לא עוד ייקרא שמכם שיינרמן, מיליקובסקי, פרסקי וברוג
פיקנטרייה של כמה שמות שעולים היטב בגוגל ומרמזים על תופעות מעניינות בעיברות שמות. מודגמים סוגי עיברות שונים, מהצליל, דרך תרגום התוכן, דרך האימוץ מהתנך ומנופי הארץ, ועוד. מחווה משולשת, לגדעון טורי, ליורם מלצר ולרוביק רוזנטל (ראו בשוליים).
שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל - הצליל הוא הקובע
פרס נולד בווישנובה שבפולין (היום בשטח בלארוס) ב-2 באוגוסט 1923 (כ' באב ה'תרפ"ג), בשם שמעון פרסקי (Szymon Perski), לאביו יצחק, סוחר עצים אמיד, ולאמו שרה לבית מלצר, ספרנית ומורה לרוסית. מסופר ששמעון פרס ודן בן אמוץ היו יחדיו בנעוריהם בבן שמן, ושפרס, לשעבר פרסקי, רצה לעצמו את השם בן אמוץ אבל "הקדימו אחר", כלשון הביטוי התלמודי, אחד יתום בודד בשם מוסיה תהילימזוגער שאולי עשה לו תרגיל מסריח, שהחליט לקרוא לעצמו דן בן אמוץ. פרס עבר לקו הגנה ב', ובחר ב"פרס", בחירה מובנת מאליה בקטגוריית השמות המשמרים תכונות פונטיות של השם המקורי בשמות עבריים, בין שיש להם משמעות בעברית ובין שאין להם משמעות כזאת.
בתקופת הגל הגדול של ויתור על שמות גלותיים והעברתם לשמות עבריים הייתה צורה זו של עיברות שמות אחת משתי הצורות העיקריות לעיברות שביקשו לשמור על תכונות השם המקורי: או המשמעות או הצליל (דמיון פונטי). אפילו בשמות שניתנים לתרגום או להעברה לעברית כמעט בצורתם המקורית, העדיפו רבים את היחס הפונטי. למשל רבים מהשמות מסדרת "רוזנ" (=שושן), ובהם רוזנשטיין (אבן-שושן), רוזנשטרן (כוכב השושן), רוזנקרנץ (זר שושנים) וכדומה, שניתן לתרגמם לשושן או שושני, ורדינון, ורדי, או לחלופין "רוזן", הוחלפו לשם שנחשב ישראלי מאוד, אלגנטי, במשלב גבוה, וגם, השם יתברך, קצר הרבה יותר: רז.
נחזור לשמעון פרס. פרסקי מעוברת לפרס בלי שום בעיה, והרי לא הוא הנשיא שמתקבל על הדעת לכנות את עצמו "פרסי" (Parsi או Persi, כרצונכם), שכן מוצאו לא מהארץ שעל מצר הורמוז. לפי יורם מלצר, פרס הוא שמו של "עוף טורף מדברי ידוע" ששמעון בחר לו במצוות בן-גוריון אחרי טיול בנגב. אבל עתה נשאר לנו לעבור לבחון את השם פרס, ולהפתעתנו אנו מוצאים שהעוף הקרוי פרס אוכל פגרים, ולכן אולי אינו יכול להתגאות בתכונות מחמיאות במיוחד. וכך מצינו בוויקיפדיה: פרס (שם מדעי: Gypaetus barbatus), סוג עוף דורס ממשפחת הנציים ולו מין יחיד. בישראל מובחן כאחד ממיני הנשרים של העולם הישן (קבוצה לא טקסונומית של אוכלי פגרים). מקור השם בעברית מהתנ"ך, שם מוזכר כאחד העופות הטמאים למאכל, והוא נקרא פרס כי הוא פורס (=שובר) עצמות ואוכל את המוח שבהן. אזכורים בתנ"ך: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא ייאכלו, שקץ הם, את הנשר ואת הפרס ואת העזנייה" (האוזניות של האייפוד כשרות).
דן בן-אמוץ, ה"אחר" שהקדים את פרס - סתם שם יפה
מתבקש להמשיך קצת עם מחווה לדן בן-אמוץ: כאמור הוא הגיע לכפר הנוער בן שמן בהיותו בן 14, היחיד ששרד ממשפחתו. דן בן אמוץ, הקונטרווורסיאלי כל כך, המצחיק כל כך, המבריק כל כך, איזה שם נעים לאוזן. שמו המקורי היה מוסיה (משה) תהילימזוגער, כלומר "אומר תהילים". מישהו אחר אולי היה קורא לעצמו "תהילאי", או משהו כזה. ודרך אגב, אחת מבנותיו של דו נקראת נעמי בן אמוץ... לא נעמי בת משה, ולא נעמי בת דן. וגם לא נקראה תהילה: המסורת הגדולה של קריאת שמות על שם דורות קודמים לא פרטה על מיתר בלבו של דן-משה בן אמוץ-תהילימזוגער. ודרך אגב מסורת זו מובהקת בייחוד בשרידי משפחותיהם של נספים, קל וחומר של נספי השואה, שכל עניין השמדתם היה למחות אותם, את שמם ואת זכרם, למחוק אותם מהתודעה האנושית.
במקום זאת הוא קורא לעצמו בשמו השני של הנביא ישעיהו: ישעיהו בן אמוץ היה נביא שפעל בממלכת יהודה בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו. פירוש השם "ישעיהו", הוא, לפי פרשן המקרא משה דוד קאסוטו, "יושיע ה'" או "ה' המושיע".. על פי חז"ל, גם אביו, אמוץ, היה נביא, לפי הכלל שנביא שנזכר שם אביו הוא נביא בן נביא. לפי מסורת חז"ל, אחיו של אמוץ היה אמציה מלך יהודה. ובכן, דן-משה שתל את עצמו במשפחה טובה, טובה מאוד.
יוסי שריד - חילופי אותיות והרבה משמעות
לעניין הזכרת השרידה לעיל בהקשר של דן בן אמוץ, אביו של יוסי שריד היה יעקב שריד, שנולד שניידר (חייט) בעיירה קטנה באוקראינה, למד ב"חדר", השלים את לימודיו הכלליים ולמד בבית המדרש למורים "תרבות" ווילנה. כיהן כמורה וכמנהל במוסדות "תרבות" בעיירות ווהלין. במקביל עסק בענייני ציבור שונים, ועלה לארץ-ישראל בשנת ?1935 (שלוש שנים לפני דן בן אמוץ) להשתקע ברחובות. לכאורה החלפת השם משניידר לשריד שייכת לסוגת ההחלפות שבהן לא הצליל של המילה קובע אלא שרשרת הצירופים האפשריים של האותיות, ובשם החדש מוטמעת משמעות עמוקה של ציון המעבר מגלות לגאולה, מהכחדה לחידוש השגשוג והפריון המשפחתי, כעץ שתול על פלגי מים. כך גם מתפטרים בדרך אגב מזיכרון המקצוע הגלותי של החייט. אבל יוסי שריד עצמו מתאר את אירוע החלפת השם בנימה טרגית מאוד, כפי שעולה מכתבתם של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז על ספרו של יוסי שריד, "פפיצ'ק" [Ynet, תרבות [ובידור], 1.5.08,]: יוסי שריד, לשעבר שניידר, מתאר את הזיכרון השלם הראשון שלו, הזיכרון המכונן - שכמו פעמון לצווארו באשר ילך יצלצל. המלחמה הסתיימה כששריד היה בן חמש (בן גילו של פפיצק כשסיים את אוושויץ) ואביו אסף אותו אליו וביקש ממנו אישור לשנות את שמם משניידר לשריד, שם עברי. "אנחנו נותרנו השריד האחרון למשפחתנו, אתה מבין, יוסי, מה המשמעות להישאר שריד?" יוסי הקטן זוכר איך הסתכל אז אל החלון בחוץ וחיפש סימני חיים משום שהסיק שהוא ואביו נותרו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ. ואולי גם אמא איננה. מאז נותר שמו שק כבד של זיכרונות. "אבא אבא עד היום לא אדע אם היית פדגוג גדול או פסיכולוג קטן, ... אם ברכת אותי אז, ילד בן חמש או קיללת אותי בלי משים. מאז אותה שבת אני מחביא בתוכי טלאי שאתה אבי תפרת. כאילו ביקשת לומר: אל תראו אותו שהוא ילד מארץ ישראל, הוא יהודי בני הוא יהודי". אולי מתוך כך אפשר להיטיב יותר להבין גם את דן בן אמוץ.
