עיון מגדרי בארכיטקטורה הארץ ישראלית ובשיקוף מצב החברה באמצעותה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

עיון מגדרי בארכיטקטורה הארץ ישראלית ובשיקוף מצב החברה באמצעותה 

מאת    [ 04/07/2008 ]
מילים במאמר: 4585   [ נצפה 3381 פעמים ]

 
 
הסתייגויות מתודיות ויסודות כלליים
בניסיון להחיל מתודות מגדריות על נושא מעין זה, יש לא מעט יומרה. הנחות יסוד רבות יכולות להישען על השקפות אישיות ועל קריאות רטרוספקטיביות של המציאות הארכיטקטונית של ימים עברו ושל המוטיבציות המודעות והבלתי מודעות של יחסי מגדר, זהות מינית, ערכי יסוד ותוואי שטח ארכיטקטוני. ואולם, מאמר זה הנכתב בתחום הדמדומים שבין מחקר היסטורי, עיון ריאלי והשקפה אישית, יכול בהחלט להיסמך על אינטואיציות אישיות ולהוריד את תחום העיון ממרומי המחויבות הערכית של חוקר לוודאות ולאמת. לשון אחר, זאת יותר תחושה אינטואיטיבית המנוסחת כאן מאשר מחקר היסטורי. עניין זה חייב להיאמר, משום שכיום אנשים שכותבים כתיבה מעין זו מוגדרים בטעות חוקרים, ואני סבור שאין בהם לא מניה ולא מקצתיה - המתודות הפוסט מודרניסטיות בכללות, אינן מתודות מחקר כי אם עקרונות המבססים השקפה אישית תוך שימוש בפרטנזיות מחקריות. השימוש בהן הוא כלי מבטא סובייקטיבי הרבה יותר מאשר חתירה אל העבר האובייקטיבי של הבנת הטכסט כשלעצמו.

בכללות, אני מציע כאן עיון מחודש בארכיטקטורה הארץ ישראלית, ובאופן בו שיקפה את מצבה המגדרי והכללי של החברה בעיקר ביחס לפאלוס העליון: האל בתנ"ך והזכריות האלטרנטיבית בעידן הציוני, פרייה העיקרי של המרידה החילונית, מנקודת מבט מגדרית. ההגדרות של תצורות ארכיטקטוניות מסוימות יתוארו בהתאמה עם תחושת הזהות המגדרית אותן הם מעוררות בלב הצופה בהן. הממד החווייתי האישי שלי הוא כמובן היסוד העיקרי לדברים, ויתכנו כמובן פרשנויות נוספות. להלן כמה טיפוסים צורניים בבנייה ובהתיישבות בארץ, על זהותם המגדרית:

א. בנייה פאלית - גורדי שחקים, מבנים מחודדים וגבוהים, מבצרים וערי חומה. שימוש בחומרים מדבירי טבע, בטונים יצוקים, כיבוש האדמה והסתרתה במבני ברזל, זכוכית, אספלט, בנייה אורבאנית, עיור מוגבר.

ב. נקביות קלאסית - בנייה ווגינאלית, השתלבות בממד האימהי שבטבע הבתולי. אדמה גלויה, בנייה המשתלבת בהוויה הנקבית המהותית של תוואי הארץ בצורתו הבלתי כבושה. בנייה ענוותנית, צמודת קרקע, בלתי אלימה, מוסתרת בנוף ירוק וכפרי.

ג. בנייה טראנסג'נדרית - תשלובות בנייה תוך אינוס ארכיטקטוני והכלאה של מין במין אופקי. דוגמה לבנייה אנדרוגינית או טראנסג'נדרית ניתן למצוא במבנים אורבאניים בני תקופות עתיקות, שעברו שיפוץ בידי קבלנים וארכיטקטים חסרי רגישות סביבתית, בעלי נפש פאלית כובשנית ואלימה מובהקת.

ד. אינוס ארכיטקטוני - מעשה האינוס נראה בעליל במבנים היסטוריים מאבן מקומית, עם השלמות טלואות בברזל, אלומיניום, בלוקים חשופים, בטון וכד'. מעשה אינוס הוא מעשה יצירה של מבנים העומדים בסתירה מהותית למסגרת התוואי הטבעי. מגדלי חוף, בנייה מאסיבית, פאלית ואלימה על אוצרות טבע ושמורות.

ה. בנייה הומוסקסואלית - מבנים ושכונות חסרי זהות מגדרית ברורה, ולפיכך בעלי זהות מגדרית אופקית וצולבת, ללא תיאום סביבתי וללא רגישות מורפולוגית למציאות הטבעית, והארכיטקטוניקה הבראשיתית.

לא פעם מעמדה המגדרי של העיר, בייחוד במקרא, משקף נאמנה יחסי כוח ושליטה בהם נתונים אזרחי אותו מרחב ארכיטקטוני. המקרא מתאר את מצב היישוב, עיר, ארץ במונחים ג'נדריאליים מובהקים המשקפים את מעמדם ומצבם של שוכני המרחב המתואר. נראה שניתן להחיל פרדיגמה זו גם על מאפייני הבנייה, בייחוד האורבאניים, בהווה.

אין ספק שניתן כמובן למצוא עוד לא מעט סוגי ביניים והכלאות, ובודאי שגודל התחום האפור מחייב גמישות מחקרית בנושא, ואולם הדגמים הארכיטיפיים המוצעים כאן אינם אלא מסגרת כללית לעיון מגדרי, וניתן כמובן להכליל בהם ובקרבה להם עוד הרבה מודלים ארכיטקטוניים מגדריים.

