ת"א 3754/05, אביבה בר נתן נ' רונית רנאל רוזס ואח'
כבוד השופט הרן פינשטין
עו"ד משה אבידר לתובעת, עו"ד דפנה זאק-רוזנפלד לנתבעים
18.11.2007
העובדות:
1. לכאורה, עסקינן בתביעת תיווך "רגילה", אך בפועל מתעוררת שאלה עקרונית אשר לא קבלה גיבוי פסיקתי מחייב בטעוני הצדדים ובסכומיהם.
2. התובעת, הינה מתווכת במקרקעין ומפעילת עסק המכונה "תיווך 10" ביבנה. הנתבעים הם תושבי העיר יבנה אשר הזמינו, כך נטען, שירותי תיווך מהתובעת. מדובר בשתי הזמנות תיווך: ההזמנה הראשונה, מיום 15.5.03, התייחסה למכירת זכויות הנתבעים בביתם הנמצא ברחוב הרדוף 42 יבנה. הזמנת התיווך השניה התייחסה לרכישת זכויות ע"י הנתבעים בבית הממוקם ברחוב כוכבית 10 יבנה. הסכם הרכישה נחתם ביום 10.6.03.
3. התביעה מושתתת על שני טפסים צילומיים של הזמנות תיווך. בשני המקרים אין בידי התובעים מסמך מקורי חתום על ידי הנתבעים או מי מהם.
4. כאשר דרישת התובעת לקבלת דמי תיווך מהנתבעים לא נענתה, שלח ב"כ מכתב דרישה בנדון ביום 12.6.05. הנתבעים מכחישים קבלתו. כאשר גם המכתב לא נשא פרי, הוגשה ביום 1.11.05 התביעה הנוכחית, בסדר דין מהיר.
5. הנתבעים הגישו כתב הגנה בו כפרו במחוייבותם לשלם דמי תיווך כלשהם. בין השאר, טענו הנתבעים כי זכרון הדברים לרכישת הזכויות בבית ברחוב כוכבית 10 זוייף, מכיוון שלדעתם הוספה בו שורה בכתב-יד, לענין דמי התווך. טענה זו יכולה היתה להיות מוכחת על-ידם בקלות לו הציגו את ההסכם המקורי ולו הצביעו על העדר התוספת הזו. בפועל, הם לא עשו כן.
6. התובעת העידה כי את המסמך המקורי מסרה לנתבעת, ושמרה בידה עותק מצולם. גם לגבי ההסכם השני שבין הצדדים, אין בידי התובעת מסמך מקורי, אלא צילום בלבד.
התביעה נדחתה.
החלטה:
1. סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק") אשר כותרתו "דרישה להזמנה בכתב". הקובע בס"ק א כי "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים באישור ועדת חוקת חוק ומשפט של הכנסת".
2. ביהמ"ש קובע כי קיומו של המסמך המקורי הנו מהותי לזכות המתווך לתבוע דמי תיווך ואין אפשרות להזקק לתביעת דמי תיווך ללא המסמך המקורי החתום על-ידי הנתבע - הלקוח. לשון סעיף 9 ברורה היא וחד-משמעית, כותרת השוליים של הסעיף תומכת בברור בדרישה המהותית המקופלת בלשון הסעיף.
3. אף השוואת לשון סעיף 9 לחוק עם לשון סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, (הדורש כידוע מסמך בכתב לקיומה של עסקת מקרקעין), מלמדת כי החלטיות סעיף 9 לחוק המתווכים רבה יותר מלשון סעיף 8 לחוק המקרקעין הקובע, כידוע, כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".
4. בנוסף, דברי ההסבר של הצעת החוק משקפים את דאגת המחוקק לרצינות עסקת התיווך ולצורך "בקבלת חוק שיסדיר את העיסוק במקצוע התיווך במקרקעין ושיעניק את ההגנות המתאימות לרוכשים בכוח, [הצורך הזה] קיים גם ברמה העקרונית וגם כצו השעה".
5. ביהמ"ש קובע ה"עקרוניות" של קיומו של מסמך בכתב מתייחסת הן לעצם קיומו של המסמך והן לדרישת נוכחותו של המקור כבסיס להגשת תביעה לדמי תיווך. ללא המקור, נפתח פתח לטענות שונות, כמו טענת הזיוף דכאן, כשם שיש צורך בקיומו של המסמך המקורי כ"הגנה מתאימה לרוכשים בכוח" של זכויות במקרקעין.
6. גם דיני הראיות, לו היו ברי-השפעה במקרה הנוכחי, היו פועלים גם הם לחובת התובעת. ראשית, חל כלל "הראיה הטובה ביותר" המחייב להגיש לביהמ"ש את המסמך המקורי ולא העתק ממנו. שנית, היוצאים מן הכלל לכלל זה אינם רלבנטיים למקרה הנוכחי. שלישית, בע"א 1046/90 נקבעו הנסיבות בהן רשאי צד לדיון להציג העתק של מסמך ולא את המקור: לאחר ששלח דרישה ליריבו, אצלו נמצא המקור (לדעתו), כדי שיציג את המקור בבית המשפט. כך לא נעשה ע"י התובעת בתיק זה. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשיג את המקור של שני מסמכי הזמנת התיווך ולכן מסקנת ביהמ"ש שם, אינה רלבנטית לענייננו.
כבוד השופט הרן פינשטין
עו"ד משה אבידר לתובעת, עו"ד דפנה זאק-רוזנפלד לנתבעים
18.11.2007
העובדות:
1. לכאורה, עסקינן בתביעת תיווך "רגילה", אך בפועל מתעוררת שאלה עקרונית אשר לא קבלה גיבוי פסיקתי מחייב בטעוני הצדדים ובסכומיהם.
2. התובעת, הינה מתווכת במקרקעין ומפעילת עסק המכונה "תיווך 10" ביבנה. הנתבעים הם תושבי העיר יבנה אשר הזמינו, כך נטען, שירותי תיווך מהתובעת. מדובר בשתי הזמנות תיווך: ההזמנה הראשונה, מיום 15.5.03, התייחסה למכירת זכויות הנתבעים בביתם הנמצא ברחוב הרדוף 42 יבנה. הזמנת התיווך השניה התייחסה לרכישת זכויות ע"י הנתבעים בבית הממוקם ברחוב כוכבית 10 יבנה. הסכם הרכישה נחתם ביום 10.6.03.
3. התביעה מושתתת על שני טפסים צילומיים של הזמנות תיווך. בשני המקרים אין בידי התובעים מסמך מקורי חתום על ידי הנתבעים או מי מהם.
4. כאשר דרישת התובעת לקבלת דמי תיווך מהנתבעים לא נענתה, שלח ב"כ מכתב דרישה בנדון ביום 12.6.05. הנתבעים מכחישים קבלתו. כאשר גם המכתב לא נשא פרי, הוגשה ביום 1.11.05 התביעה הנוכחית, בסדר דין מהיר.
5. הנתבעים הגישו כתב הגנה בו כפרו במחוייבותם לשלם דמי תיווך כלשהם. בין השאר, טענו הנתבעים כי זכרון הדברים לרכישת הזכויות בבית ברחוב כוכבית 10 זוייף, מכיוון שלדעתם הוספה בו שורה בכתב-יד, לענין דמי התווך. טענה זו יכולה היתה להיות מוכחת על-ידם בקלות לו הציגו את ההסכם המקורי ולו הצביעו על העדר התוספת הזו. בפועל, הם לא עשו כן.
6. התובעת העידה כי את המסמך המקורי מסרה לנתבעת, ושמרה בידה עותק מצולם. גם לגבי ההסכם השני שבין הצדדים, אין בידי התובעת מסמך מקורי, אלא צילום בלבד.
התביעה נדחתה.
החלטה:
1. סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק") אשר כותרתו "דרישה להזמנה בכתב". הקובע בס"ק א כי "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים באישור ועדת חוקת חוק ומשפט של הכנסת".
2. ביהמ"ש קובע כי קיומו של המסמך המקורי הנו מהותי לזכות המתווך לתבוע דמי תיווך ואין אפשרות להזקק לתביעת דמי תיווך ללא המסמך המקורי החתום על-ידי הנתבע - הלקוח. לשון סעיף 9 ברורה היא וחד-משמעית, כותרת השוליים של הסעיף תומכת בברור בדרישה המהותית המקופלת בלשון הסעיף.
3. אף השוואת לשון סעיף 9 לחוק עם לשון סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, (הדורש כידוע מסמך בכתב לקיומה של עסקת מקרקעין), מלמדת כי החלטיות סעיף 9 לחוק המתווכים רבה יותר מלשון סעיף 8 לחוק המקרקעין הקובע, כידוע, כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".
4. בנוסף, דברי ההסבר של הצעת החוק משקפים את דאגת המחוקק לרצינות עסקת התיווך ולצורך "בקבלת חוק שיסדיר את העיסוק במקצוע התיווך במקרקעין ושיעניק את ההגנות המתאימות לרוכשים בכוח, [הצורך הזה] קיים גם ברמה העקרונית וגם כצו השעה".
5. ביהמ"ש קובע ה"עקרוניות" של קיומו של מסמך בכתב מתייחסת הן לעצם קיומו של המסמך והן לדרישת נוכחותו של המקור כבסיס להגשת תביעה לדמי תיווך. ללא המקור, נפתח פתח לטענות שונות, כמו טענת הזיוף דכאן, כשם שיש צורך בקיומו של המסמך המקורי כ"הגנה מתאימה לרוכשים בכוח" של זכויות במקרקעין.
6. גם דיני הראיות, לו היו ברי-השפעה במקרה הנוכחי, היו פועלים גם הם לחובת התובעת. ראשית, חל כלל "הראיה הטובה ביותר" המחייב להגיש לביהמ"ש את המסמך המקורי ולא העתק ממנו. שנית, היוצאים מן הכלל לכלל זה אינם רלבנטיים למקרה הנוכחי. שלישית, בע"א 1046/90 נקבעו הנסיבות בהן רשאי צד לדיון להציג העתק של מסמך ולא את המקור: לאחר ששלח דרישה ליריבו, אצלו נמצא המקור (לדעתו), כדי שיציג את המקור בבית המשפט. כך לא נעשה ע"י התובעת בתיק זה. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשיג את המקור של שני מסמכי הזמנת התיווך ולכן מסקנת ביהמ"ש שם, אינה רלבנטית לענייננו.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
