חומרתו של אי-השוויון מחריף כתוצאה מהזמן שחולף ומחלוקת האוכלוסייה לקבוצות אתניות הנשענות על בידוד טוטלי וחוסר אינטראקציה ביניהן. עובדה זאת מהווה אבן נגף של ממש ביצירת לכידות חברתית בישראל ובהגשמת חזון הציונות.
חשוב לזכור כי יסודות התפישה הקולקטיבית נבנו מתוך היגיון שאוכלוסייה חזקה מבחינה רוחנית ופיזית תצליח להוליד חברה מאוחדת, חזקה ויציבה הרבה יותר מזו השלטת כיום בעידן האינדיבידואליזם, בו כל אדם עושה לביתו ואינו מחויב לכל ערך מוסרי וחברתי.
בעבר, התפישה החברתית ששלטה במדינה בראשית דרכה הייתה תפישה של "כור היתוך", לתוכה הוכנסו כל המרכיבים של הקבוצות השונות והפכו בסופו של תהליך בישול ממושך לתוצר הומוגני שתרם בלגיטימציה ובנכונות של האוכלוסייה להתגייס למען קדימויות לאומיות שהונהגו באותה העת והביאו להישרדותה של מדינת ישראל.
כיום, תפישה זו פינתה אט-אט את מקומה לטובת הגישה הפלורליסטית, המכירה בלגיטימיות של פיתוח ובינוי של ערכים קבוצתיים בתוך מכלול לאומי משותף, בשחיקתן של ההגדרות החברתיות ובאובדן משמעות לחייו של הפרט החי בה.
במהלך השינוי מהתפישה הראשונה לשנייה מתקיים מתח מתמיד סביב שאלת המידה, כלומר מידת ההפרדה המבטיחה פיתוח זהויות אתניות ואינדיבידואליסטיות מצד אחד וחיבור לזהות לאומית משותפת (ישראליות). במילים אחרות, אם לנקוט בלשון קולינרית - האם החברה נדמית בסופו של דבר לקערת סלט משותפת, או שמא אין כאן אלא מקבץ של קעריות-קעריות, ובכל אחת מהן ירק אחר.
אני סבור כי קווי התיחום האתניים והשלכותיהם על הדירוג החברתי-כלכלי פוגעים בלכידות החברתית, ומובילים בתהליכים המתחדשים, בעידן של גלובליזציה וכלכלת שוק חופשי לפגיעה ממשית בסולידריות החברתית-לאומית, דבר הפוגע בקיום המשותף של כולנו, משום שבתנאים האמורים פעולותיה של קבוצה אחת פוגעות בהכרח בקבוצות שכנות. לדוגמא: ביישובים היהודיים קיימת חלוקה עדתית חלקית, החופפת, במידה רבה מאוד, פערים כלכליים ומעמדיים. יוצאי אירופה גרים ביישובים ובשכונות מבוססות, ואילו בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה יש רוב של יוצאי אסיה-אפריקה.
דוגמא נוספת מקורה הבעלות על הדיור בישראל: לדור ההורים, נכסיו ויכולתו לסייע לילדים יש השפעה מכרעת ביצירת יתרון כלכלי הנובע מבעלות על דירה. מדיניות הדיור שהונהגה על-ידי השלטון לא מנעה את העברת האי-שוויון מדור ההורים לדור הבנים וכך נפגעו הסיכויים הכלכליים של העולים מארצות ערב ובעיקר יוצאי אפריקה.
דוגמתי האחרונה היא דווקא ברמה האישית שבה אנשים מתרגלים להתייחס לזלותם כאובייקט ולעצמם כסחורה תוך שהם משווקים את עצמם לכל דורש ומתנהלים בתוך וידיאו-קליפ הזוי של צרכנות תוך התעלמות ממצוקות חברתיות, משום שצדק חברתי עולה כסף והחתירה אליו גורמת לייסורי מצפון. רווחה, בריאות וחינוך הופכים במציאות כזו לעניינים שכל אחד צריך לשאת באחריות אישית כלפיהם. אזרחים שהגאות הכלכלית פסחה עליהם יאלצו לגלות שמדינת ישראל זנחה אותם ובגדה בהם.
כל אלו מונעים יכולת של האדם לבסס זהות לאומית במציאות שבה כל הפרמטרים החברתיים אשר שימשו בעבר ליצירת אותה זהות הולכים ונעלמים. תחושה זו מובילה אנשים רבים לחיפוש אחר יציבות, להיאחזות בעבר, לחזרה לדת, לגעגועים ל"מנהיגות חזקה", לערכי המשפחה ולכל מסגרת המעניקה אשליה של יציבות.
הפערים המעמדיים ההולכים וגדלים מקטינים את הסיכויים להרמוניה וסולידריות בחברה ומגדילים את הניכור בין היושבים בציון. לכך מתווסף גם תהליך פיתוח זהות אתנית אשר מצמצם את האפשרות ליצירת זהות לאומית אחת (ישראליות) - דבר הפוגע אנושות ביכולת לבסס תשתית קולקטיבית שתביא ללכידות חברתית בין היושבים בציון.
מדינת ישראל נדרשת לאמץ מדיניות חדשה המבוססת על ערכים קולקטיבים להגדלת שיתופם של כלל האזרחים בפירות הכלכלה, לטובת יכולתה של החברה הישראלית להמשיך ולהתפתח בטווח הארוך.
מאת: אסף דוק