הפלוס האולטימטיבי - האל כבעל קנאי; האישה המוכה - העם, והשתקפות מצבה בתיאורי היישוב בתנ"ך

קריאות מגדריות במגילת איכה

הדימוי המוכר ביותר של עיר לאישה נטושה, אלמנה בזויה ודוויה אשר 'טומאתה בשוליה', כלומר נידתה, מצוי במגילת הקינות 'איכה' הנקראת ברוב עם בבכי על החורבן בקהילות ישראל בתשעה באב, והפותחת בדימויים הקשים הבאים:

א איכה ישבה בדד, העיר רבתי עם--היתה, כאלמנה; רבתי בגוים, שרתי במדינות--היתה, למס. {ס} ב בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה--אין-לה מנחם, מכל-אהביה: כל-רעיה בגדו בה, היו לה לאיבים. {ס} ג גלתה יהודה מעני, ומרב עבדה--היא ישבה בגוים, לא מצאה מנוח; כל-רדפיה השיגוה, בין המצרים. {ס} ד דרכי ציון אבלות, מבלי באי מועד--כל-שעריה שוממין, כהניה נאנחים; בתולתיה נוגות, והיא מר-לה. {ס} ה היו צריה לראש איביה שלו, כי-ה' הוגה על רב-פשעיה; עולליה הלכו שבי, לפני-צר. {ס} ו ויצא מן בת- (מבת-) ציון, כל-הדרה; היו שריה, כאילים לא-מצאו מרעה, וילכו בלא-כח, לפני רודף. {ס} ז זכרה ירושלם, ימי עניה ומרודיה--כל מחמדיה, אשר היו מימי קדם; בנפל עמה ביד-צר, ואין עוזר לה--ראוה צרים, שחקו על משבתה. {ס} ח חטא חטאה ירושלם, על-כן לנידה היתה; כל-מכבדיה הזילוה כי-ראו ערותה, גם-היא נאנחה ותשב אחור. {ס} ט טמאתה בשוליה, לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים, אין מנחם לה; ראה ה' את-עניי, כי הגדיל אויב. {ס} י ידו פרש צר, על כל-מחמדיה...

ירושלים ננטשת, מתאלמנת מבעלה, יתכן האל ההופך לה לאויב, כל מכבדיה בעבר 'הזילוה', לשון זילות וזלזול, ערוותה מוצגת לעיני כל ודימוייה הוא של אישה נטושה, אלמנה שאיבדה את כל אוהביה, עירומה ודוויה, אשר יד האויב פרושה 'על כל מחמדיה' והיא מופקרת לעיני כל לבוזזיה בחורבן. זעקות העיר אינן נשמעות, פניותיה למאהביה נענות ריקם: "יט קראתי למאהבי המה רמוני...". הנשיות של העיר רק מוסיפה לתחושת חוסר האונים, האינוס והקרבן, בגידת המאהבים והייאוש.

הקריאה המגדרית של מצבה של העיר בזמן החורבן כעיר בעלת זהות נקבית מובהקת, מבליטה את היסודות הפאליים המאפיינים את הנהגתם של הצוררים, הלוחמים והאויבים הבוזזים ומחריבים את העיר, ואת אופיים הבוגדני של מאהביה בעבר אשר נטשו אותה לאנחות בזמן מבחן. גם האל הנוקם נתפס כאן באישיות זכרית מובהקת אשר לא ישוו לו כל גבורות אנוש בעולם התחתון, כפי שקוראים אנו בפרק ב' פס' ה: "ה היה אדני כאויב, בלע ישראל--בלע כל-ארמנותיה, שחת מבצריו; וירב, בבת-יהודה, תאניה, ואניה...".

האלמנטים הפאליים במערך הדימויים המגדריים המופיעים במגילת איכה, מזוהים יותר מכל עם כוחות ההרס, המלחמה והחורבן, ואילו חוסר האונים והחולשה מאפיינים את המציאות הנקבית החרבה והשוממת. אין ספק כי בכל אותה סאגה האל שייך לתחומו הפאלי של הצר הצורר, והוא עובד ברשותו. גילוי הרע והחורבן הוא ביטוי מובהק לרצון האל הזכרי האונס, המכה, האלים, הכועס, 'היה אדני כאויב', אומרת האישה/ירושלים, וממשיכה:
"ויחמס כגן שכו, שחת מעדו; שכח ה' בציון מועד ושבת, וינאץ בזעם-אפו מלך וכהן. {ס} ז זנח אדני מזבחו, נאר מקדשו--הסגיר ביד-אויב, חומת ארמנותיה...".
ה' הוא הכוח הזכרי, הפאלוס האולטימטיבי, המתאפיין בכוחות הרס עצומים וגם כוחות ההרס הארציים עובדים ברשותו. הוא מקנא כבעל לאשת נעוריו והוא מכה אותה באלימות רבה על מה שהוא רואה כסטיותיה ונאפופיה עם זרים. לכן נקראת הבגידה באל 'עבודה זרה'. הזרות היא ההליכה אחר האחר, ואכן 'אחר' כינוי גנאי הוא לאיש סוטה, כמו אלישע בן אבויה שנקרא 'אחר' לגנאי, כינוי שניתן לו במפגש מיני עם זונה, וכך גם הכינוי 'אלוהים אחרים' כביטוי לבגידת החברה/האישה בבעל אשר לו הבעלות והבלעדיות עליה - האל/הפאלוס האומניפוטנטי. כל האלמנטים הפאליים ההרסניים סרים למשמעתו של האל/בעל/פאלוס הקנאי והוא לא נמנע מלהשתמש בהם ולהפעילם על אף התוצאות הקשות המתוארות במגילת איכה.

זנות העיר בישעיה

אינטואיציה נבואית דומה המתארת את השחיתות ואת זנותה של העיר בנטישת דרכי הצדק של הפאלוס האולטימטיבי - האל - מובעת בפרק א' של ישעיה, המוכיח את הציבור על רוב פשעיו, תוכחה שנשמעת אקטואלית גם היום:

...כא איכה היתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה--ועתה מרצחים. כב כספך, היה לסיגים; סבאך, מהול במים. כג שריך סוררים, וחברי גנבים--כלו אהב שחד, ורדף שלמנים; יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם...