נחזור לנשיאים ורוח, ונמשיך הלאה בשרשרת האסוציאטיבית המטורפת במקצת שלנו, ועם הקוראים הסליחה על ההעמדה זה בצד זה של מצבי רוח שונים כל כך. נצעד צעד אחד לאחור. ליתר ביטחון, כלומר.
משה קצב - השם המקורי
לשעבר נשיא מדינת ישראל, ומי שעמד במרכז אחת השערוריות הגדולות של שחיתות ציבורית משהואשם בעבירות מין שעשה בעובדות משרדו. נולד בעיר יזד שבאיראן. משפחתו מתגאה ביחוסה לגולי בבל. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לטהראן. כשהיה בן שש עלה לישראל עם משפחתו. ייחוס לגולי בבל נחשב לייחוס טוב, אולי יותר טוב מלהיות סתם פרסי, משום מה, ובכלל, שאלת הייחוס מעסיקה את בני עדות המזרח, כיוון שכידוע, יש בינינו, המזרחים, ייחוסים טובים ויש ייחוסים פחות טובים. בקהילות יהודי המזרח המערביות יותר, מצפון אפריקה ואירופה (שאליה הם הגיעו דרך ספרד, ובייחוד נפוצו שם אחרי גירוש ספרד, ב-1492), ההבדל בין "ספרדי" ובין ס"ט ("ספרדי טהור") מצוין לעתים קרובות בייחוסים משפחתיים.
קצב הוא מקצוע, כמו פליישמן (איש הבשר). שמות בעלי מקצוע נפוצים, ולמשל בקהילת יהודי תימן, שאצלם לא היו שמות משפחה, שכיחים שמות בעלי מקצוע, שנמסרו לפקיד קליטת העלייה כשהוציא להם תעודות זהות ישראליות. אין צורך לתרגם למענכם את נג'ר, חייט, סופר, תורגמן ופלח, וכפי שרוביק רוזנטל מוסיף במאמרו, יש עוד שמות שאולי לא ידענו שהם שייכים לדפי זהב של נחתי כנפי הנשרים: מועאלם - מורה, סקאל - לטש יהלומים, שמאע - יצרן נרות שעווה, ועוד (ואם לא ניתן לאצבעות ללכת במקומנו, נוכל להשתמש במונח היפה של פרופ' דותן, שקרא לשמות כאלה "שמות חניכה", דוגמת השמות התלמודיים יוחנן הסנדלר או ר' יצחק נפחא) (עד כאן רוביק הגדול). מפרסי לפרסי, ניפרד מהנשיא, ועתה, הבו כבוד לגנרלים!
שאול מופז - מי מכיר מי יודע
הוא יוצא איראן, אבל השם מופז אינו נשמע לי פרסי ולא שם יהודי האופייני לעדתו של מופז. מה שכתוב על ילדותו בוויקיפדיה הוא רק: מופז נולד באיראן בשנת 1948, ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 1957. חיפוש מהיר באינטרנט לא העלה שום תוצאות באשר לשמו המקורי של מופז. האם עיברות שמו (אם אכן עוברת, אלא אם אני טועה בגדול) מעיד על מאמץ שעשה להתנער מהזיהוי הגלותי של מוצאו? במאמרו של טורי מוקדש נתח ניכר לתופעת ההיטהרות הזאת מטפילים גלותיים, ובייחוד כאלה שעלולים לעורר נגדך דעות קדומות עוד בטרם פתחת פיך או עשית מעשה כלשהו. במקרים כאלה ראוי לחכות עד שבעל השם הטוב והנקי החדש יפתח את פיו ויעשה את מעשהו הראשוני ועתיר התהילה בעולם.
המילה "מופז" אינה מופיעה במילון, והדבר הקרוב ביותר אליה הוא התואר מופז, עם הברת U אחרי המ"ם. כך גוזרים משורשי פו"ז ופז"ז. צורת מופז מ[o]פז מרמזת על צורות נטייה של שורשים שהאות הראשונה שלהם היא יו"ד (דוגמת מופע, מולד, מוסד), לכאורה יפ"ז, אבל אין שורש כזה בעברית, והשורש של פז ונטיותיה הוא פו"ז. דומה שהשם מופז הוא שם סינתטי, שמהדהד שמות מומצאים דומים שנחשבים למשלב שמות גבוה, מהסוג שגדעון טורי מסביר יפה יפה כל כך במאמרו: אופז, אטר, מירז, אולשן, אלמוז, ורון, צירן ועוד אחדים.
לעניין שמו של יוצא פרס, אפשר להעלות היפוטתית את האפשרות שיקרא לעצמו על שם ארץ מוצאו, כפי שמקובל בשמות רבים, ולמשל אשכנזי (גבי), צרפתי, וגם בבלי (חנה). אבל משום מה השם "פרסי" לא התקבל בארץ כשם משפחה נפוץ. משמות גלותיים לשמות עבריים, נמשיך בסוגיית טיהור הגלות.
לימור לבנת - שמות מתורגמים והכול נשאר במשפחה
שרת החינוך (לשעבר) לימור לבנת (נולדה בחיפה ב-22 בספטמבר 1950), חברת כנסת מטעם הליכוד, ובעבר שרה בממשלות ישראל. לימור אהבה לבנת היא בתם של לוחם הלח"י עזריאל לבנת (וייס) ושל 'זמרת המחתרות' שולמית לבנת. אמה אינה מזוהה בוויקיפדיה בשם נעוריה, היא פשוט לבנת מאז שנישאה לעזריאל בהיותה בת עשרים.
לבנת הוא תרגום מיופה של וייס, וייס הוא "לבן" בגרמנית. סתם "לבן" לא מתאים בעברית לאור ההיסטוריה העגומה של יחסי יעקב ולבן הארמי, ולכן למה לא "לבנת". אמנם "לבנת" היא גם צורת סמיכות של "לבנה", ואכן היו לשונות חריפות ששיחקו את משחק המילים המתבקש כשלבנת עוררה מורת רוח מסוימת בתפקודה כשרת החינוך וכינוה לבנת חבלה.
