האם ''הלכת דנקנר'' חלה באורח רטרואקטיבי. 

ערעור על תוצאות תביעת השבה מרשות העתיקות, בשל גביית כספים למימון חפירות בהעדר סמכות.


ע"א 1761/02, רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ

כב' השופטים מ. חשין - משנה לנשיא; ד. ביניש, א. ריבלין, א. גרוניס, י. עדיאל

עו"ד יורם בר סלע למערערת; עו"ד אורי רוזנברג, ארנון הירש למשיבים

20.02.2006

העובדות:

1. רשות העתיקות (להלן: "המערערת") נהגה לגבות מבעלי מקרקעין אשר הוכרזו "אתר עתיקות" כספים למימונן של "חפירות בדיקה" ו"חפירות הצלה", וזאת עד לפסיקת בית המשפט העליון, בעניין דנקנר, כי גביית הכספים נעשתה בהיעדר סמכות ושלא כדין.
2. בעקבות פסיקה זו תבעה המשיבה את המערערת לדין, להשבת כספים ששילמה לה למימון "חפירות הצלה" שנעשו במקרקעין שבבעלותה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי היא זכאית להשבה, וקבע כי ההלכה שנקבעה בבג"ץ דנקנר חלה באורח רטרואקטיבי.
3. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור זה. המדינה טוענת כי פסק הדין בפרשת דנקנר קבע הלכה חדשה, ומכאן שאין הצדק להחיל הלכה זו למפרע.

הערעור התקבל.

החלטה:

1. לטיפול בכל נושא העתיקות, כונן חוק רשות העתיקות, התשמ"ט-1989. רשות העתיקות, שהינה תאגיד סטטוטורי, הוסמכה לעשות בעניין אתרי עתיקות והעתיקות עצמן פעולות שונות ובהן חשיפה וחפירה של אתרים. חוק העתיקות קובע הסדר מפורט לטיפול בעתיקות, ומנהל רשות העתיקות הוסמך בו להכריז על מקרקעין להיותם "אתר עתיקות". משהוכרזו מקרקעין להיותם אתר עתיקות, אין לבצע בהם עבודות כלשהן בלא קבלת אישור בכתב מרשות העתיקות.
2. פקודת העתיקות, וכמותה חוק העתיקות שבא בעקבותיה, אינם רואים בזכות הקניין של בעלי קרקע זכות מוגבלת אלא זכות קניין לכל דבר ועניין, זכות שהפגיעה בה מצריכה פיצוי. פסק דין דנקנר אינו חידוש, אלא הצהרה על תכלית, והיא הגנה על זכות הקניין של היחיד.
3. אין המערערת רשאית ואין היא מוסמכת להטיל את עלויות החפירה על בעל הקרקע כל עוד לא נקבע אחרת בחוק, ובחוק לא נקבע אחרת. אם חרף כל זאת עברה הרשות ותבעה מן הבעלים כי ישא בהוצאות החפירות, ממילא חרגה מסמכות.
4. בשלב בירור השאלה אם קמה ונהייתה עילת השבה, עיקר הוא בשאלה אם עשה מקבל התשלום בפועל עושר ולא במשפט. טעות מצידו של מקבל התשלום - גם טעות שבתום לב - אין בה כדי לשלול חובת השבה.
5. תקופה שבה ניגבו הכספים ממנה, לא הייתה המשיבה מודעת כלל לכך שהרשות דורשת לגבות ממנה כספים שלא כדין, וממילא לא עלה כלל על דעתה למחות נגד הדרישה. אמנם, מחאה יכול שתלמד על אילוץ, אך היעדרה של מחאה אין בו כדי ללמד על היעדרו של אילוץ.
6. תשלום הכסף לרשות נעשה מחמת טעות, על יסוד הנחה כי הרשות מוסמכת הייתה לגבות את הכסף שדרשה, בנסיבות שהיה בהן משום כפייה ואילוץ - התניית ההיתר במימון החפירות, ומבלי שהייתה ראיה כלשהי כי נכרתה פשרה בסוגיית התשלום. כל אלה מקימים ומקיימים חובת השבה המוטלת על הרשות.
7. בית המשפט מכיר בהגנה של פגיעה חמורה בתקציב הרשות וביכולתה להמשיך ולתפקד כהלכה, אולם רק במקרים מוכחים ומבוררים, ורק לאחר שהרשות תוכיח את עוצמת הפגיעה ואת היעדרן של חלופות ראויות ומעשיות לתיקונה.
8. על דרך העיקרון, חייבת רשות העתיקות להשיב למשיבה כל אותם כספים שנאלצה המשיבה להוציא עבור חפירות ההצלה, בניכוי סכומים מסוימים. בה-בעת זכאית היא הרשות להעלות טענות הגנה כהוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר. בשל כך, מתקבל הערעור והדיון מוחזר לבית המשפט קמא לבירור טענות ההגנה.