זנות העיר נתפסת כאן כשם כולל למרמה ולסטייה מדרכי המוסר והצדק, משום שסטייה זו פירושה בגידה של אישה - ישראל - בבעל האומניפוטנטי ובפאלוס העליון - האל. העם מלא במעשי רצח ומרמה, הכסף והיין נמכרים כשהם מהולים, בעלי השררה וראשי העם מתוארים כחבורת גנבים סוררת, רודפי שוחד ואטומים. ממד הבגידה נתפס כאן כאקט של מרד נגד כוחות הפאלוס האולטימטיבי. הזנות אחר הרשע היא הליכה של האישה - 'קריה נאמנה' - אחר גברים אחרים, והתואר נאמנה ניטל ממנה ומוחלף בתואר זונה.

על אף שהדימויים מוחלים כאן על העיר - 'קרייה נאמנה' וכו' - ניכר כי הם משקפים לא פחות את יחסי השליטה והכוח, הסטייה והציות, בין החברה הנתפסת כאן כנקבית לחלוטין, לבין האל הנתפס כאן כפאלוס העליון, כבעל אשר לו הבעלות והזכויות הבלעדיות על אקט הבעילה.

ערוות הארץ - ריגול וערעור ההגמוניה הפאלית
מקור קרוב יותר לענייננו מצוי בדברי יוסף לאחיו כאשר מגיעים האחרונים לשבור שבר במצרים, בבראשית מב ז' ואילך:

... ז וירא יוסף את-אחיו, ויכרם; ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות, ויאמר אלהם מאין באתם, ויאמרו, מארץ כנען לשבר-אכל. ח ויכר יוסף, את-אחיו; והם, לא הכרהו. ט ויזכר יוסף--את החלמות, אשר חלם להם; ויאמר אלהם מרגלים אתם, לראות את-ערות הארץ באתם. י ויאמרו אליו, לא אדני; ועבדיך באו, לשבר-אכל. יא כלנו, בני איש-אחד נחנו; כנים אנחנו, לא-היו עבדיך מרגלים. יב ויאמר, אלהם: לא, כי-ערות הארץ באתם לראות...


יוסף מכיר את אחיו ומאשימם בריגול. עמדתו של יוסף מוצגת כעמדת השררה הפאלית, אשר במצרים העתיקה מיוצגת על ידי המלכות והשררה. מצרים תחת הנהגתו של יוסף הלאימה את כל הכוחות הציבוריים, והפכה את מצרים לבית עבדים נקבי ואת המלכות במצרים לייצוג אומניפוטנטי של העוצמה הפאלית האלוהית, במקרה זה, עוצמת המפרנס היחיד ואב הבית. יתר על כן, חז"ל אף תיארו את יוסף, המנכ"ל הכללי של הישות הקומוניסטית הראשונה בתולדות המין האנושי, כאל ממש (בבלי ע"ז, מג ע"א):
"יהודה היא דתניא רבי יהודה מוסיף אף דמות מניקה וסר אפיס מניקה על שם חוה שמניקה כל העולם כולו סר אפיס על שם יוסף שסר ומפיס את כל העולם כולו...". דמויותיהם של חוה ושל יוסף הפכו לאלוהיים מחמת תפקידיהם, חווה כאם המניקה את העולם, כיסוד הנקבי שלו, ויוסף 'סר ומפיס' ורש"י מבאר "שסר ונעשה שר והפיס...בשני רעבון והפיס כמו והפיס דעתו...".
דמות השררה השופטת, מתוארת כאן, להבדיל מדמותה של האם המיניקה ברחמים, כדמותו של איש השררה האומניפוטנטי במצרים - יוסף.

אחי יוסף, הנאשמים בריגול 'ערוות הארץ', באים מארץ נטולת פוטנציה פאלית, ארץ נקבית חסרת כל, המצויה בתלות מוחלטת במצרים האומניפוטנטיית, ארץ הפאלוס האולטימטיבי אשר מלכיה ושריה זוכים למעמד הזכרי של אלים ובני אלים, כולל יוסף. ריגול הארץ מתפרש כאן כחשיפת ערוותה, סמל לנקודת התורפה, גילוי ערוות הפאלוס פירושו כאן חשיפת החולשות המצויות בארץ הגברית אשר אסמיה מלאים כל ומגדליה נוגעים בשמים. הגבריות האורבאנית מתבטאת בבנייה הפאלית בה. ערי מסכנות ופירמידות, פולחן אלים ומבני קבורה עצומים, לצד מעמד העבדות הנקבי והתלות של עמי האזור בכוליות הכוח הזכרי שלה, מחזקת את דימויה הפאלי, האלוהי והאומניפוטנטי של מצרים. האלמנטים הגבריים שואפים לשליטה ולכוח אפקטיבי כמו גם לביסוס המורא והפחד בקרב הגורמים הנקביים, הכנועים. נקבה בעברית, לשון נקב וחלל ריק המתמלא במלאות הפאלית, במקרה זה במזון ובצרכי הקיום המסופקים על ידי המלך/אל/פאלוס, הדורש בתמורה מחויבות עבדותית מוחלטת מנתיניו. המרגלים, אחי יוסף, נתפסים כחלק מן העולם הנקבי, התלותי, חסר הכוח המבקש למצוא נקודות תורפה כדי לערער את ההגמוניה הזכרית המצרית. הם רוצים נתח בעוצמה הפאלית, ויוסף הצדיק, המסמל בקבלה את ספירת היסוד הזהה לאבר הזכרות העליון, מגן על מעמדו הפאלי ועל יחסי השליטה שהוא מפגין כלפי האלמנטים הנקביים בסביבתו, כולל אחיו. הכוח והשליטה הזכריים המובעים כאן חוזרים עד לחלומו של יוסף, לכן נאמר בכתוב:
'ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם...',
ובודאי זכר גם את חלומו הנבואי בו ראה עצמו כמלך אשר אחיו והוריו - הכוכבים והאלומות הנקביים - משתחווים אליו - המלך, הפאלוס העליון.