בגרמנית יש שמות אחדים על פי צבעים וצירופים עם צבעים. שוורץ, הוא שחור, ויש המעדיפים שחורי. וייס הוא כאמור לבן, ולכן צחור, או צחורי, או לבני, א במקרה שלנו - לבנת. רוט הוא אדום, ולכן אדמוני, ארגמני, ג'ינג'י, הכול לפי טעמך האישי. גרין הוא הירוק, ומכאן אפשר ירקוני, גלב הוא צהוב וגלבפרב הוא "צבע צהוב", ואם אינך רוצה להיקרא צהובוני, תוכל לשדרג לזהבי אף שאינך גולדפרב. בלאו הוא כחול, וצורתו היידית היא בלוי. לכן בלאושטיין הוא אבן כחולה, ככל אשר תימצא לך כזאת. הימלפרב הוא "צבע השמים", והשמים הם הגבול למה שתוכל לעשות עם השם הזה.
ומניין שאבו אבותיה של ציפי לבני את שמם לבני? במקורות הראשיים באינטרנט, כלומר ויקיפדיה ואתר הכנסת, לא מצוין מקור שם אביה, איתן לבני. אולי גם הוא היה וייס בגלגול קודם של משפחתו. וגאוות השם לבני ניכרת בציפי, שלא המירה את שמה אחר נישואיה לנפתלי שפיצר. בדומה גם לימור לבנת, הנשואה לאליחי הניג. הניג הוא דבש בגרמנית, וכמעט-כמעט היו לנו שרת חינוך בשם לימור דובשני ושרת חוץ בשם ציפי שפיצר.
אבל לפי מה שכתוב בוויקיפדיה, אולי עדיף שלימור תישאר לבנת: "מבקר המדינה פתח בסוף שנת 2005 בחקירה סביב ההתקשרויות של אליחי הניג, בעלה, עם הרשויות המקומיות. התחקיר נסב סביב חברת "מילניום" של הניג, שהייתה אחת הנהנות הגדולות מ"מדיניות המורשת" שיזמה [לימור] בתוקף תפקידה כשרת החינוך. בתקופה בה היא הפנתה עשרות מיליוני שקלים למימון לימודי המורשת, שיווקו בעלה ואביה את תכניות המורשת הממוחשבות למוסדות חינוך שהיו תלויים בתקציבי משרד החינוך. כשרה חתמה גם על תקנה חדשה "ללימוד המורשת של כוחות המגן והמחתרות". בעקבות התקנה הזאת הוכפל פי ארבעה תקציב העמותה שאמה מנהלת בשכר. בתגובה להאשמות אלו מסרה: "אין ניגוד עניינים - פעלתי לפי הכללים". ושמתם לב, אני מקווה, ששמה האמצעי של לימור הוא אהבה. יפה, לא?
חיים רמון - משוט בארץ ומהתהלך בה
נולד ביפו ב-10 באפריל 1950 לבינה לבית נודלברג ואשר וישניא, יוצאי מיזריץ', חבל צ'רנוביץ, אוקראינה (רמון מרבה להזכיר את מוצאו היפואי). שירת בחיל האוויר והוא בעל דרגת סרן. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגורר בתל אביב.
נו, שם כמו וישניא הוא כל כך גלותי שאיך אפשר להחזיק בו בדרגת סרן בחיל אוויר? הולכים אפוא למרחבי ישראל ובמבחר השמות ויורדים מצפון דרומה החל בגולן (שיימסר או לא יימסר לסורים?), דרך הארבל והארבלים למיניהם, ובהם גם ניתאי (ראו בסוף המאמר), המשך ביזרעאלי (כן, המגדלים), עבור לשומרון (רב-אלוף דן, נולד זודוריץ') לשרון (ולא רק אריק, שנולד שיינרמן והחליף ל"שרון", ואפילו לא עמרי, שנולד שרון ועשה כבוד לשם אביו), לשפלת הרי יהודה - כלומר חבל לכיש (וסליחה שדילגנו על כמה), והנה מגיעים בארץ-ישראל היפה שלנו למכתש רמון, וחסל סדר וישניא.
רמון הוא שם ישראלי על טהרת הישראליות חוץ מזה שמקור השם רמון הוא "ראמאן" כינוי לרומאים שעברו באזור זה (בדרך הבשמים). ובכן, חיים רמון, שיש הכורכים אותו בצרור אחד עם משה קצב שלעיל, עשה מחווה נאה לרומאים שעברו בדרך הבשמים במרחבי הנגב. האם הוא ירד לעומקו של השם הזה?
אהוד ברק - הצליל התנכי
נחזור לגנרלים: ברק גדל והתחנך בקיבוץ משמר השרון (לא שיינרמן), הבכור מארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל ברוג. העיברות כמובן פונטי. ברק הוא דו-משמעי - גם התופעה השמימית וגם ברק בן אבינעם מקדש נפתלי, התנ"כי. על הברק, המופיע בפרק ד' של ספר שופטים, נאמר כך: "ותשלח ותקרא לברק בן-אבינעם מקדש נפתלי; ותאמר אליו הלוא ציווה יהוה אלוהי-ישראל לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון. ז ומשכתי אליך אל-נחל קישון את-סיסרא שר-צבא יבין ואת-רכבו ואת-המונו; ונתתיהו בידך. ח ויאמר אליה ברק אם-תלכי עמי והלכתי; ואם-לא תלכי עמי לא אלך. ט ותאמר הלך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על-הדרך אשר אתה הולך-כי ביד-אישה ימכור יהוה את-סיסרא; ותקם דבורה ותלך עם-ברק קדשה".
ועל האהוד - הוא הולם בהחלט את השם המשפחה, ומקורו בשופטים ג'. האם מדובר בחזון אהדה? לאו דווקא. אבל בסופו של האקט המבריק, הערמומי, המחושב היטב של אהוד בן גרא, הוא מבצע פעולה שיש שיאמרו שהיא קארמתית לאהוד הברק: "ואהוד נמלט עד התמהמהם והוא עבר את-הפסילים ויימלט השעירתה". היום משתמשים ב"לברוח" במקום ב"להימלט".
בנימין נתניהו (ביבי בן ניתאי) - דור שלישי לבית מיליקובסקי
[מהוויקיפדיה] נתניהו נולד בתל אביב ב-21 באוקטובר 1949, כבן השני מתוך שלושה לאמו, צילה נתניהו, ולאביו, פרופ' בנציון נתניהו, היסטוריון, חוקר ההיסטוריה היהודית (שהיה פעיל רוויזיוניסטי ומזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי בימי חייו האחרונים, בניו יורק). פרופ' בנציון נתניהו (מיליקובסקי) (נולד ב-3 ביוני 1910) ממנהיגי התנועה הציונית בארצות הברית, היסטוריון ישראלי ופעיל ציוני. אביהם של יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל לשעבר ושל עדו נתניהו, רופא וסופר.
