, והבן הבכור נשא את השם הפרטי של אביו. מניין השמות הפרטיים הנהוגים לא עלה על כעשרים, ומהם היו כמה ששימשו רק בתי אב מסוימים. (2) שם בית האב - עבר לאורך הדורות. בתקופת המלוכה היו 300 בתי אב. רוב השמות הללו הסתיימו בסיומת ius, דוגמת Vergilius וכו'.(3) השם הציבורי ניתן על פי תכונה מאפיינת של אחד מאבות-אבות המשפחה: למשל Longus (גבוה), Naso (בעל חוטם), Pulcher (הנאה), Cicero (בעל יבלת), Balbus (מגמגם), Scaevola (איטר יד ימינו), Strabo (פוזל) וכו'.
שמן הפרטי של נשים היה נטיית שם בית האב, לדוגמה, ליוויה (Livia) הייתה בתו של Livius, ואם הייתה לה אחות קטנה, קראו לבכורה "ליוויה מאיור" ולצעירה "ליוויה מינור". הבנות הבאות נקראו ליוויה השלישית, הרביעית וכן הלאה. נשים נקראו בשמן הפרטי רק בחוג המשפחה והידידים. בציבור נקראו הנשים בשני שמות: שמן הפרטי ושמו הציבורי של האב ואחר כך, של הבעל. למשל Cornelia Scipionis (הבת של קורנליוס סקיפיו, או בתו של קורנליוס ואשתו של סקיפיו). [...]
מה היה צריך להיות שמה של ציפי לבני אילו כך נהגנו? אביה היה איתן לבני, ולצורך העניין נשתמש למודל בכינוי המחתרת שלו, ירוחם. לכן בחוג הקרוב היו קוראים לה איתנה ליבניוניס, ובציבור היה שמה בישראל איתנה ירוחמוניס עד נישואיה, ואיתנה שפיצרוניס כיום. ולהזכירכם, היו רק פחות מעשרים שמות "פרטיים" ברומא של אותה עת, כך שהיו מאות אלפי "איתנה" במדינתנו.
אם ביהדות מוסכם ש"בשלושה נקנית האישה [כלומר נרכשת למעמד של אישה נשואה, ואולי עדיף: קנויה, שהרי היא הופכת לקניינו של הבעל] -- בשטר, במטבע ובביאה" (כלומר ב"בעילה", יחסי אישות)" , אמור מעתה: בשישה נקנית האישה: בשטר, במטבע, בביאה, בחופה, בקידושין ובהחלפת שם נעוריה, לשביעות רצון הרבנים ולהתמרמרותן של הפמיניסטיות! לסוגיית משמעות הנישואין כקניין ניתן דעתנו על כך שברומא העתיקה אפילו העבד זכה אחרי שרכש אזרחות להיות מסומן בסימן זהות אישית יותר מהאישה. עבד משוחרר היה מאמץ את השם הפרטי ושם בית האב של אדונו, ושמו הפרטי הפך לשם הציבורי. לדוגמה, לאחר שיוסף בן מתתיהו שוחרר על ידי אספסיאנוס (ששמו הרומאי המלא היה טיטוס פלביוס וספסיאנוס), הוא הפך לאזרח רומאי בשם טיטוס פלביוס יוספוס, ובפינו: יוספוס פלביוס).
ולעניין זה נוגעת עוד פרספקטיבה מעניינת: נוגה אן ירושלמי כותבת ב"נשים" - פורטל עסקים לנשים, מההיבט האנרגטי ובהקשר של ההשלכה על הצלחה עסקית:
"במהלך עבודתי בייעוץ הנומרולוגי אני נתקלת לא אחת בקונפליקטים של בני הזוג בנושא שם המשפחה. אך עיקר הקונפליקט נמצא, מן הסתם, אצל האישה ולא בכדי : בניגוד לבן זוגה וע"פ הנוהג בארצנו, היא אמורה לשאת את שם משפחתו אחרי הנישואין. נשים רבות אינן רוצות ו/או מרגישות בנוח לשנות את שם משפחתן והסיבות לכך מגוונות. [...] לשם המשפחה, חוץ מהתפקידים הפורמליים, יש גם תפקידים נסתרים מן העין והם אנרגטיים במהותם. תפקידו האנרגטי של שם המשפחה הוא לספק "כלי עבודה" אנרגטיים שיעזרו לאדם לפתח את האינטיליגנציות שלו ביחסיו עם עצמו ועם הזולת וליצור התנהלות חיצונית שתשקף נכונה את פנימיותו ומהותו האמיתית. (לדוגמה - אנו שואפים שאדם או ילד/ה הזקוקים לחברת אנשים, יתנהגו בדרך שמזמינה אנשים להתקרב אליהם ולא "יוציאו קוצים" שירחיקו מעליהם את הסביבה). תפקידים אלה באים לידי ביטוי ומימוש דרך כוח האותיות העבריות, חכמת המספרים הנומרולוגית והמערך האנרגטי האישי שבא לידי ביטוי בצ'אקרות בהן "מקודדות" אותיות השם. מתוך האמור לעיל עולה שבעצם השם שלנו משפיע עלינו הרבה מעבר למה שאנו יודעים... וכל שינוי קטן בשם יכול ליצור שינוי גדול בחיים...( אנחנו רק רוצים להיות בטוחים שהשינוי הוא חיובי!).
למדתי תקשורת ובלשנות, מתעניינת בייחוד בקשרים שבין שפה וחברה.