ריגול נקבי, ארכיטקטורה זכרית - ערים בצורות

עוצמתו של הפאלוס המתבטאת במורפולוגיה האורבאנית של יישוביו ועריו, מתוארת בצורה מעניינת בדברי המרגלים למשה, וכה קוראים אנו בבמדבר יג, בראשית הפרק:

א וידבר ה', אל-משה לאמר. ב שלח-לך אנשים, ויתרו את-ארץ כנען, אשר-אני נתן, לבני ישראל: איש אחד איש אחד למטה אבתיו, תשלחו--כל, נשיא בהם. ג וישלח אתם משה ממדבר פארן, על-פי ה': כלם אנשים, ראשי בני-ישראל המה...


משה מתבקש לשלוח מרגלים לתור את הארץ. אמנם הוא בוחר את ראשי העם, הנשיאים, האמורים לייצג את עוצמתו הפאלית של ישראל, ואולם כבר מסיפור יוסף נראה כי יסוד הריגול נוטה יותר לשקף את החשש והפחד הנקביים מפני הפאלוס האימתני של המלכות שמנגד. יתכן שדווקא בגלל זה שלח משה את 'ראשי בני ישראל', מתוך החשש שמה ירך לבבם של מרגלים חלושי אופי, אשר ידביקו בספקותיהם את כלל העם. ואולם הפחד, יסוד נקבי מובהק במקרא, המשקף את הנשיות האולטימטיבית והכנועה לנוכח העוצמה המפחידה של הגבריות האימפריאליסטית, יכול להפוך גם את ראשי העם, המייצגים את הפאלוס שלו, את הגבורה ואת עוצמתו הזכרית, לנקביים ולשלול מהם את גבריותם. וברגע שזה קורה הרי שהעם כולו מאבד את האמונה בכוחו ואף את כוחו ממש. יתר על כן, איבוד האמונה ביסוד העוצמה העממית, בפאלוס של החברה המיוצג על ידי הנשיאים/מרגלים, הוא בעיקר גם איבוד האמונה והביטחון בפאלוס העליון של ה' המלווה את העם במדבר. איבוד האמונה מסלק את השגחת האל והם מופקרים למאפייני החולשה הנקביים שהם הביאו על עצמם. המרגלים נשלחים ומשה מבהיר להם את שליחותם שם בהמשך:

...יז וישלח אתם משה, לתור את-ארץ כנען; ויאמר אלהם, עלו זה בנגב, ועליתם, את-ההר. יח וראיתם את-הארץ, מה-הוא; ואת-העם, הישב עליה--החזק הוא הרפה, המעט הוא אם-רב. יט ומה הארץ, אשר-הוא ישב בה--הטובה הוא, אם-רעה; ומה הערים, אשר-הוא יושב בהנה--הבמחנים, אם במבצרים. כ ומה הארץ השמנה הוא אם-רזה, היש-בה עץ אם-אין, והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ...

משה מצווה את המרגלים למסור תיאור של הארץ, ובעיקר חשובה לעניינינו - צורת ההתיישבות בה המשקפת את עוצמת העם: 'ואת העם...החזק הוא הרפה...ומה הערים...הבמחניים אם במבצרים...'. התיישבות מבוצרת מלמדת על עם למוד מלחמה, חזק ומלא בעוצמה פאלית מסוכנת. האון הגברי משתקף במורפולוגיה הארכיטקטונית, ובתצורות המבניות המאפיינות את סביבת ההתיישבות הטיפוסית לחברה הנחקרת בריגול. רפיון וחולשה משקפים יסודות נקביים מובהקים, ואולם גם ההתחברות לטבע הבתולי המשתקף בחקלאות נוטה יותר לנקביות המקומית, ואולי לכן ביקש משה 'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ', 'והתחזקתם' - כנגד העוצמה הגברית של עמי הארץ, שהיא יחסית ואתם הולכים לכבוש את הארץ בשם הפאלוס האלוהי המוחלט, 'ולקחתם מפרי הארץ' - לראות את תנובת רחמה ולהבליט את יסודותיה הנקביים. מכאן שההתחזקות נובעת משני אלמנטים - האחד הוא האמונה בכוחו הפאלי האומניפוטנטי של האל, והשני הוא ההבלטה של היסוד הנקבי של הארץ, הניתן לכיבוש והכנעה. תיאורם של המרגלים, שהפכו נקביים לנוכח עוצמת הארץ הזכרית, חוללו מהפך ונסיגה באמונת העם ובביטחונו:

...כז ויספרו-לו, ויאמרו, באנו, אל-הארץ אשר שלחתנו; וגם זבת חלב ודבש, הוא--וזה-פריה. כח אפס כי-עז העם, הישב בארץ; והערים, בצרות גדלת מאד, וגם-ילדי הענק, ראינו שם. כט עמלק יושב, בארץ הנגב; והחתי והיבוסי והאמרי, יושב בהר, והכנעני יושב על-הים, ועל יד הירדן. ל ויהס כלב את-העם, אל-משה; ויאמר, עלה נעלה וירשנו אתה--כי-יכול נוכל, לה. לא והאנשים אשר-עלו עמו, אמרו, לא נוכל, לעלות אל-העם: כי-חזק הוא, ממנו. לב ויציאו דבת הארץ, אשר תרו אתה, אל-בני ישראל, לאמר: הארץ אשר עברנו בה לתור אתה, ארץ אכלת יושביה הוא, וכל-העם אשר-ראינו בתוכה, אנשי מדות. לג ושם ראינו, את-הנפילים בני ענק--מן-הנפלים; ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם...