בנציון מיליקובסקי נולד בוורשה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), בנו של הסופר והפעיל הציוני נתן מיליקובסקי. בשנת 1920 עלתה המשפחה לארץ ישראל. לאחר ששהתה ביפו, בתל אביב ובצפת השתקעה המשפחה לבסוף בירושלים. בנציון למד בבית המדרש למורים בהנהלת דוד ילין, ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית. הוא התמחה בתחום ההיסטוריה והיה לתלמידו המובהק של הפרופסור יוסף קלוזנר. אביו, נתן מיליקובסקי, היה חותם על מקצת ממאמריו בשם נתניהו, שם שאותו אימץ בנו, סבם של ביבי ושני אחיו.
גרסה אחרת על היחס "מיליקובסקי-נתניהו" מסופרת במאמרו של יורם מלצר (ראו הפניה בשוליים): "בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, נולד מליקובסקי. אלא שאחיו של בנימין, יהונתן, עלה לגדולה בצבא ובדרך עיברת את שם משפחתו ל'נתניהו', כפי שהיה מקובל בשנות השישים. כשיוני נתניהו נהרג במבצע אנטבה בשנת 1976, אימצה המשפחה את שם משפחתו והפכה כולה לנתניהו".
ולמה נתניהו? לא פיענחתי. אולי הייתה ההשראה בעיר נתניה? שרון יש לנו, בנימין יש לנו גם, אז יבוא חמיצר ויכריע: לא מצאתי את מקור שם העיר נתניה, שהיא כידוע עיר במחוז המרכז, בשרון, השמינית באוכלוסייתה במדינת ישראל. נוסדה על ידי קבוצת בני בנימין בשנת 1929 כיישוב לבני המושבות ופועלי הפרדס, הוכרזה כעיר בשנת 1948. נקראת גם "בירת השרון", על היותה העיר הגדולה ביותר באזור השרון, וכן "עיר היהלומים", בשל תעשיית היהלומים המפותחת שהייתה בה בעבר ועודנה קיימת. חברה בארגון פורום ה-15.
המקור המקראי לשם נתניה לא מוכר מאוד, אבל מוסיף לענייננו כמה שמות נחמדים, ובהם קרח, אבי יוחנן: ירמיהו מא יא וישמע יוחנן בן-קרח וכל-שרי החיילים אשר אתו את כל-הרעה אשר עשה ישמעאל בן-נתניה. יב ויקחו את-כל-האנשים וילכו להילחם עם-ישמעאל בן-נתניה; וימצאו אתו אל-מים רבים אשר בגבעון. יג ויהי כראות כל-העם אשר את-ישמעאל את-יוחנן בן-קרח ואת כל-שרי החיילים אשר אתו וישמחו. יד ויסבו כל-העם אשר-שבה ישמעאל מן-המצפה; וישבו וילכו אל-יוחנן בן-קרח. טו וישמעאל בן-נתניה נמלט בשמנה אנשים מפני יוחנן; וילך אל-בני עמון. טז ויקח יוחנן בן-קרח וכל-שרי החיילים אשר-אתו את כל-שארית העם אשר השיב מאת ישמעאל בן-נתניה מן-המצפה אחר הכה את-גדליה בן-אחיקם, גברים אנשי המלחמה ונשים וטף וסרסים אשר השיב מגבעון. יז וילכו וישבו בגירות כמוהם (כמהם) אשר-אצל בית לחם ללכת לבוא מצרים. יח מפני הכשדים כי יראו מפניהם: כי-הכה ישמעאל בן-נתניה את-גדליהו בן-אחיקם אשר-הפקיד מלך-בבל בארץ.
יוחנן ורבים איתו פוחחחדדדדים מהכשדים.
ולבסוף, עוד רפרפרת על שם משפחתו של בנימין נתניהו, ביבי: על מאמריו חתם האבא בנציון נתניהו לעתים בכינוי "ניתאי". כאשר חיפש בנו בנימין שם אמריקני פשוט להגייה, בעת שהייתו בארצות הברית, השתמש בשם "בן ניתאי". נתאי הארבלי היה אב בית דין, בצדו של יהושע בן פרחיה. ששימש כנשיא הסנהדרין. יחד הם הזוג השני בתקופת הזוגות. למד אצל יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. יש אפשרות ששמו הוא צורה ראשונית או משובשת של "מתיי", בדומה לתלמידו של ישו או למתתיהו. הוא היה בן העיר ארבל שבגליל התחתון, ולכן נקרא "ארבלי". על פי המסורת קברו נמצא אף הוא בארבל ודינה בת יעקב קבורה בקברו בארבל (רמב"ן בראשית לד: יב).
אהוד אולמרט, ממתין לשינוי שם - ואולי כבר לא
אולמרט, שכמעט איש אינו הוגה את שמו נכון (המקור Olmert וכולם אומרים Ulmert), הלוא הוא ראש הממשלה שהבטיח לנו שמעולם לא היה מצבנו בהיסטוריה יותר טוב, ובטח הוא ידע על מה הוא מדבר, ולפחות על מי הוא מדבר. אהוד אולמרט נולד בשנת 1945 למשפחה רוויזיוניסטית במבצר שוני, שבו פעל באותה תקופה משק חקלאי בית"רי. הוריו נמנו עם מייסדי המשק. האב, מרדכי אולמרט נולד ברוסיה וגדל בעיר חארבין שבמחוז היילונגג'יאנג שבסין ובגיל 22 עלה לארץ ישראל. השם אולמרט אינו נשמע לי רוסי, אולי חארביני, ואולי הוא שיבוש הדרגתי של שם גרמני, אולי ממקור כמו העיר אולם (Ulm), שאולי הניבה גם את אולמן, ואולי מינשוף (Eeule) ואולי משמן (Oel). אפשר אפוא להציע לאהוד להחליף את שמו ל"שמניהו" או "שמן טוב" (על משקל שם טוב?), אך בל נשכח שטוב שם משמן טוב.
מאיפה ה"מרט"? (ולא צרפתית בשיבוש הגייה). נו טוב, אם יש שוברט ומיינרט, הרברט, רוברט וגילברט, למה שלא יהיה אולמרט? לא מזמן הועלתה באינטרנט הצעה לאולמרט להיקרא שריד, ולא רק בגלל קרבת הדורות הפוליטית ליוסי, אלא גם בגלל יכולתו המופלאה לשרוד במערכת הפוליטית, נגד כל חוקי הגרוויטציה של רצון העם, לכאורה. יוסי בוודאי לא אהב את הבדיחה הזאת.
_______________________________
נכתב בסיוע שלל ערכים בוויקיפדיה, משהו מ-Ynet, ושלושה מאמרים שפורסמו באינטרנט:
1. מאמרו המרתק של הפרופסור גדעון טורי "עברות שמות-משפחה בארץ-ישראל כ'תרגום תרבותי'" (תרגיל שלדי במסגרת הסמיוטיקה של התרבות), בתוך נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ ישראל, עורכת נורית גרץ, האונ' הפתוחה 1988, וניתן לצפייה באינטרנט.
3. מאמרו האינפורמטיבי מאוד של יורם מלצר, "נדנדת השמות" באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל", במדור "זו שליחות".
2. מאמרו המקסים של רוביק רוזנטל באתר NRG, "יוחנן הסנדלר פינת שוסטר" (16.12.2006).
