ת"א 2712/05, מרידור חיים נ' ענת קובי ואח'
כב' השופט נחום שטרנליכט
14.01.2008
העובדות:
1. לטענת הנתבעים, שטר החוב, עליו חתמו הנתבעים כערבים, ניתן להבטחת התחייבויות השוכרות עפ"י הסכם שכירות מיום 25.1.01, ולפיו השכיר התובע נכס שבבעלותו. תקופת השכירות שנקבעה בהסכם היתה למשך 12 חודשים, כאשר היתה לשוכרות אופציה להאריך את תקופת השכירות ארבע פעמים נוספות למשך שנה אחת בכל פעם.
2. הנתבעים טוענים, כי ערבו להתחייבויות השוכרות בתקופת השכירות המקורית בלבד, שהסתיימה ביום 31.1.02, ולא הסכימו לערוב לשום תקופה נוספת. משהסתיימה תקופת השכירות המקורית, כשהשוכרות עומדות במלוא התחייבויותיהן לתובע, פקעה ערבותם.
החלטה:
3. הנתבעים ידעו, כי השטר עליו חתמו כערבים ניתן לשם הבטחת קיום התחייבויות השוכרות בהסכם השכירות. לא נמנעה מהם האפשרות לעיין בהסכם השכירות. הנתבעים ידעו, כי הם ערבים להתחייבויות השוכרות, וכי תקופת השכירות ארוכה משנה. אם לא ידעו זאת הנתבעים בפועל, הרי שמדובר בעצימת עיניים של ממש מצידם. ממילא אחראים הנתבעים 1-2 גם לחיוביהן של השוכרות בגין התקופה שלאחר תום שנת השכירות הראשונה.
4. שונה המקרה שבפנינו תכלית השינוי מהמקרה שנידון בפסק דינו של כב' השופט רומנוב בת"א(י-ם)12376/04, יחזקאל נ' עזרא, פורסם באתר www.court.gov.il. אשר נזכר בכתב סיכום טענות הנתבעים. במקרה דנן קבועות תקופות האופציה בהסכם השכירות, כאשר מימושן נתון לשיקול דעתן הבלעדי של השוכרות, ובכפוף לקיום התחייבויותיהן לא יכול התובע למנוע את מימוש האופציה. לא כך הם פני הדברים במקרה האחר. שם הארכת תקופת השכירות היתה נתונה להסכמה מחודשת של הצדדים, כך שלמעשה היה מדובר שם בהתקשרות חדשה לחלוטין.
5. השוכרות חייבות בדמי שכירות עבור מלוא השנה השלישית, דהיינו גם בגין התקופה שמיום 30.6.03 ועד ליום 31.1.04, למרות שהמדובר בתקופה שלאחר פינוי המושכר. השוכרות התכוונו לממש את האופציה החוזית, תוך שהם מתכוונים להמשיך ולהחזיק במושכר שנה שלימה נוספת. לכן מסרו השוכרות לתובע מראש שנים עשר שיקים עבור דמי השכירות בגין השנה כולה. השוכרות הפרו הוראות ההסכם, ופינו המושכר באמצע השנה השלישית ולא בסיומה. לא הוכח, כי התובע ויתר על דמי השכירות עבור כל שנת השכירות השלישית.
6. לטענת הנתבעים, משהפר התובע את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 22 לחוק הערבות תשכ"ז-1967, מופטרים הם מערבותם. דין טענה זו להידחות. בסעיף 19 לחוק מוגדר המונח "נושה" בפרק ב לחוק. סעיף 22 נמנה על סעיפי פרק ב לחוק. בהגדרה שבסעיף 19 נאמר: "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי". לא נטען כלל על ידי הנתבעים, כי מתן הלוואות נעשה במהלך עסקיו הרגיל של התובע. יתירה מכך, כפי שעולה מהגדרה זו, דן פרק ב לחוק ערבויות להבטחת פרעון הלוואות. במקרה דנן אין מדובר בערבות שכזו. כאן מדובר בערבות שטרית, שניתנה לשם הבטחת קיום התחייבויות השוכרות בהתאם להסכם השכירות. מסקנת הדברים, שבמקרה דנן לא חלות הוראות סעיף 22 הנ"ל, ואי עמידה של התובע בחובת הגילוי, אם אכן הופרה חובה זו, אינה מפטירה את הנתבעים מערבותם.
כב' השופט נחום שטרנליכט
14.01.2008
העובדות:
1. לטענת הנתבעים, שטר החוב, עליו חתמו הנתבעים כערבים, ניתן להבטחת התחייבויות השוכרות עפ"י הסכם שכירות מיום 25.1.01, ולפיו השכיר התובע נכס שבבעלותו. תקופת השכירות שנקבעה בהסכם היתה למשך 12 חודשים, כאשר היתה לשוכרות אופציה להאריך את תקופת השכירות ארבע פעמים נוספות למשך שנה אחת בכל פעם.
2. הנתבעים טוענים, כי ערבו להתחייבויות השוכרות בתקופת השכירות המקורית בלבד, שהסתיימה ביום 31.1.02, ולא הסכימו לערוב לשום תקופה נוספת. משהסתיימה תקופת השכירות המקורית, כשהשוכרות עומדות במלוא התחייבויותיהן לתובע, פקעה ערבותם.
החלטה:
3. הנתבעים ידעו, כי השטר עליו חתמו כערבים ניתן לשם הבטחת קיום התחייבויות השוכרות בהסכם השכירות. לא נמנעה מהם האפשרות לעיין בהסכם השכירות. הנתבעים ידעו, כי הם ערבים להתחייבויות השוכרות, וכי תקופת השכירות ארוכה משנה. אם לא ידעו זאת הנתבעים בפועל, הרי שמדובר בעצימת עיניים של ממש מצידם. ממילא אחראים הנתבעים 1-2 גם לחיוביהן של השוכרות בגין התקופה שלאחר תום שנת השכירות הראשונה.
4. שונה המקרה שבפנינו תכלית השינוי מהמקרה שנידון בפסק דינו של כב' השופט רומנוב בת"א(י-ם)12376/04, יחזקאל נ' עזרא, פורסם באתר www.court.gov.il. אשר נזכר בכתב סיכום טענות הנתבעים. במקרה דנן קבועות תקופות האופציה בהסכם השכירות, כאשר מימושן נתון לשיקול דעתן הבלעדי של השוכרות, ובכפוף לקיום התחייבויותיהן לא יכול התובע למנוע את מימוש האופציה. לא כך הם פני הדברים במקרה האחר. שם הארכת תקופת השכירות היתה נתונה להסכמה מחודשת של הצדדים, כך שלמעשה היה מדובר שם בהתקשרות חדשה לחלוטין.
5. השוכרות חייבות בדמי שכירות עבור מלוא השנה השלישית, דהיינו גם בגין התקופה שמיום 30.6.03 ועד ליום 31.1.04, למרות שהמדובר בתקופה שלאחר פינוי המושכר. השוכרות התכוונו לממש את האופציה החוזית, תוך שהם מתכוונים להמשיך ולהחזיק במושכר שנה שלימה נוספת. לכן מסרו השוכרות לתובע מראש שנים עשר שיקים עבור דמי השכירות בגין השנה כולה. השוכרות הפרו הוראות ההסכם, ופינו המושכר באמצע השנה השלישית ולא בסיומה. לא הוכח, כי התובע ויתר על דמי השכירות עבור כל שנת השכירות השלישית.
6. לטענת הנתבעים, משהפר התובע את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 22 לחוק הערבות תשכ"ז-1967, מופטרים הם מערבותם. דין טענה זו להידחות. בסעיף 19 לחוק מוגדר המונח "נושה" בפרק ב לחוק. סעיף 22 נמנה על סעיפי פרק ב לחוק. בהגדרה שבסעיף 19 נאמר: "מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי". לא נטען כלל על ידי הנתבעים, כי מתן הלוואות נעשה במהלך עסקיו הרגיל של התובע. יתירה מכך, כפי שעולה מהגדרה זו, דן פרק ב לחוק ערבויות להבטחת פרעון הלוואות. במקרה דנן אין מדובר בערבות שכזו. כאן מדובר בערבות שטרית, שניתנה לשם הבטחת קיום התחייבויות השוכרות בהתאם להסכם השכירות. מסקנת הדברים, שבמקרה דנן לא חלות הוראות סעיף 22 הנ"ל, ואי עמידה של התובע בחובת הגילוי, אם אכן הופרה חובה זו, אינה מפטירה את הנתבעים מערבותם.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