הארץ אמנם זבת חלב ודבש, ואולם תנובתה איננה מרסנת את החשש מפני עוצמתה הגברית המשתקפת בהתיישבות בערים בצורות ובילידי ענק המאכלסים אותן. הארץ עצמה, אפילו במהותה הנקבית עברה טראנספורמציה בזהותה והיא הפכה מן הביטוי האולטימטיבי לנקביות הרחמית, המשתקף בחקלאות ובפרי הארץ המאכיל את יושביה, ל'ארץ אוכלת יושביה' המשקפת את העוצמה הצבאית של יושביה המתוארים כ'נפילים' וכ'בני ענק'. התיאור הזה מחזיר אותנו לתיאור אחר של בני אלים ונפילים היורדים מן השמים ומזדווגים עם בנות האדם בספר בראשית, והם הופכים כאן לביטוי מוגשם של הזכריות האומניפוטנטיית של האלים. החולשה הנקבית האופיינית במקרא מתבטאת בסיפא: 'ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם...', מרגע שאנחנו מסתכלים על עצמנו כיצורים תלותיים, חלשים ונטולי עוצמה, אזי כך רואה אותנו גם הזולת ועצם ראייתנו העצמית כנטולי עוצמה הופכת אותנו לנטולי עצמה באמת ומעצימה את זכרותו היחסית של הזולת והופכת אותה למוחלטת. יוצאי דופן הם יהושע בן נון וכלב בן יפונה, ואכן עוצמתם הפאלית היא אשר תנהיג את העם לקראת כיבוש הארץ, אקט גבורה בעל מאפיינים זכריים מובהקים במונחים תנ"כיים.

ניתן כמובן להוסיף על הקריאות הללו עוד כהנה וכהנה, ואולם נדמה כי כבר על סמך הטקסטים שהובאו ניתן לשרטט את קווי המתאר המגדריים המשתקפים בהוויה הסוציאלית והאורבאנית המתוארת בתנ"ך. הגבריות מזוהה עם הכוח, השליטה, האל, הקנאה, הכפייה וההתיישבות האורבאנית הגבוהה. ערים בצורות, מגדלים ולוחמים הם כוחותיו של הפאלוס האולטימטיבי. ביחס לאל עצמו כל הכוחות נתפסים כנקביים, או כשרתים המוציאים לפועל את עוצמתו הכוחנית וכופים שליטה וציות אפקטיביים על שוכני הארץ, ובייחוד על עם ישראל. כשעם ישראל, כישות נקבית וכאשת חיקו של הפאלוס העליון/האל, סוטה ובוגד בבעל הוא הופך לאישה מוכה הנענשת על חטאיה, ומצב יישוביו - בייחוד ירושלים ובית האל, מקום משכן עוצמתו בקרב העם- משקפים את מצב החברה: נשיות כנועה, מוכה וחבולה. נידה וטומאה קולקטיבית לצד האשמה קולקטיבית בזנות ובבגידה. הארץ כעם היושב עליה מכסה על ערוותה, נקודות התורפה שלה, מפני מרגלים המאיימים על עוצמתו הפאלית של השליט/אל/פאלוס.


קריאות מגדריות במאפייני היישוב הציוני והבתר ציוני

הקיבוץ - שיתוף פעולה והפריה פאלית נקבית

עם חידוש הממלכתיות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה על ידי הציונות, נמצאו יסודות סותרים אשר הובילו את החברה לאובדן הזהות המינית הקולקטיבית שלה. בספרות ובהגות הציונית והא- ציונית ניתן למצוא ביטויי הערצה לכוח, לצבא, לעבודת הכפיים ולהפריה הזכרית שהטבע הנקבי של הארץ כמו משווע אליה. החלוץ נתפס כמי שעליו 'לכבוש את השממה', ולעסוק ב'כיבוש העבודה' וב'כיבוש הארץ' מפני הגבריות הזרה הממלאה את המרחב הנקבי הארץ ישראלי. חדוות היצירה הולידה אורח חיים אינטגרטיבי, ויחסי גבר אישה נורמטיביים לפחות בהוויה הכפרית של הארץ. מתיישבים זכריים, חשופי שרירים ושזופי מבט הפרו את הארץ בעיקר בחקלאות, והפכו את יחסי האישות של 'הזורעים בדמעה' עם 'ארץ זבת חלב ודבש' לביטוי מופלא של זוגיות המבוססת על שיתוף ואחווה.

גם הארכיטקטורה הכפרית של קבוצות 'מן העיר אל הכפר' ושל המגמה הכללית שנעה בכיוון האידיאליזציה של החקלאי הזכרי המזריע את האדמה ומפיק ממנה פרי בטן מלוא הטנא, שיקפה את הנכונות הזכרית לשיתוף נטול כפייה. בתים קטנים וצנועים, ספק צריפי עראי ספק בתי קבע, טבולים באדמה חשופה, חרושת תלמים וזרועת זרעים, ובצרורות ירק ופרחים. הקיום הזכרי הפרה את יסודותיה הנקביים של הארץ, ויסוד השליטה, הכפייה והאלימות הפאלית פינה את מקומו לעוצמה מסוג אחר, עוצמת השיתוף והאהבה אשר הולידה כוח מסוג אחר לגמרי.

לצד מודל השיתוף, הוליד הצבר גם את הפלמחניק, או את החייל העוסק בכיבוש הארץ. האויב שבחוץ הוא הגבר הזר המאיים תדיר בכיבוש הנקבה האולטימטיבית - ארץ ישראל - והאהוב, הגבר יוצא להגן על אשת חיקו מפני הפולש האכזר והמאיים. הלוחם זכה, בעיקר בימי מלחמה ומצור ובייחוד לאחר מלחמת ששת הימים, למעמד של אל/פאלוס אומניפוטנטי, אשר הקיום השיתופי והוויית החיים החדשה שיצרה הציונות כולה תלויה רק בו. חייבת הייתה החברה המאוימת לנפח את מעמד הלוחם לרמה של מיתוס חי: טרומפלדור, הגיבור הגידם, משה דיין הגיבור שתום העין, אריאל שרון הצנחן האנרכיסט ופקודיו: מאיר הר ציון, רפול ואחרים, לצד מוטה גור ומשחררי ירושלים מעול הגבריות הזרה, הפכו לאגדות מהלכות. הגבולות, ערוות הארץ הנקבית, מוגנת על ידי הזכריות האולטימטיבית: בגדרות, ביישובי ספר, במחנות צבא, במקלטים ותעלות ירי, במגדלי תצפית ובחרכי ירי. ההוויה הזכרית של הגבר הקיפה את הארץ הנקבית והייתה לה לחומת מגן.