פיקנטרייה של כמה שמות שעולים היטב בגוגל ומרמזים על תופעות מעניינות בעיברות שמות. מודגמים סוגי עיברות שונים, מהצליל, דרך תרגום התוכן, דרך האימוץ מהתנך ומנופי הארץ, ועוד. מחווה משולשת, לגדעון טורי, ליורם מלצר ולרוביק רוזנטל (ראו בשוליים).
שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל - הצליל הוא הקובע
פרס נולד בווישנובה שבפולין (היום בשטח בלארוס) ב-2 באוגוסט 1923 (כ' באב ה'תרפ"ג), בשם שמעון פרסקי (Szymon Perski), לאביו יצחק, סוחר עצים אמיד, ולאמו שרה לבית מלצר, ספרנית ומורה לרוסית. מסופר ששמעון פרס ודן בן אמוץ היו יחדיו בנעוריהם בבן שמן, ושפרס, לשעבר פרסקי, רצה לעצמו את השם בן אמוץ אבל "הקדימו אחר", כלשון הביטוי התלמודי, אחד יתום בודד בשם מוסיה תהילימזוגער שאולי עשה לו תרגיל מסריח, שהחליט לקרוא לעצמו דן בן אמוץ. פרס עבר לקו הגנה ב', ובחר ב"פרס", בחירה מובנת מאליה בקטגוריית השמות המשמרים תכונות פונטיות של השם המקורי בשמות עבריים, בין שיש להם משמעות בעברית ובין שאין להם משמעות כזאת.
בתקופת הגל הגדול של ויתור על שמות גלותיים והעברתם לשמות עבריים הייתה צורה זו של עיברות שמות אחת משתי הצורות העיקריות לעיברות שביקשו לשמור על תכונות השם המקורי: או המשמעות או הצליל (דמיון פונטי). אפילו בשמות שניתנים לתרגום או להעברה לעברית כמעט בצורתם המקורית, העדיפו רבים את היחס הפונטי. למשל רבים מהשמות מסדרת "רוזנ" (=שושן), ובהם רוזנשטיין (אבן-שושן), רוזנשטרן (כוכב השושן), רוזנקרנץ (זר שושנים) וכדומה, שניתן לתרגמם לשושן או שושני, ורדינון, ורדי, או לחלופין "רוזן", הוחלפו לשם שנחשב ישראלי מאוד, אלגנטי, במשלב גבוה, וגם, השם יתברך, קצר הרבה יותר: רז.
נחזור לשמעון פרס. פרסקי מעוברת לפרס בלי שום בעיה, והרי לא הוא הנשיא שמתקבל על הדעת לכנות את עצמו "פרסי" (Parsi או Persi, כרצונכם), שכן מוצאו לא מהארץ שעל מצר הורמוז. לפי יורם מלצר, פרס הוא שמו של "עוף טורף מדברי ידוע" ששמעון בחר לו במצוות בן-גוריון אחרי טיול בנגב. אבל עתה נשאר לנו לעבור לבחון את השם פרס, ולהפתעתנו אנו מוצאים שהעוף הקרוי פרס אוכל פגרים, ולכן אולי אינו יכול להתגאות בתכונות מחמיאות במיוחד. וכך מצינו בוויקיפדיה: פרס (שם מדעי: Gypaetus barbatus), סוג עוף דורס ממשפחת הנציים ולו מין יחיד. בישראל מובחן כאחד ממיני הנשרים של העולם הישן (קבוצה לא טקסונומית של אוכלי פגרים). מקור השם בעברית מהתנ"ך, שם מוזכר כאחד העופות הטמאים למאכל, והוא נקרא פרס כי הוא פורס (=שובר) עצמות ואוכל את המוח שבהן. אזכורים בתנ"ך: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא ייאכלו, שקץ הם, את הנשר ואת הפרס ואת העזנייה" (האוזניות של האייפוד כשרות).
דן בן-אמוץ, ה"אחר" שהקדים את פרס - סתם שם יפה
מתבקש להמשיך קצת עם מחווה לדן בן-אמוץ: כאמור הוא הגיע לכפר הנוער בן שמן בהיותו בן 14, היחיד ששרד ממשפחתו. דן בן אמוץ, הקונטרווורסיאלי כל כך, המצחיק כל כך, המבריק כל כך, איזה שם נעים לאוזן. שמו המקורי היה מוסיה (משה) תהילימזוגער, כלומר "אומר תהילים". מישהו אחר אולי היה קורא לעצמו "תהילאי", או משהו כזה. ודרך אגב, אחת מבנותיו של דו נקראת נעמי בן אמוץ... לא נעמי בת משה, ולא נעמי בת דן. וגם לא נקראה תהילה: המסורת הגדולה של קריאת שמות על שם דורות קודמים לא פרטה על מיתר בלבו של דן-משה בן אמוץ-תהילימזוגער. ודרך אגב מסורת זו מובהקת בייחוד בשרידי משפחותיהם של נספים, קל וחומר של נספי השואה, שכל עניין השמדתם היה למחות אותם, את שמם ואת זכרם, למחוק אותם מהתודעה האנושית.
במקום זאת הוא קורא לעצמו בשמו השני של הנביא ישעיהו: ישעיהו בן אמוץ היה נביא שפעל בממלכת יהודה בימי המלכים עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו. פירוש השם "ישעיהו", הוא, לפי פרשן המקרא משה דוד קאסוטו, "יושיע ה'" או "ה' המושיע".. על פי חז"ל, גם אביו, אמוץ, היה נביא, לפי הכלל שנביא שנזכר שם אביו הוא נביא בן נביא. לפי מסורת חז"ל, אחיו של אמוץ היה אמציה מלך יהודה. ובכן, דן-משה שתל את עצמו במשפחה טובה, טובה מאוד.
יוסי שריד - חילופי אותיות והרבה משמעות
לעניין הזכרת השרידה לעיל בהקשר של דן בן אמוץ, אביו של יוסי שריד היה יעקב שריד, שנולד שניידר (חייט) בעיירה קטנה באוקראינה, למד ב"חדר", השלים את לימודיו הכלליים ולמד בבית המדרש למורים "תרבות" ווילנה. כיהן כמורה וכמנהל במוסדות "תרבות" בעיירות ווהלין. במקביל עסק בענייני ציבור שונים, ועלה לארץ-ישראל בשנת ?1935 (שלוש שנים לפני דן בן אמוץ) להשתקע ברחובות. לכאורה החלפת השם משניידר לשריד שייכת לסוגת ההחלפות שבהן לא הצליל של המילה קובע אלא שרשרת הצירופים האפשריים של האותיות, ובשם החדש מוטמעת משמעות עמוקה של ציון המעבר מגלות לגאולה, מהכחדה לחידוש השגשוג והפריון המשפחתי, כעץ שתול על פלגי מים. כך גם מתפטרים בדרך אגב מזיכרון המקצוע הגלותי של החייט. אבל יוסי שריד עצמו מתאר את אירוע החלפת השם בנימה טרגית מאוד, כפי שעולה מכתבתם של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז על ספרו של יוסי שריד, "פפיצ'ק" [Ynet, תרבות [ובידור], 1.5.08,]: יוסי שריד, לשעבר שניידר, מתאר את הזיכרון השלם הראשון שלו, הזיכרון המכונן - שכמו פעמון לצווארו באשר ילך יצלצל. המלחמה הסתיימה כששריד היה בן חמש (בן גילו של פפיצק כשסיים את אוושויץ) ואביו אסף אותו אליו וביקש ממנו אישור לשנות את שמם משניידר לשריד, שם עברי. "אנחנו נותרנו השריד האחרון למשפחתנו, אתה מבין, יוסי, מה המשמעות להישאר שריד?" יוסי הקטן זוכר איך הסתכל אז אל החלון בחוץ וחיפש סימני חיים משום שהסיק שהוא ואביו נותרו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ. ואולי גם אמא איננה. מאז נותר שמו שק כבד של זיכרונות. "אבא אבא עד היום לא אדע אם היית פדגוג גדול או פסיכולוג קטן, ... אם ברכת אותי אז, ילד בן חמש או קיללת אותי בלי משים. מאז אותה שבת אני מחביא בתוכי טלאי שאתה אבי תפרת. כאילו ביקשת לומר: אל תראו אותו שהוא ילד מארץ ישראל, הוא יהודי בני הוא יהודי". אולי מתוך כך אפשר להיטיב יותר להבין גם את דן בן אמוץ.
נחזור לנשיאים ורוח, ונמשיך הלאה בשרשרת האסוציאטיבית המטורפת במקצת שלנו, ועם הקוראים הסליחה על ההעמדה זה בצד זה של מצבי רוח שונים כל כך. נצעד צעד אחד לאחור. ליתר ביטחון, כלומר.
משה קצב - השם המקורי
לשעבר נשיא מדינת ישראל, ומי שעמד במרכז אחת השערוריות הגדולות של שחיתות ציבורית משהואשם בעבירות מין שעשה בעובדות משרדו. נולד בעיר יזד שבאיראן. משפחתו מתגאה ביחוסה לגולי בבל. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לטהראן. כשהיה בן שש עלה לישראל עם משפחתו. ייחוס לגולי בבל נחשב לייחוס טוב, אולי יותר טוב מלהיות סתם פרסי, משום מה, ובכלל, שאלת הייחוס מעסיקה את בני עדות המזרח, כיוון שכידוע, יש בינינו, המזרחים, ייחוסים טובים ויש ייחוסים פחות טובים. בקהילות יהודי המזרח המערביות יותר, מצפון אפריקה ואירופה (שאליה הם הגיעו דרך ספרד, ובייחוד נפוצו שם אחרי גירוש ספרד, ב-1492), ההבדל בין "ספרדי" ובין ס"ט ("ספרדי טהור") מצוין לעתים קרובות בייחוסים משפחתיים.
קצב הוא מקצוע, כמו פליישמן (איש הבשר). שמות בעלי מקצוע נפוצים, ולמשל בקהילת יהודי תימן, שאצלם לא היו שמות משפחה, שכיחים שמות בעלי מקצוע, שנמסרו לפקיד קליטת העלייה כשהוציא להם תעודות זהות ישראליות. אין צורך לתרגם למענכם את נג'ר, חייט, סופר, תורגמן ופלח, וכפי שרוביק רוזנטל מוסיף במאמרו, יש עוד שמות שאולי לא ידענו שהם שייכים לדפי זהב של נחתי כנפי הנשרים: מועאלם - מורה, סקאל - לטש יהלומים, שמאע - יצרן נרות שעווה, ועוד (ואם לא ניתן לאצבעות ללכת במקומנו, נוכל להשתמש במונח היפה של פרופ' דותן, שקרא לשמות כאלה "שמות חניכה", דוגמת השמות התלמודיים יוחנן הסנדלר או ר' יצחק נפחא) (עד כאן רוביק הגדול). מפרסי לפרסי, ניפרד מהנשיא, ועתה, הבו כבוד לגנרלים!
שאול מופז - מי מכיר מי יודע
הוא יוצא איראן, אבל השם מופז אינו נשמע לי פרסי ולא שם יהודי האופייני לעדתו של מופז. מה שכתוב על ילדותו בוויקיפדיה הוא רק: מופז נולד באיראן בשנת 1948, ועלה לישראל עם משפחתו בשנת 1957. חיפוש מהיר באינטרנט לא העלה שום תוצאות באשר לשמו המקורי של מופז. האם עיברות שמו (אם אכן עוברת, אלא אם אני טועה בגדול) מעיד על מאמץ שעשה להתנער מהזיהוי הגלותי של מוצאו? במאמרו של טורי מוקדש נתח ניכר לתופעת ההיטהרות הזאת מטפילים גלותיים, ובייחוד כאלה שעלולים לעורר נגדך דעות קדומות עוד בטרם פתחת פיך או עשית מעשה כלשהו. במקרים כאלה ראוי לחכות עד שבעל השם הטוב והנקי החדש יפתח את פיו ויעשה את מעשהו הראשוני ועתיר התהילה בעולם.
המילה "מופז" אינה מופיעה במילון, והדבר הקרוב ביותר אליה הוא התואר מופז, עם הברת U אחרי המ"ם. כך גוזרים משורשי פו"ז ופז"ז. צורת מופז מ[o]פז מרמזת על צורות נטייה של שורשים שהאות הראשונה שלהם היא יו"ד (דוגמת מופע, מולד, מוסד), לכאורה יפ"ז, אבל אין שורש כזה בעברית, והשורש של פז ונטיותיה הוא פו"ז. דומה שהשם מופז הוא שם סינתטי, שמהדהד שמות מומצאים דומים שנחשבים למשלב שמות גבוה, מהסוג שגדעון טורי מסביר יפה יפה כל כך במאמרו: אופז, אטר, מירז, אולשן, אלמוז, ורון, צירן ועוד אחדים.
לעניין שמו של יוצא פרס, אפשר להעלות היפוטתית את האפשרות שיקרא לעצמו על שם ארץ מוצאו, כפי שמקובל בשמות רבים, ולמשל אשכנזי (גבי), צרפתי, וגם בבלי (חנה). אבל משום מה השם "פרסי" לא התקבל בארץ כשם משפחה נפוץ. משמות גלותיים לשמות עבריים, נמשיך בסוגיית טיהור הגלות.
לימור לבנת - שמות מתורגמים והכול נשאר במשפחה
שרת החינוך (לשעבר) לימור לבנת (נולדה בחיפה ב-22 בספטמבר 1950), חברת כנסת מטעם הליכוד, ובעבר שרה בממשלות ישראל. לימור אהבה לבנת היא בתם של לוחם הלח"י עזריאל לבנת (וייס) ושל 'זמרת המחתרות' שולמית לבנת. אמה אינה מזוהה בוויקיפדיה בשם נעוריה, היא פשוט לבנת מאז שנישאה לעזריאל בהיותה בת עשרים.
לבנת הוא תרגום מיופה של וייס, וייס הוא "לבן" בגרמנית. סתם "לבן" לא מתאים בעברית לאור ההיסטוריה העגומה של יחסי יעקב ולבן הארמי, ולכן למה לא "לבנת". אמנם "לבנת" היא גם צורת סמיכות של "לבנה", ואכן היו לשונות חריפות ששיחקו את משחק המילים המתבקש כשלבנת עוררה מורת רוח מסוימת בתפקודה כשרת החינוך וכינוה לבנת חבלה.