ואולם ההוויה הנקבית לא נותרה חיצונית, והשפעותיה חדרו לפני ולפנים אל פנים המרחב הנקבי ושינו אותה כליל: נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים. על אדמת שדותייך הנגאלת, הדגן ירנין פעמונים", כתב נתן אלתרמן ב"שיר הבוקר", ואך מובן הוא שחלקו הראשון של המשפט הוא אשר ביטא את הנטיות האורבאניות הזכריות של בני ובנות התנועה הציונית. ואכן, הבטון והמלט דחקו את האידיאל הכפרי, וההתיישבות האורבאנית הזכרית דחקה את מרחביה הירוקים של האם הקולקטיבית שהיניקה את בני הארץ הזאת ונשאה את ילדיהם ואת פרי עמלם ברחמה. אפילו ההתיישבות הכפרית היום מתאפיינת בבנייה של ווילות פאר צמודי קרקע באזורים שהיו פעם כפריים, מעוטרים בעצים טרופיים נטולי שייכות המשקפים את הזרות של המבנים, האנשים והצמחייה לתוואי הנוף הארצישראלי. הקיבוצים עברו את טלטלת ההפרטה, והתפשטות הקניונים ו'גני האירועים' על אדמות חקלאיות היו לחזון נפרץ. רק זקני הדור, האבות המייסדים של ההתיישבות הקיבוצית הקלאסית, מסתובבים בקלנועיות מחושמלות עם פיליפיניות חלקות שיער ומתבוננים בעיניים טרוטות על שאריות מפעלם החלוצי ועל אובדן הערכים לטובות החומרנות החמסנית.

תל אביב - האורבאניות הכובשנית כביטוי לאתוס הזכריות הישראלית

עם שוך הסערה ושקיעת האידיאלים עלה קרנם של האינטרסים האינדיווידואליים. החתירה לנוחות, למעמד, לכסף ולעוצמה ניידה רבים מבני הדור השני והשלישי אל החלופות האורבאניות. ההתיישבות הכפרית נותרה נטולת קצב, מרוסנת ביופייה המאופק ובצניעותה האופיינית. הצעיר האידיאליסטי של דור תש"ח פינה את מקומו ל'דור האספרסו' ולתל אביביות כהוויה פוסט אידיאליסטית מובהקת.

עד מלחמת יום כיפור, תל אביב ביססה את מעמדה והפכה בהדרגה לייצוג המובהק של הפאלוס האולטימטיבי של הקולקטיב הישראלי. מרכז העוצמה הצבאית ומקום מושב הרמטכ"ל העומד כקודקוד בראש איבר הזכרות של האורגניזם הסוציאלי הישראלי, מוקם אחר כבוד בקריה, בתל אביב, ובמרכז המתחם הערוותי הזה מזדקר לו מגדל זכרות צבאי וגבוה. מרכזי העוצמה הכלכלית ניתבו את האנרגיות הזכריות הקולקטיביות של הקהילה העסקית לאותו אזור, ומי שלא הצליח להעביר את הליבידו הסוחף שלו דרך מערך סובלימטיבי אורבאני כזה או אחר, יכול למצוא בתל אביב את מרכזי הזנות, הסחר בנשים והפורנוגרפיה הגדולים ביותר בארץ, ממש באותו אזור בו שוכנת הבורסה.

לצד פיתוחן של האנרגיות הזכריות הבלתי מרוסנות, הדירה תל אביב את הפאלוס העליון מהווייתה התרבותית. תל אביב, או התל אביביות כהוויה חילונית מורדת, הפכה לייצוג של הפאלוס האולטימטיבי המתחרה על אונה של חברה רצוצה הנעה בעליות של שמחה ובירידות של ייאוש ועצב במעין מניה דפרסיה קולקטיבית, וככזאת היא לא יכלה להתיר למתחרה הדתי התנ"כי - האל - לנכוח במתחם הפאלוס המורד, האורבאני והאנושי. תסמונת מגדל בבל חוזרת על עצמה בעיר ללא הפסקה, המבטאת את עוצמתה הגברית ללא לאות ביום ובליל כמשתדלת להוכיח שאונה הגברי עוצמתי יותר מזה של הפאלוס האולטימטיבי - האל, עיר ללא הפסקה המקדמת, בלי כוונה, אג'נדה של הפסקה נטולת עיר.

ההרגשה התל אביבית, מאחר ואין היא אלוהית, מבקשת לה תימוכין בעיצוב התדמית הזכרית באמצעות בנייה של תצורות ארכיטקטוניות ענקיות, כולן דמויות אברי זכרות ענקיים, הקוראים תיגר על השמים ומבהירים לכל הבא בשערי העיר 'עם מי יש לו כאן עסק' ו'מי כאן הגבר'. תל אביב האפילה על כל תחום בזכרותה הכובשת. הפאלוס האולטימטיבי הוא הלוחם והוא המחנך, הוא המכריע מה מוסרי, מה אופנתי, מה נכון ומה לא וכד'. שטיפת המוח האורבאנית/פאלית שתל אביב מעבירה את כלל הארץ איננה מוטלת בספק: מרכז חיי הבוהמה, התקשורת, הספרות, הכלכלה, המסחר, הצבא, האופנה, הבילוי ועוד נמצא בתל אביב. היא בתפקיד הפאלוס המרכזי והבלעדי לציבור שאיבד את הדת, את הערכים המסורתיים, את הזיקה לדורות עברו ואת שפיפות הקומה בפני הפאלוס העליון - האל. החוויה המרכזית של תל אביב על מגדליה ובלייניה היא של זכריות ריקה מתוכן, ההופכת את נתיניה ליותר ויותר נקביים.

הזכריות המוחלטת משרה אווירה של צייתנות, קבלת עול, הרכנת ראש וחוסר אונים. כל מה שהוגדר במקרא כמאפייניה של הנקביות הנתונה לשליטתו המוחלטת של הפאלוס העליון והמצווה. לא פלא אם כן, שתל אביב כפאלוס קולקטיבי ריכזה סביבה כל כך הרבה אנשים בעלי זהות מינית צולבת. מרכזי ההומואים, הלסביות, הטרנסווסטיט, הדראגס, הקוקסינלים וכל מה שביניהם התמקמו באופן טבעי סביב הזקפה הקולקטיבית של ישראל, ושם אל מול הפאלוס האדיר אין שום גבר יכול להרגיש בנוח כגבר. העיר מבצעת מעשי אינוס יומיומיים בתושביה, אשר היסוד הנקבי שבהם מתרחב לנוכח הזכריות הגואה של הארכיטקטורה התל אביבית. מגדלי עזריאלי נוטלים באחת את גבריותו של הטוב והחזק שבגברים ומחזירים אותו עם זקפה שפופה וזנב מקופל ישר אל חיק הקהילה הגאה. קנאת הפין הקולקטיבית של מי שחי בצל אברי הענק של תל אביב, מביאה רבים להצניע את עצמם ולהתכנס בתוך קונכייה נקבית חסרת אונים. 'אנשים יכולים להשתגע עם כל הבטון הזה' אמר לי חבר שחזר מהודו לתל אביב. זהו משחק סכום אפס: אומניפוטנטייות פאלית אורבאנית יוצרת אימפוטנציה חברתית בשלב ראשון וחבירה לקהילה הגאה בשלב שני. כהוויה לעומתית ניצבת במלוא קדושתה היסטורית ירושלים.

ירושלים - מאורבאניות משולבת לאנדרוגיניות ולאונס ארכיטקטוני

ירושלים, העיר המקראית הקדושה ביותר לעם היהודי. עיר ששמותיה וכינוייה הרבים הפכו אותה מושא הערצה, כמיהה ואהבה. שירים ומשוררים, סופרים ויוצרים חזרו ושבו וחזרו והתענגו על אופייה של עיר הקודש. עיר דוד, קריית מלך רם, משוש תבל, קריה יפיפייה, מקום המקדש על שלל כינוייה, נבנתה בראשיתה תוך נביעה כמעט טבעית של האלמנטים המשולבים מן הרחם האימהית המהווה בסיס לכל מבנה עתיק בה. אבני העיר העתיקה, אבני המקום הם, הצמיחה והנביטה הארכיטקטונית של האורבאניות המקראית המופלאה הזאת כאילו נטלה את לבנות חייה מגופה הנקבי של הארץ הצומחת ועולה מן המדבר, ובענווה יצרה לעצמה את עצמה יש מיש, ללא פרטנזיות, ללא גאווה, ללא קונפרונטציה פאלוסינאציוזית, וללא שיגעון גבורה זכרי משמים. אפילו החומות והמגדלים, הצריחים ואבני הכותל, אלמנטים זכריים מובהקים כשלעצמם, נבנו מחומרי הגלם אשר נחצבו מן היסוד הנקבי, האימהי של אם כל חי - אבני המקום.

הכבוד למנהגי המקום ולרוחו, שאפיינו את הארכיטקטורה הקדמונית של ירושלים, עוד נשמרו גם כאשר התרחבה העיר אל מעבר לחומות, בבניית גרורותיה החיצוניות: נחלת שבעה, משכנות שאננים ועוד. אבני השכונות החיצוניות מעבירים תחושה של כבוד ושל שורשיות, של עומק היסטורי ושל מחויבות תרבותית, מסורתית ודתית עמוקה. אין דבר שיכול לשוות לתחושה זו בהתבוננות במגדלי הברזל התל אביביים. ירושלים מזכירה בחוויה האורבאנית הישנה שלה טעם של יין עתיק ונדיר, יין המשומר ליום הגאולה ממש ולסעודת משיח.

ההוויה הירושלמית הולידה שני כיווני התפתחות, האחד - ניסיון אמיתי לשמר את האופי הארכיטקטוני של העיר, המייצג שילוב פאלי נקבי אופטימאלי נדיר. אזורים כמו משכנות שאננים, ממילה, המושבה הגרמנית בחלקה, המושבה היוונית בחלקה, נחלאות בחלקה, שכונת אבו תור בחלקה ועוד, נמצאו דוגמאות טובות למגמה זו בקירוב. ואולם לצד המגמה הזאת, וגם בחלקים מסוימים מן האזורים שהוזכרו, נמצאו כבר ישויות חדשות. מבני אבן עתיקים שארכיטקט חוצפן וחסר רגישות ההין לפעור בהם עיני אלומיניום לבנות, נטולות שייכות וקשר למבנה בכללותו ולאזור בו הוא ממוקם. חלקי מבנה עתיק שלא שרד את שיני הזמן וזכה לעבודות טלוא מוזרות בתשלובות אנדרוגיניות של קונסטרוקציות בטון, בלוקים, ברזל, אלומיניום לבן ואבן ירושלמית עתיקה, ממש מעשה כלאיים המחסל סופית את אופייה של העיר. אלמנטים זכריים, עכשוויים המורכבים - מעשה אונס ממש - על אלמנטים נשואי הדר אופייניים והיסטוריים, לרוב נקביים יוצרים ישויות מורפולוגיות אנדרוגיניות נטולות שייכות. ירושלים הפכה למרכז ההכלאות הארכיטקטוני של מין במין אופקי. חוסר הזהות הברורה הוליד הוויה ארכיטקטונית של שכונות הומו לסביות, של אלמנטים נקביים המוכלאים על גופים ארכיטקטוניים זכריים ולהיפך. כגון זאת ניתן למצוא גם בטבריה, כאשר העירייה התירה לבעלי עסקים 'לעטר' את אבני הבזלת העתיקות של המבנים הטברייניים בעלות ההוד וההדר והעומק ההיסטורי והמסורתי בשלטי ניאון המכריזים 'שטראוס', 'כהן הנעלה וביגוד', 'שווארמת המלך' ושאר מרעין בישין של הזמן החדש. הבנייה האנדרוגינית המחברת זמנים, תכנים וחומרים ללא רגישות אסטטית, בכוחנות נטולת מעצורים, ומעל לכל מערערת את הזהות והאופי של ירושלים הפכה ביטוי למאבק הפנימי השקט המחלק את ירושלים. מרכז הנדל"ן ברכס הולילנד הפך דוגמא להשתלטות ברוטאלית של קבלנים, תאגידים כוחניים ופוליטיקאים נטולי רגישות, ובעצם של כוחות הפאלוס הבלתי מרוסן של הגבריות נטולת העכבות המוסריות, על אחד הרכסים היפים של העיר. מתחם זה מייצג את כוחות הזכרות הקולקטיבית והאלימה, ואת הברוטאליות האופיינית להם המאיימת לפרוץ החוצה במרכז היצרים הקולקטיבי של ירושלים - אצטדיון טדי; במרכז ההשתעבדות הצרכנית הקולקטיבית - קניון מלחה (שכונה שאיבדה כליל את אופייה המסורתי); ואת האינוס של תוואי הנוף במגדלי הזוועה הגבוהים הצופים סביב וההופכים את מגדלי וולפסון באזור גן סאקר לבנייה קיבוצית נורמטיבית וצנועה ביחס אליהם. מה ילד יום אינני יודע, ואולם מובן שהמאבק על תצורתה הארכיטקטונית של ירושלים משקף מאבק עמוק יותר בין הירושלמיות כהוויה משולבת, ענוותנית, מסורתית לבין התל אביביות כהוויה אורבאנית זכרית נטולת רסן ומוסר בעלת שאיפות כיבוש, כוח ושליטה - הפאלוס האולטימטיבי.