בגרמנית יש שמות אחדים על פי צבעים וצירופים עם צבעים. שוורץ, הוא שחור, ויש המעדיפים שחורי. וייס הוא כאמור לבן, ולכן צחור, או צחורי, או לבני, א במקרה שלנו - לבנת. רוט הוא אדום, ולכן אדמוני, ארגמני, ג'ינג'י, הכול לפי טעמך האישי. גרין הוא הירוק, ומכאן אפשר ירקוני, גלב הוא צהוב וגלבפרב הוא "צבע צהוב", ואם אינך רוצה להיקרא צהובוני, תוכל לשדרג לזהבי אף שאינך גולדפרב. בלאו הוא כחול, וצורתו היידית היא בלוי. לכן בלאושטיין הוא אבן כחולה, ככל אשר תימצא לך כזאת. הימלפרב הוא "צבע השמים", והשמים הם הגבול למה שתוכל לעשות עם השם הזה.
ומניין שאבו אבותיה של ציפי לבני את שמם לבני? במקורות הראשיים באינטרנט, כלומר ויקיפדיה ואתר הכנסת, לא מצוין מקור שם אביה, איתן לבני. אולי גם הוא היה וייס בגלגול קודם של משפחתו. וגאוות השם לבני ניכרת בציפי, שלא המירה את שמה אחר נישואיה לנפתלי שפיצר. בדומה גם לימור לבנת, הנשואה לאליחי הניג. הניג הוא דבש בגרמנית, וכמעט-כמעט היו לנו שרת חינוך בשם לימור דובשני ושרת חוץ בשם ציפי שפיצר.
אבל לפי מה שכתוב בוויקיפדיה, אולי עדיף שלימור תישאר לבנת: "מבקר המדינה פתח בסוף שנת 2005 בחקירה סביב ההתקשרויות של אליחי הניג, בעלה, עם הרשויות המקומיות. התחקיר נסב סביב חברת "מילניום" של הניג, שהייתה אחת הנהנות הגדולות מ"מדיניות המורשת" שיזמה [לימור] בתוקף תפקידה כשרת החינוך. בתקופה בה היא הפנתה עשרות מיליוני שקלים למימון לימודי המורשת, שיווקו בעלה ואביה את תכניות המורשת הממוחשבות למוסדות חינוך שהיו תלויים בתקציבי משרד החינוך. כשרה חתמה גם על תקנה חדשה "ללימוד המורשת של כוחות המגן והמחתרות". בעקבות התקנה הזאת הוכפל פי ארבעה תקציב העמותה שאמה מנהלת בשכר. בתגובה להאשמות אלו מסרה: "אין ניגוד עניינים - פעלתי לפי הכללים". ושמתם לב, אני מקווה, ששמה האמצעי של לימור הוא אהבה. יפה, לא?
חיים רמון - משוט בארץ ומהתהלך בה
נולד ביפו ב-10 באפריל 1950 לבינה לבית נודלברג ואשר וישניא, יוצאי מיזריץ', חבל צ'רנוביץ, אוקראינה (רמון מרבה להזכיר את מוצאו היפואי). שירת בחיל האוויר והוא בעל דרגת סרן. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מתגורר בתל אביב.
נו, שם כמו וישניא הוא כל כך גלותי שאיך אפשר להחזיק בו בדרגת סרן בחיל אוויר? הולכים אפוא למרחבי ישראל ובמבחר השמות ויורדים מצפון דרומה החל בגולן (שיימסר או לא יימסר לסורים?), דרך הארבל והארבלים למיניהם, ובהם גם ניתאי (ראו בסוף המאמר), המשך ביזרעאלי (כן, המגדלים), עבור לשומרון (רב-אלוף דן, נולד זודוריץ') לשרון (ולא רק אריק, שנולד שיינרמן והחליף ל"שרון", ואפילו לא עמרי, שנולד שרון ועשה כבוד לשם אביו), לשפלת הרי יהודה - כלומר חבל לכיש (וסליחה שדילגנו על כמה), והנה מגיעים בארץ-ישראל היפה שלנו למכתש רמון, וחסל סדר וישניא.
רמון הוא שם ישראלי על טהרת הישראליות חוץ מזה שמקור השם רמון הוא "ראמאן" כינוי לרומאים שעברו באזור זה (בדרך הבשמים). ובכן, חיים רמון, שיש הכורכים אותו בצרור אחד עם משה קצב שלעיל, עשה מחווה נאה לרומאים שעברו בדרך הבשמים במרחבי הנגב. האם הוא ירד לעומקו של השם הזה?
אהוד ברק - הצליל התנכי
נחזור לגנרלים: ברק גדל והתחנך בקיבוץ משמר השרון (לא שיינרמן), הבכור מארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל ברוג. העיברות כמובן פונטי. ברק הוא דו-משמעי - גם התופעה השמימית וגם ברק בן אבינעם מקדש נפתלי, התנ"כי. על הברק, המופיע בפרק ד' של ספר שופטים, נאמר כך: "ותשלח ותקרא לברק בן-אבינעם מקדש נפתלי; ותאמר אליו הלוא ציווה יהוה אלוהי-ישראל לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבלון. ז ומשכתי אליך אל-נחל קישון את-סיסרא שר-צבא יבין ואת-רכבו ואת-המונו; ונתתיהו בידך. ח ויאמר אליה ברק אם-תלכי עמי והלכתי; ואם-לא תלכי עמי לא אלך. ט ותאמר הלך אלך עמך אפס כי לא תהיה תפארתך על-הדרך אשר אתה הולך-כי ביד-אישה ימכור יהוה את-סיסרא; ותקם דבורה ותלך עם-ברק קדשה".
ועל האהוד - הוא הולם בהחלט את השם המשפחה, ומקורו בשופטים ג'. האם מדובר בחזון אהדה? לאו דווקא. אבל בסופו של האקט המבריק, הערמומי, המחושב היטב של אהוד בן גרא, הוא מבצע פעולה שיש שיאמרו שהיא קארמתית לאהוד הברק: "ואהוד נמלט עד התמהמהם והוא עבר את-הפסילים ויימלט השעירתה". היום משתמשים ב"לברוח" במקום ב"להימלט".
בנימין נתניהו (ביבי בן ניתאי) - דור שלישי לבית מיליקובסקי
[מהוויקיפדיה] נתניהו נולד בתל אביב ב-21 באוקטובר 1949, כבן השני מתוך שלושה לאמו, צילה נתניהו, ולאביו, פרופ' בנציון נתניהו, היסטוריון, חוקר ההיסטוריה היהודית (שהיה פעיל רוויזיוניסטי ומזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי בימי חייו האחרונים, בניו יורק). פרופ' בנציון נתניהו (מיליקובסקי) (נולד ב-3 ביוני 1910) ממנהיגי התנועה הציונית בארצות הברית, היסטוריון ישראלי ופעיל ציוני. אביהם של יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל לשעבר ושל עדו נתניהו, רופא וסופר.
בנציון מיליקובסקי נולד בוורשה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), בנו של הסופר והפעיל הציוני נתן מיליקובסקי. בשנת 1920 עלתה המשפחה לארץ ישראל. לאחר ששהתה ביפו, בתל אביב ובצפת השתקעה המשפחה לבסוף בירושלים. בנציון למד בבית המדרש למורים בהנהלת דוד ילין, ולאחר מכן המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית. הוא התמחה בתחום ההיסטוריה והיה לתלמידו המובהק של הפרופסור יוסף קלוזנר. אביו, נתן מיליקובסקי, היה חותם על מקצת ממאמריו בשם נתניהו, שם שאותו אימץ בנו, סבם של ביבי ושני אחיו.
גרסה אחרת על היחס "מיליקובסקי-נתניהו" מסופרת במאמרו של יורם מלצר (ראו הפניה בשוליים): "בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, נולד מליקובסקי. אלא שאחיו של בנימין, יהונתן, עלה לגדולה בצבא ובדרך עיברת את שם משפחתו ל'נתניהו', כפי שהיה מקובל בשנות השישים. כשיוני נתניהו נהרג במבצע אנטבה בשנת 1976, אימצה המשפחה את שם משפחתו והפכה כולה לנתניהו".
ולמה נתניהו? לא פיענחתי. אולי הייתה ההשראה בעיר נתניה? שרון יש לנו, בנימין יש לנו גם, אז יבוא חמיצר ויכריע: לא מצאתי את מקור שם העיר נתניה, שהיא כידוע עיר במחוז המרכז, בשרון, השמינית באוכלוסייתה במדינת ישראל. נוסדה על ידי קבוצת בני בנימין בשנת 1929 כיישוב לבני המושבות ופועלי הפרדס, הוכרזה כעיר בשנת 1948. נקראת גם "בירת השרון", על היותה העיר הגדולה ביותר באזור השרון, וכן "עיר היהלומים", בשל תעשיית היהלומים המפותחת שהייתה בה בעבר ועודנה קיימת. חברה בארגון פורום ה-15.
המקור המקראי לשם נתניה לא מוכר מאוד, אבל מוסיף לענייננו כמה שמות נחמדים, ובהם קרח, אבי יוחנן: ירמיהו מא יא וישמע יוחנן בן-קרח וכל-שרי החיילים אשר אתו את כל-הרעה אשר עשה ישמעאל בן-נתניה. יב ויקחו את-כל-האנשים וילכו להילחם עם-ישמעאל בן-נתניה; וימצאו אתו אל-מים רבים אשר בגבעון. יג ויהי כראות כל-העם אשר את-ישמעאל את-יוחנן בן-קרח ואת כל-שרי החיילים אשר אתו וישמחו. יד ויסבו כל-העם אשר-שבה ישמעאל מן-המצפה; וישבו וילכו אל-יוחנן בן-קרח. טו וישמעאל בן-נתניה נמלט בשמנה אנשים מפני יוחנן; וילך אל-בני עמון. טז ויקח יוחנן בן-קרח וכל-שרי החיילים אשר-אתו את כל-שארית העם אשר השיב מאת ישמעאל בן-נתניה מן-המצפה אחר הכה את-גדליה בן-אחיקם, גברים אנשי המלחמה ונשים וטף וסרסים אשר השיב מגבעון. יז וילכו וישבו בגירות כמוהם (כמהם) אשר-אצל בית לחם ללכת לבוא מצרים. יח מפני הכשדים כי יראו מפניהם: כי-הכה ישמעאל בן-נתניה את-גדליהו בן-אחיקם אשר-הפקיד מלך-בבל בארץ.
יוחנן ורבים איתו פוחחחדדדדים מהכשדים.
ולבסוף, עוד רפרפרת על שם משפחתו של בנימין נתניהו, ביבי: על מאמריו חתם האבא בנציון נתניהו לעתים בכינוי "ניתאי". כאשר חיפש בנו בנימין שם אמריקני פשוט להגייה, בעת שהייתו בארצות הברית, השתמש בשם "בן ניתאי". נתאי הארבלי היה אב בית דין, בצדו של יהושע בן פרחיה. ששימש כנשיא הסנהדרין. יחד הם הזוג השני בתקופת הזוגות. למד אצל יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. יש אפשרות ששמו הוא צורה ראשונית או משובשת של "מתיי", בדומה לתלמידו של ישו או למתתיהו. הוא היה בן העיר ארבל שבגליל התחתון, ולכן נקרא "ארבלי". על פי המסורת קברו נמצא אף הוא בארבל ודינה בת יעקב קבורה בקברו בארבל (רמב"ן בראשית לד: יב).
אהוד אולמרט, ממתין לשינוי שם - ואולי כבר לא
אולמרט, שכמעט איש אינו הוגה את שמו נכון (המקור Olmert וכולם אומרים Ulmert), הלוא הוא ראש הממשלה שהבטיח לנו שמעולם לא היה מצבנו בהיסטוריה יותר טוב, ובטח הוא ידע על מה הוא מדבר, ולפחות על מי הוא מדבר. אהוד אולמרט נולד בשנת 1945 למשפחה רוויזיוניסטית במבצר שוני, שבו פעל באותה תקופה משק חקלאי בית"רי. הוריו נמנו עם מייסדי המשק. האב, מרדכי אולמרט נולד ברוסיה וגדל בעיר חארבין שבמחוז היילונגג'יאנג שבסין ובגיל 22 עלה לארץ ישראל. השם אולמרט אינו נשמע לי רוסי, אולי חארביני, ואולי הוא שיבוש הדרגתי של שם גרמני, אולי ממקור כמו העיר אולם (Ulm), שאולי הניבה גם את אולמן, ואולי מינשוף (Eeule) ואולי משמן (Oel). אפשר אפוא להציע לאהוד להחליף את שמו ל"שמניהו" או "שמן טוב" (על משקל שם טוב?), אך בל נשכח שטוב שם משמן טוב.
מאיפה ה"מרט"? (ולא צרפתית בשיבוש הגייה). נו טוב, אם יש שוברט ומיינרט, הרברט, רוברט וגילברט, למה שלא יהיה אולמרט? לא מזמן הועלתה באינטרנט הצעה לאולמרט להיקרא שריד, ולא רק בגלל קרבת הדורות הפוליטית ליוסי, אלא גם בגלל יכולתו המופלאה לשרוד במערכת הפוליטית, נגד כל חוקי הגרוויטציה של רצון העם, לכאורה. יוסי בוודאי לא אהב את הבדיחה הזאת.
_______________________________
נכתב בסיוע שלל ערכים בוויקיפדיה, משהו מ-Ynet, ושלושה מאמרים שפורסמו באינטרנט:
1. מאמרו המרתק של הפרופסור גדעון טורי "עברות שמות-משפחה בארץ-ישראל כ'תרגום תרבותי'" (תרגיל שלדי במסגרת הסמיוטיקה של התרבות), בתוך נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ ישראל, עורכת נורית גרץ, האונ' הפתוחה 1988, וניתן לצפייה באינטרנט.
3. מאמרו האינפורמטיבי מאוד של יורם מלצר, "נדנדת השמות" באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל", במדור "זו שליחות".
2. מאמרו המקסים של רוביק רוזנטל באתר NRG, "יוחנן הסנדלר פינת שוסטר" (16.12.2006).
למדתי תקשורת ובלשנות, מתעניינת בייחוד בקשרים שבין שפה וחברה.