זקפת העיר - ניצחון הפאלוס לפי שעה

בימים אלה נחנך בשעה טובה 'גשר המיתרים', זקפה ארכיטקטונית אדירת ממדים, תלויה על חוטים, כמו בקשה לייצג את האימפוטנציה הקולקטיבית של הפאלוס הישראלי, אשר הוכחה בתחושה הכללית בייחוד אחר מלחמת לבנון השנייה, בה הצבא החזק בעולם מגובה בתמיכת ארה"ב ואירופה הפסיד לחבורת פרחחים נטולת אימון וסדר.
הפאלוס הישראלי, גיבור ההוויה הציונית, חטף מכה איומה והחל מפצה עצמו בבניית גשרים, מגדלים חסרי תכלית ובקידום פרויקטים נדל"ניים חסרי שחר ותכלית דוגמת הגשר המזוויע המטיח בבאי העיר את חרפת זקפנו הרפה. ערוות הארץ של יוסף הייתה סימון נקודת התורפה של מצרים המקראית. ערוות ירושלים בכניסה לעיר מסומנת בזקפה קולקטיבית נתמכת במיתרי ברזל, עם צפי להתמוטטות בטווח זמן קרוב עד בינוני בגלל שגיאות וכשלים. דווקא האימפוטנציה הישראלית הקולקטיבית היא אשר מולידה סטרוקטורות פאליות הבאות לכסות את האמת המוסתרת עמוק עמוק בערוות העיר: אנחנו לא כאלה חזקים. ולא, עם עוני משווע, כישלון קולוסאלי במלחמה מוזרה, ושחיתות גואה - אין לנו שום סיבה לחגוג. החגיגות חיזקו בכל את תחושת 'ימי פומפיאה האחרונים'. רק זקפתנו הקולקטיבית תלויה על חוטי פלדת הוויאגרה, מעוטרת בפנס כחול בראשה כדי שנראה אותה מכל מקום ומכל פינה בעיר ונדע - 'מי כאן הגבר' - נותרה לנו למחסה. אבל הגבר הישראלי עייף, הוא לא רוצה להילחם על חיי אהובתו, הוא לא רוצה למסור נפשו ונפש ילדיו על ההגנה, על המולדת ועל המשמר, הוא רוצה שילדיו יזכו לקבל חינוך טוב. טלוויזיה טובה להשקיטם כמה שיותר. פסט פוד שלא יהיו רעבים. אינטרנט שידעו מה קורה. פליי סטיישן שייהנו ויהיו בשקט. ואם זה לא עוזר אז הוא מסמם את ילדיו ברטאלין, בפרוזאק ובקלונקס כדי ליהנות משקט נפשי כאן ועכשיו. ובעתיד ימציאו וודאי תרופה שתתמודד בהצלחה יחסית עם השלכות התרופות הללו ועם תוצאות 'החינוך' של ילדי דור המחר, דור ה-X הנעלם והגדול.
ניצחון הפאלוס הפך ניצחון פירוס. הוא עיקר לחלוטין את מקורות העוצמה הישראליים, והוא העמיד בפני ההוויה הציונית והיהודית את האתגר - להחליף את הפאלוס האולטימטיבי, להחליף את עוצמת האל בעוצמת האדם החדש. זה כמובן לא שרד כי האדם איננו אל, הוא רק אדם, והגבריות האנושית יכולה לשרוד קילומטראז' נמוך למדי ללא הפריה נקבית הכרחית. ללא מקורות יניקה ערכיים, אידיאולוגיים, ללא מצפון וענווה ותוך מאמץ מתמיד להחיל שליטה כוחנית ואלימה על כל עבר. השילובים האופטימאליים נדחו, הפאלוס האולטימטיבי הישראלי ניצח, והביס את הכול, אפילו את עצמו, ולנו לא נותר אלא לקוות לימים טובים יותר.

ד"ר אלון דהן מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, מחבר הספר 'מדריך ליונה עיוורת: הקולוניאליזם האירופי - איום שקם לתחיה' (הוצ' ירון גולן)
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב