פרשת ויצא - תאורת כוכב מיעקב לדורות עולם
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת ויצא - תאורת כוכב מיעקב לדורות עולם 

מאת    [ 26/06/2008 ]
מילים במאמר: 6555   [ נצפה 3437 פעמים ]

 
 
בס"ד ט' כסלו התשס"ו
פרשת ויצא - תאורת כוכב מיעקב לדורות עולם
מבוא:
ששת הפרשיות המסיימות את ספר בראשית מתארות בעיקרן את כשבעים שנותיו האחרונות של יעקב אע"ה, במהלך השנים הללו נולדו ליעקב י"ב בנים אשר במשך הזמן הפכו להיות י"ב שבטי ישראל. התורה מתארת בהרחבה רבה את יחודיותו ותלאותיו של יעקב אע"ה, משום שבניגוד לאברהם וליצחק היה יעקב אבי האומה הישראלית בלבד. לפיכך הלקחים מהנהגותיו של יעקב אע"ה והתמודדותו עם קשיי הגשמיות של העוה"ז, משמשים לבניו כתאורת כוכב ענק המאיר לעם ישראל את דרך הנהגתם עד לביאת המשיח, כפי שנאמר: "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" (במדבר, כ"ד, י"ז), ופירש הרמב"ן: "דרך כוכב מיעקב', בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים". כך גם מהלך קורות חייו של יעקב אע"ה מסמלים לעם ישראל את עתידם המובטח, ואת הדרך לחיבור בין הגשמיות לבין הרוחניות. לפיכך פרשת ויצא מתארת בהרחבה את תחילת דרכו ועליתו של כוכב יעקב, החל מיום בורחו מפני עשו אחיו ועד לחזרתו מבית לבן לארץ כנען עם י"ב מבניו. הפרשה מבארת כי כבר בראשית דרכו לגלות חרן יעקב יצא מארץ ישראל כשהוא מצויד בהדרכה אלהית לחבר בין הגשמיות לרוחניות, ובהבטחה האלהית לשמירתו הגשמית והרוחנית במהלך הגלות. לפיכך יעקב אע"ה בחר לעצמו בדרך של ההסתפקות במועט, ובהעלאת חשיבות החינוך הרוחני לבניו, אולם יחד עם זאת למרות תמימותו יעקב לא נמנע מלהשתמש אף בדרך המרמה לצורך קיומו הגשמי. שילובם של תכונות מנוגדות אלה בהנהגותיו של יעקב אע"ה גרמו לכך שיעקב התמודד והתגבר אף על לבן הארמי אשר בקש לעקור את הכל. כתוצאה מכך יעקב אע"ה אשר יצא לגלות חרן בודד וחסר כל, הצליח בעזרת ה' יתברך לחזור לארץ כנען עם ארבע אמהות, וגם עם י"ב בנים צדיקים, ואף עם רכוש גשמי גדול אשר הושג בעמל רב. לפיכך דמותו של יעקב הנקרא גם בשם ישראל, מסמלת גם את דרכו של עם ישראל בגלות ואת התרוממותו ממנה בעתיד לבוא, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. ויצא יעקב - יציאת יעקב מבטאת גם את יציאת ישראל מארצם לגלות וגם את תהליך גאולתם העתידית.
ב. סולם יעקב - באמצעות השילוב בין המעשים לבין הכוונות הטובות ניתן להתעלות בסולם המחבר בין הארץ לשמים.
ג. לחם לאכול ובגד ללבוש - הסתפקות בגשמיות מועטה בכדי להגיע להתעלות רוחנית גבוהה.
ד. בית אל - חשיבות חינוך הבית ליראת שמים מתמשכת עדיפה בפני ה'.
ה. אמת יעקב - שקר שנועד לצורך גילוי האמת או למען שלום או להצלה, ממלא את תפקידה של האמת.
ו. רשעותו של לבן - לבן בקש לעקור את הכל בבת אחת באמצעות החטאת יעקב.
ז. רמאותו של לבן - גרמה להולדת ששה שבטים מלאה וללימוד הלכה לכלל ישראל.
ח. רמאותה וקנאתה של רחל - גרמו שתשמע תפלתה למען גאולתם של כלל ישראל בעתיד לבוא.
ט. הולדת בני יעקב ותולדות חייו - ליעקב נולדו שנים עשר ילדים בתוך שבע שנים בלבד.
ויצא יעקב:
פרשת ויצא פותחת בפסוק: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית, כ"ח, י'), הרש"י כתב: "לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו?, מגיד: שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". לכאורה נשאלת השאלה על פירוש זה של הרש"י: וכי יציאת יעקב מבאר שבע אכן עשתה רושם על העכו"ם תושבי באר שבע?, אלא נלענ"ד להשיב כי יעקב הוא סמל לצדיק האמת שבכל דור ודור ואבי האומה הישראלית בלבד, לפיכך הרש"י לימד מכתיבת התורה את יציאתו של יעקב לקח לדורות, דהיינו, שיציאתו של יעקב מבטאת שני דברים כאחד: גם את צערו האישי של שם על שיעקב עזב את "אהלו של שם" (רש"י, בראשית, כ"ה, כ"ז) שבבית מדרשו יעקב למד כיצד לעבוד את ה' בין צדיקים כיצחק, ואף את צערו האישי של עבר על שיעקב עזב את "בית עבר" (רש"י, בראשית, כ"ח, ט') שבבית מדרשו יעקב למד כיצד לעבוד את ה' בין רשעים כלבן, בנוסף לכך יציאת יעקב גרמה ליצחק אביו צער על יציאת זיוו והודו המיוחד של יעקב, לפי שיצחק אע"ה היה משתבח בצדיקותו של יעקב אשר בטרם לכתו לבית לבן לקיים את מצותו לקחת אשה מבנות לבן, הלך קודם להתחזק ברוחניות, "שנטמן בבית עבר י"ד שנים, אבל לא ענש עליהם בזכות התורה" (רש"י, בראשית, כ"ח, ט'). אף רבקה הצטערה על שגרמה ליעקב לצאת לסבל הגלות מיד לאחר קבלת הברכות, מתוך הפחד מאיומי עשו אחיו, שנאמר: "ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן" (בראשית, כ"ז, מ"ב-מ"ג). כמו כן יציאת יעקב מארץ ישראל מבטאת גם את הצער הלאומי של כלל ישראל לדורות עולם, משום שיציאת יעקב מארץ ישראל נכפתה עליו ע"י איומי עשו אחיו, לפיכך כתב הרש"י: "שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם". כלומר, יציאתו של יעקב הצדיק נחרטה בזכרונם של כלל ישראל כסמל לתחילת יציאתם של כלל ישראל מארצם לגליות בבל, פרס, יוון ואדום. וכן מובא בגמ' (ברכות, כו:): "יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: 'ויפגע במקום וילן שם' ואין פגיעה אלא תפלה", שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אנני שמע אתך" (ירמיה, ז', ט"ז). כלומר, יעקב תקן את תפילת ערבית שהיא תפילת הלילה החשוך כדוגמת הגלות, ע"מ להאיר לישראל את הדרך לקב"ה בעת גלותם.
וכן מצאנו שפתרון חלום סולם יעקב ע"פ הרמב"ם הוא: "כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות ושעבודן" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ז, ג), וכן מובא במדרש: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה', הראה לו כמה אומות וכמה איפרכין וכמה שילטונין עומדים מכל מלכות ומלכות. וכשם שהראה לו אותן עומדים כך הראה לו אותן נופלין, שנאמר: 'והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו'. אמר לו הקב"ה: עלה אף אתה. אמר לו יעקב: מתיירא אני שמא ארד כשם שירדו אלו. אמר לו הקב"ה: אל תתירא כשם שאיני יורד מגדולתי, כך לא אתה ולא בניך יורדים מגדולתם, שנאמר: 'והנה ה' נצב עליו', אימתי? בשעה שהם עושים רצוני" (מד"ר, שמות, פרשה לב). כלומר, יציאתו של יעקב לגלות חרן מסמלת גם את יציאתם של עם ישראל לגלות וגם את התרוממותם של ישראל מן הגלות בעתיד לבוא, "בשעה שהם עושים" את רצון ה' יתברך.
וכן מצאנו שישראל עתידין להגאל משעבוד המלכויות באחת משתי הדרכים: או בתשובה ותפלה, דהיינו, בבחינת "בשעה שהם עושים רצוני" (מד"ר, שמות, פרשה לב), או בייסורין לאחר השיעבוד למלכויות, כדרך שקנין הבהמה ב"משיכה" יכול להתבצע בשני אופנים: "קורא לה והיא באה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו" (קידושין, כב:). כלומר, באחת משתי דרכים אלו עתיד ה' לקנות את עמו ישראל מן הגלות: או בדרך של "הקול קול יעקב", דהיינו, בתפלה ותשובה בבחינת "קורא לה והיא באה", או בדרך של "והידים ידי עשו" (בראשית, כ"ז, כ"ב), דהיינו, ביסורין המתמשכים של הגלות בבחינת "שהכישה במקל ורצתה לפניו". לפיכך "אמרו ישראל: רבונו של עולם, כאדם אנחנו כבהמה תושיענו, לפי שאנחנו נמשכין אחריך כבהמה, שנאמר, 'משכני אחריך נרוצה" (תנחומא, אמור, סימן ו). כלומר, ישראל מבקשים מה' שיגאלם בקנין משיכת קולו של הקונה ולא בהלקאה, בבחינת "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" (איכה, ה', כ"א).
סולם יעקב:
התורה מספרת כי בטרם התגלות ה' ליעקב חלם יעקב חלום על סולם, שנאמר: "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו" (בראשית, כ"ח, י"ב). לכאורה היה ה' יכול להתגלות ליעקב מיד וללא צורך בחלום הסולם, כדרך שה' נגלה לאברהם ויצחק, אלא נלענ"ד שהקב"ה רמז ליעקב ולזרעו באמצעות חלום הסולם את הדרך הנכונה לעבודת ה' יתברך, דהיינו, שמחד גיסא האדם צריך להתעסק בעניניו הגשמיים הפשוטים שהם צורך קיומו בעוה"ז בבחינת "סולם מוצב ארצה", אך מאידך גיסא מוטלת על האדם החובה לחתור להתעלות ברוחניות שהם צורך קיומו הנצחי בעוה"ב בבחינת "וראשו מגיע השמימה". כלומר, גם כשהאדם עובד, ואוכל ושותה, וכו', בכדי להשביע את הנפש הבהמית שבו, למרות זאת האדם יכול להגיע למדרגה רוחנית עליונה, וזאת אם האדם עושה את כל מעשיו הגשמיים עם כוונה "לשם שמים" (אבות, פ"ב, י"ב), כפי שנאמר: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי, ג', ו'). וכן מצאנו שכאשר יעקב ישב "י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה" (רש"י-בראשית, כ"ח, י"א), למרות זאת באותם י"ד שנים של לימוד תורה ברציפות ה' לא נגלה ליעקב, אלא רק בבית אל ששם יעקב שכב לישון אז ה' התגלה אליו והבטיחו על זרעו ועל שמירתו, דהיינו, רק כאשר יעקב אע"ה שילב בין הרוחניות לגשמיות, ה' נגלה אליו.
וכן מצאנו שביכולתו של כל אדם להעלות אף את ממונו לדרגת קדושה, כפי שהדבר נרמז במילת "סולם" שהיא בגימטריה "ממון" ובגימטריה "עוני", ללמדנו שכאשר האדם עושה בממונו שימוש רוחני לצדקה, לגמ"ח, וכו', אזי הוא מתעלה עם ממונו בבחינת "ראשו מגיע השמימה", אולם אם האדם משתמש בממונו רק לתועלתו הגשמית אזי הוא בבחינת עני "מוצב ארצה". כלומר, בראית התורה הממון הדומם הוא רק אמצעי גשמי להשגת מטרה רוחנית החיה בגשמיות, כשם שהסולם יכול להעלות או להפיל את המשתמש בו לפי אופן השימוש שהוא עושה בסולם.
וכן מובא בגמ': "ויותר יעקב לבדו' (בראשית, ל"ב, כ"ה), אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין, צא.). מדברי הגמ' נראה לכאורה כי יעקב העמיד את עצמו בסכנה בעבור פחים קטנים, אלא שהגמ' מלמדת מיעקב שממון אשר הושג ע"י הצדיקים ביושר בכדי לשמשם לצורך העליה בקדושה, חביב עליהם יותר מגופם. לפיכך יעקב אע"ה לא ויתר אפילו על פחים קטנים, משום שיעקב נדר לה': "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית, כ"ח, כ"ב), דהיינו, יעקב לא חפץ בעושר להנאותיו אלא בכדי לתת את כולו מעשר לה', וכן מצאנו שלמרות שנדרו של יעקב היה בבחינת נדר על "דבר שלא בא לעולם", בכל זאת יעקב אע"ה קיימו, וממנו למד הרמב"ם לפסוק הלכה למעשה (ערכין וחרמין, פ"ו, לא-לג).
וכן מצאנו שמטרת התפילה היא לחבר בין גשמיות האדם לרוחניותו, לפיכך "יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: 'ויפגע במקום וילן שם' ואין פגיעה אלא תפלה" (ברכות, כו:), על כן הקב"ה רמז ליעקב בחלום הסולם גם את תקון הגוף בשעת התפלה, כמובא ברמב"ם (תפלה, פ"ה, ד): "תקון הגוף כיצד? כשהוא עומד בתפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים". כלומר, גם התפלה היא כסולם המחבר בין השמים לארץ, לכן היא מתבצעת ע"י החיבור בין הכוונות הנובעות מן החלקים הרוחניים של האדם, לבין בקשותיו הגשמיות הנובעות מתוכן התפלה, דהיינו, גם מטרת התפלה היא: להעלות את הבקשות הגשמיות של הגוף לרמה של קדושה.
נמצאנו למדים מחלום הסולם כי הדרך להתעלות רוחנית מתבצעת על ידי החיבור בין הגשמיות הארצית לרוחניות האלהית, באמצעות שילוב המעשים הגשמיים עם הכוונות הטובות אשר יחדיו הם עולים בסולם הרוחני המחבר בין הארץ לשמים, בבחינת "תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי" (ב"ב, עד.). וכן מצאנו שאפילו האבנים "התחילו מריבות זו את זו, זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה" (רש"י-בראשית, כ"ח, י"א), דהיינו, בכוחו של הצדיק להשפיע משפע קדושתו אף על אבנים דוממות.
לחם לאכל ובגד ללבוש:
בעת מנוסת יעקב אע"ה מעשו ביקש יעקב מהקב"ה שמירה, מזון ולבוש באמצעות נדר, שנאמר: "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים" (בראשית, כ"ח, כ'-כ"א). התנאי האמור בנדר יעקב מעורר את השאלה: וכי יעקב התנה את אמונתו בקב"ה בקבלת בקשותיו הגשמיות?.
אלא נלענ"ד שמילת "אם" האמורה בראשית נדר יעקב היא מלשון "כאשר" (עיין רש"י- ר"ה, ג.), דהיינו, לאחר שה' יתברך הבטיח ליעקב בחלום הסולם: "ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית, כ"ח, ט"ו) במידת הרחמים, יעקב בקש שגם מידת הדין תעזור לו לשמור את נפשו מן החטא בחו"ל. כלומר, "אם יהיה אלהים עמדי" פירושו: כאשר גם מידת הדין תהיה עמי ותעזור לי להנצל מן החטא אז יתאפשר לי לשוב בשלום לבית אבי ולקיים את נדרי: "והאבן הזאת... יהיה בית אלהים" (בראשית, כ"ח, כ"ב) מתוך שלמות הנפש. וכן מצאנו שבהמשך הנדר יעקב אע"ה בקש מה' גם את שמירת שלמות הגוף, שנאמר: "ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך". בהמשך לכך יעקב בקש מה' רק "לחם לאכל ובגד ללבוש", דהיינו, בבקשות אלה יעקב אע"ה ביטא את הסתפקותו בגשמיות מועטה בכדי להגיע להתעלות רוחנית גבוהה, כמובא במשנה (אבות, פ"ו, ד): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן 'אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב'). וכן מצאנו שבסיום הנדר יעקב בקש מה' בקשה רוחנית במדת הדין, כפי שפירש הרש"י: "והיה ה' לי לאלהים', שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי, כמו שכתוב: 'אשר דברתי לך', והבטחה זו הבטיח לאברהם, שנאמר: 'להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (רש"י-בראשית, כ"ח, כ'). כלומר, יעקב אע"ה בקש לקבל רק את המגיע לו ע"פ מדת הדין, לפיכך יעקב לא בקש מה' יתברך שיתן לו עושר ומותרות אלא רק בריאות הגוף, ע"מ שיתאפשר לו לאכל לחם מתוקן וללבוש בגד ראוי, לצורך קיום גופו בכבוד כראוי לאדם ירא שמים, כמו כן יעקב ביקש מה' שיציל אותו ואת בניו מן החטא בכדי שיוכל לשוב בשלום לבית אביו ולקיים את נדרו מתוך שלמות הגוף והנפש.
וכן מצאנו שבקשות יעקב לקבל מה' יתברך "לחם לאכל ובגד ללבוש", מלמדות מעומקן כי בקשותיו אלה היו בקשות לקבלת אשה טובה וילדים צדיקים, לפיכך יעקב הקדים לבקש לחם לפני בקשת הבגד, שכן מצאנו שהאשה מכונה בשם "לחם" כפי שפירש הרש"י: "כי אם הלחם', היא אשתו" (בראשית, ל"ט, ו'), וגם: "ויאכל לחם', שמא ישא אחת מכם" (שמות, ב', כ''). וכן מצאנו שהבגדים מסמלים גם את הבנים, כמובא בגמ': "ויהושע היה לבוש בגדים צואים', וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים?, אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן" (סנהדרין, צג.), דהיינו, הבגדים הם "משל על בניו שנשאו נשים נכריות" (רד"ק, זכריה, ג', ג').
לפיכך בזכות בקשותיו הרוחניות של יעקב אע"ה, זכה יעקב להגיע גם לשלמות אישית ואף לשלמות בניו ונשותיו, וכן מובא בגמ': "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (ב"מ, פד.) קודם החטא. כלומר, בניגוד לאברהם אע"ה וליצחק אע"ה היתה מטתו של יעקב אע"ה "שלמה לפניו ולא נמצא בהן פסולת" (מד"ר, שיה"ש, פרשה ג), למרות שנשותיו היו בנותיו של לבן הארמי. וכן מצאנו ששהותו של יעקב כעבד בבית לבן הרשע במשך עשרים לא פגעה ברוחניותו ואף לא בגשמיותו, כמובא ברש"י: "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (בראשית, ל"ב, ה'). על כן יעקב אע"ה זכה לקבלת השפע והשמירה האלהית גם ברוחניות וגם בגשמיות, שנאמר: "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען" (בראשית, ל"א, י"ח), ולמרות "שלבן שבקש לעקור את הכל" (רש"י-דברים, כ"ו, ה') נאמר: "ויבא יעקב שלם עיר שכם", ופירש הרש"י: "שלם' בגופו... 'שלם' בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" (רש"י- בראשית, ל"ג, י"ח). לפיכך התורה הרחיבה בתאור סיפורי הנהגותיו המעשיות והרוחניות של יעקב אע"ה ובתאור תלאותיו בגלות לבן, בכדי ללמד את עם ישראל לדורות עולם: כיצד להנצל מאוייביהם ומכל מבקשי רעתם בגלות עד לעת גאולתם העתידית.
בית אל:
יעקב אע"ה קרא למקום התגלות ה' אליו לראשונה בשם "בית אל", שנאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בראשית, כ"ח, י"ט), על כך כותבת הגמ': "ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב', וגו' (ישעיה, ב', ג'), 'אלהי יעקב' ולא אלהי אברהם ויצחק?, אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה', אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (פסחים, פח.). נראה לכאורה כי מדברי הגמ' אין תשובה לשאלה: מדוע דוקא יעקב זכה ששם מקום המקדש ייקרא בשם "בית אלהי יעקב" ולא בשם בית "אלהי אברהם ויצחק" אבותיו?.
אלא נלענ"ד שהגמ' מלמדת מכאן את מדרגת עבודת ה' של אבותינו הקדושים: אצל אברהם אע"ה היתה עבודת ה' קשה כטיפוס על הר, משום שאברהם גילה לעולם את אחדות הבורא ועבודתו, דהיינו, עיקר עבודתו הרוחנית של אברהם התרכזה בהר מחוץ לביתו, לפיכך יצאו מזרעו גם ישמעאל ואף בני הפילגשים אשר אברהם שילחם "מעל (שדה) יצחק בנו" (בראשית, כ"ה, ו'). לעומת זאת בזמנו של יצחק היתה עבודת ה' צריכה פחות מאמץ כקושי העבודה בשדה הפתוח, דהיינו, עיקר עבודתו הרוחנית של יצחק התרכזה קרוב לביתו, לפיכך מזרעו יצא גם עשו שהיה "איש שדה" (בראשית, כ"ה, כ"ז). לעומת הנהגות עבודת הקודש של אברהם ויצחק אבותיו, יעקב אע"ה הנהיג את עבודת ה' בנחת בתוך הבית המוגן מן החטא, וכן מצאנו שיעקב בקש מה' עוד בטרם נישואיו: "שלא ימצא פסול בזרעי" (רש"י-בראשית, כ"ח, כ'), ואף ביום מותו יעקב אע"ה טרח לודא שבניו נותרו יראי שמים כמותו, כמובא במדרש: "בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם: שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו (דברים, ו'): 'שמע ישראל' אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת אלא 'ה' אלהינו ה' אחד" (מד"ר, בראשית, פרשה צח). לפיכך ה' העדיף שמקום המקדש יקרא "בית אלהי יעקב", דהיינו, משום שעבודות הקודש המתבצעות בבית המקדש יתנהלו כביתו של יעקב אע"ה אשר בו התבצעה עבודת ה' מתוך בית שלם, ומאוחד באמונה בה' יתברך בלבד.
נמצאנו למדים כי כל אחד מן האבות עבד את ה' יתברך בדרך אחרת וכל הדרכים היו טובות בעיני ה', לפיכך ה' נקרא על שם כל אחד מן האבות בנפרד, שנאמר: "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" (שמות, ג', ו'). אולם מן הנאמר: "בית אלהי יעקב" (ישעיה, ב', ג') למדנו כי חשיבות חינוך הבית ליראת שמים מתמשכת היא הדרך העדיפה יותר בעיני ה' מאשר החזרת הרבים בתשובה כדרכו של אברהם אע"ה, ואף היא מועדפת בפני ה' על מסירות הנפש החד פעמית של יצחק בעקידה. מטעם זה נקרא מקום בית המקדש "בית אלהי יעקב", ע"ש שלמותה המתמשכת של אמונת יעקב וכל בני ביתו בה' יתברך בלבד, וכן כתב הרמב"ן על הפסוק "קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך" (בראשית, ל"ה, א'): "לפנות מחשבתו לדבקה באל".
אמת יעקב :
התורה מתארת את יעקב כאיש "תם ישב אהלים" (בראשית, כ"ה, כ"ז), לעומת זאת יצחק אע"ה כנה את יעקב כרמאי לכאורה, שנאמר: "ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (בראשית, כ"ז, ל"ה), וכן מצאנו שאף יעקב אע"ה בעצמו אמר לרחל: "אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא גם אני בן רבקה אחותו הכשרה" (רש"י-בראשית, כ"ט, י"ב). כלומר, מתוך תאורי התורה את מעשיו של יעקב אע"ה ניתן להבחין בשתי תכונותיו ההופכיות: מחד גיסא נאמר: "איש תם יושב אוהלים" שהיא דרך האמת הצרופה, ומאידך גיסא יעקב מתואר כאדם שאינו בוחל בדרך המרמה בכדי להשיג את מטרותיו. לפיכך נשאלת השאלה לכאורה: כיצד מתיישבת תכונת המרמה אצל יעקב אע"ה שהיה צדיק האמת ואבי האומה הישראלית?.
אלא נלענ"ד להשיב כי יעקב אע"ה למד את אפשרות השימוש במרמה מאבותיו אברהם ויצחק אשר אף הם נאלצו לשקר לצורך הצלתם, כפי שמצאנו שאברהם ויצחק שיקרו לפרעה ולאבימלך באומרם כי שרה ורבקה הן אחיותיהם (בראשית, י"ב, י"ג: כ', ב': כ"ו, ז'). לפיכך אף יעקב אע"ה לא פסל את השימוש בדרך המרמה אשר נועדה לצורך גילוי האמת, או למען השלום או לצורך הצלתו, משום שעל יעקב אע"ה הוטלה המשימה האלהית: להתמודד עם גשמיות העוה"ז אשר ההשרדות בתוכו מצריכה לעיתים את השימוש ברמאות, לצורך הקיום הגשמי בעולם הרשע. וכן מובא בגמ': "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא', וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא?!, אלא אמר לה: מינסבא לי?, אמרה ליה: אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה: אחיו אנא ברמאות. אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא?, אמר לה: אין, 'עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (מגילה, יג:). כלומר, יעקב אע"ה התכונן להגשים את התכנית האלהית אף בדרך של רמאות הרמאים אשר מפריעים להמשכת דרך האמת, וזאת באמצעות שקר המיועד להוצאת האמת הצרופה לאור. לפיכך הקב"ה קבע כי דרכו זו של יעקב היא דרך האמת, שנאמר: "תתן אמת ליעקב" (מיכה, ז', כ'), ונאמר: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ט), וכן מובא בגמ': "אמר ריש לקיש: פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב: 'אשר שברת', אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת" (מנחות, צט:). על כן ניתן לומר כי דרך התמודדותו של יעקב עם עולם השקר היא בבחינת "כל שאירע לאבות סימן לבנים" (הרמב"ן, בראשית, י"ב, ו'). וכן מובא בגמ': "א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר לו: וכי בכדי ספדו ספדנייא, וחנטו חנטייא, וקברו קברייא?, אמר לו: מקרא אני דורש, שנאמר: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (מגילה, ה:). כלומר, אישיותו של יעקב מסמלת את נצחיותם של כלל ישראל בכל הדורות, לפיכך כשם שיעקב אע"ה התמודד עם כל צרותיו הגשמיות בכל הדרכים ואף נצח בסופו של דבר, כך גם עם ישראל חי וקיים לנצח למרות התמודדויותיו הקשות עם הצרות הגשמיות של העוה"ז, שנאמר: "וגם נצח ישראל לא ישקר" (שמואל-א, ט"ו, כ"ט). מטעם זה אונקלוס תרגם את המילים: "בא אחיך במרמה" - "על אחוך בחכמתא" (בראשית, כ"ז, ל"ה), דהיינו, גילוי האמת האלהית ע"י השימוש במרמה הוא בגדר של חוכמה, וכן מובא בגמ': "אני חכמה שכנתי ערמה' (משלי, ח', י"ב) כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית".
וכן מצאנו שהתורה הקדושה אסרה רק על עדות או שבועת שקר בפני בית דין, מעבר לזה אסרו חכמים לשקר משום שישראל מצווים להידבק במידותיו של הקב"ה, שנאמר (דברים, כ"ח, ט'): "והלכת בדרכיו", ואחת ממידותיו של הקב"ה היא אמת. יחד עם זאת לימדונו חז"ל כי ניתן להשתמש לעיתים בשקר או בשינוי האמת ע"מ להשיג מטרה נעלה, דהיינו, במקרה שבו מתקיימת התנגשות בין ערך האמת לערך אחר חשוב יותר, וזאת רק כאשר השקר אינו גורם נזק כלשהוא לאדם אחר. וכן מובא בגמ': "וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: 'אביך צוה' וגו', 'כה תאמרו ליוסף אנא שא נא', וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני', וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: 'ואדוני זקן' ולבסוף כתיב: 'ואני זקנתי" (יבמות, סה:). וכן מובא באבות דרבי נתן (פי"ב, ג') על אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כשהיה אהרן רואה שני בני אדם מריבים זה עם זה, הולך לו ויושב אצל אחד מהם, אומר לו: בני, ראה חברך מה עושה?!, מטרף את לבו וקורע את בגדיו וחונק את עצמו, ואומר אוי לי! היאך אשא פני ואראה את חברי?, בושתי ממנו שאני הוא שסרחתי עליו. וכן אצל האחר, עד שמסיר הקנאה מלבו של כל אחד ואחד, וכשפוגעין זה עם זה מגפפין ומנשקין זה את זה, וזהו שנאמר עליו: 'ויבכו את אהרן". ועוד מובא בגמ': "תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה?, בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'?!, אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?, הוי אומר: ישבחנו בעיניו!, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות, יז.). בנוסף לכך מובא בגמ: "דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא" (ב"מ, כג:), דהיינו, בשלשה דברים מותר לאדם לשנות מאמירת האמת: "במסכת", דהיינו, שלא יספר את האמת על היקף ידיעותיו בתלמוד משום מדת הענוה. "ובפוריא", דהיינו, שלא יספר את האמת על עניני תשמיש המיטה שלו משום מדת הצניעות. "ובאושפיזא", דהיינו, שלא יספר את האמת על טוב לבו של המארחו בביתו ויגרום בכך להתרוששות מארחו משום מדת כפיות הטובה. נמצאנו למדים כי כאשר נוצר לצדיק הכורח לגנוב את דעת המדבר עמו, וע"מ להשיג מטרות נעלות, כגון: שלום, הצלה ממות, מעורבות עם הבריות, ענוה, צניעות, הכרת טובה, וכו', ניתן להשתמש בדיבור שקרי או בשינוי האמת או בשינוי לשון, וכל זה בתנאי שדבר השקר אינו פוגע בזולת. לעומת זאת בעדות או בשבועת שקר בפני בית דין התורה אסרה לשקר ללא כל הקלות.
משל למה הדבר דומה: למלך שהיה לו חוזה בכוכבים אשר המלך רחש לו אמון רב, לאחר זמן איבד האיצטגנין את אמונו של המלך, כי המלך חשב שאין הוא אלא מאחז עינים ורמאי, לפיכך המלך ציוה על שומר ראשו להרוג את החוזה בכוכבים בעוד שבוע ימים. למחרת המלך קרא לאיצטגנין ושאל אותו: אם אתה יודע הנסתרות אמור לי מתי תמות?, האיצטגנין היה פיקח והבין כי המלך חפץ להורגו, על כן ענה למלך: איני יודע במדויק מתי אמות, אבל אני יודע שיום מותי הוא שלשה ימים לפניך. המלך נבהל מתשובת האיצטגנין ומכאן ואילך שמר על החוזה בכוכבים מכל משמר, דהיינו, לעיתים דרך הרמאות מצילה חיים ומשרתת בכך את תכנית האמת האלהית.
רשעותו של לבן:
רשעותו של לבן הארמי היתה גדולה יותר מכל רשעותם של שונאי ישראל, שנאמר: "ארמי אבד אבי", ופירש הרש"י: "לבן שבקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה" (רש"י-דברים, כ"ו, ה'). כלומר, משום שלבן (שהיה לפחות בגיל קי"ז עד גיל קל"ז בערך) רדף אחר יעקב במשך עשרים שנות שהותו אצלו בכדי להחטיאו ולהאבידו מן העולם, על כן "חשב לו המקום כאילו עשה" (רש"י-דברים, כ"ו, ה'), בגלל שלבן לא הצליח במשימתו עקב השמירה האלהית על יעקב אע"ה. וכן מצאנו שפעילותו של לבן החלה במתן "הצעת עבודה" ליעקב שהיה בן ע"ז שנים לעבוד שבע שנים בעבור רחל בתו הצעירה, ולתתה לו אותה רק כשהיה מותש וזקן בן פ"ד שנים, ולאחר מכן לבן הכניס את לאה לחופה במקום רחל, ובהמשך לכך לבן נתן ליעקב את רחל שבוע ימים לאחר נשואיו ללאה, וזאת למרות שיעקב טרם עבד את לבן שבע שנים נוספות בתמורה לרחל. בדרך זו לבן רצה גם להתיש את יעקב ואף לגרום לו לעבור על מצות התורה "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא, י"ח, י"ח), וע"י כך יהיה זרעו בבחינת "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים, כ"ג, ג'). לפיכך לבן הזדרז לתת ליעקב את רחל אהובתו לאחר שבעה ימים של נישואין ללאה ע"מ להחטיא את יעקב ולהפוך את חייו לסיוט מתמשך. וכן מצאנו שה' הזהיר את לבן: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע', בשלמא רע לחיי, אלא טוב אמאי לא?, אלא ש"מ טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים" (יבמות, קג:). על כן רשעותו של לבן הארמי נחשבת לגדולה יותר מכל רשעותם של שונאי ישראל, כדברי המדרש: "ר"ש אומר: מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו?, שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא" (מד"ר, במדבר, פרשה כא). אולם למרות כל זאת יעקב אע"ה עמד בצדיקותו ולא נכשל בחטא, כמובא ברש"י: "עם לבן גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (בראשית, ל"ב, ה'), דהיינו, למרות שהתורה עדין לא ניתנה יעקב לא נשא שתי אחיות בחייהן, משום שלאה ורחל היו אחיות לא מאותה אם, ובני נח מתיחסים אחרי אמם משום "שאין אבות" לגוי, וכן מצאנו ששתי אחיות הותרו לבני נח לפיכך אין הן נכללות בתוך "שש עריות אסורות על בני נח" (הרמב"ם, מלכים, פ"ט, ה).
וכן מצאנו שרשעותו הרבה של לבן התבטאה בכך ש"לבן שבקש לעקור את הכל" בבת אחת, שנאמר: "ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי" (בראשית, כ"ט, י"ט), והלא לבן היה שמח בודאי לחתן את בתו עם בחור צעיר ורשע כמותו?, אלא שלבן ידע שבנותיו היו צדקות לפיכך לבן לא חפץ להשיאן לרשע שמא הן יחזירוהו בתשובה, וע"י כך ירבו הצדיקים בעולם. וכן מצאנו שיעקב אע"ה נענש על כך שהוא מנע את האפשרות שדינה תנשא לעשו אחיו, כמובא ברש"י: "ואת אחד עשר ילדיו', (ב"ר) ודינה היכן היתה?, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם" (בראשית, ל"ב, כ"ג). לפיכך לבן העדיף לתת את שתי בנותיו הצדקות ליעקב הצדיק, ע"מ לצמצם ככל האפשר את התרבותם של הצדיקים בעולם ובכדי שניתן יהיה לכלותם ביתר קלות, שנאמר: "טוב תתי אתה לך".
נמצאנו למדים כי כל רמאויותיו של לבן נועדו להחטיא את יעקב ולצמצם את התרבות הצדיקים בעולם, בכדי שיתאפשר לו לעקור את כל הצדיקים בבת אחת, לפיכך על אף שכל רמאויותיו של לבן לא צלחו, כוונות מעשיו ומחשבתו הרעה של לבן נחשבו לפני המקום כאילו הם בוצעו בפועל, הן משום שרמאויותיו של לבן גרמו ליעקב אע"ה לסבל גשמי ורוחני, ומחשבה רעה "שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין, מ.), והן משום שללא הצלתו של יעקב אע"ה באמצעות התערבותה הישירה של השגחה העליונה, לבן הרשע היה יכול לבצע את כל זממו, שנאמר: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", דהיינו, "יש כח וחיל בידי לעשות עמכם רע" (רש"י) אך "ואלהי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית, ל"א, כ"ט), על כן "חשב לו המקום כאילו עשה" (רש"י-דברים, כ"ו, ה').
רמאותו של לבן:
התכנית האלהית התבצעה גם באמצעות רמאותו של לבן, כפי שנאמר: "עצת ה' לעולם תעמוד" (תהלים, ל"ג, י"א), וכן מובא במדרש: "וכל ההוא ליליא הוה צווח לה (ללאה) רחל!, והיא עניא ליה. בצפרא 'והנה היא לאה', אמר לה (יעקב ללאה): מה רמייתא בת רמאה?! לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי?, אמרה ליה: אית סופר דלית ליה תלמידים?, לא כך היה צווח לך אבוך: עשו, ואת עני ליה?!, 'ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי', וגו'. 'ויאמר לבן לא יעשה כן' וגו', 'מלא שבוע זאת' וגו', א"ר יעקב בר אחא: מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, אלא 'מלא שבוע זאת" (מד"ר, בראשית, פרשה ע'). כלומר, באמצעות רמאותו של לבן עם ישראל זכו להולדתם של ששה שבטים מלאה, ואף נלמדה מלבן ההלכה: "שאין מערבין שמחה בשמחה", דהיינו, בבחינת "אזן שומעת תורת חיים קבלי האמת ממי שאמרו" (אגרות הרשב"א, ו). וכן מצאנו שכאשר יעקב ברח מלבן ה' לא עשה ליעקב את נס קפיצת הדרך כשם "שקפצה הארץ" (תנחומא, ויצא, ג) ליעקב בעת לכתו לחרן, משום שה' יתברך חפץ לעשות ליעקב נס גדול יותר, דהיינו, ה' רצה להופיע ללבן בחלום ולמנוע ממנו מלפגוע ביעקב אע"ה ובזרעו לעולם ועד, על אף שלבן השיג את יעקב ברודפו אחריו. נמצאנו למדים מכאן כי נסתרות הן דרכי האל אפילו מצדיקים יסודות עולם, לפיכך לעיתים נראה לאדם שהוא הוענש וקבל רעה מאת ה' או שה' עזבו ולא הצילו מן הרעה, אולם בראית האמת יתברר לאדם כי אותה רעה שקבל היא הטוב ביותר בעבורו, על כן דוד המלך אמר: "לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם" (תהלים, ס"ו, ה').
כיוצא בזה מסופר בגמ': "דרש רב יוסף מאי דכתיב: 'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני', במה הכתוב מדבר?, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר: 'ישוב אפך ותנחמני'. והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: 'עושה נפלאות לבדו', 'וברוך שם כבודו לעולם' (תהלים, ע"ב, י"ח-י"ט)?, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו" (נדה, לא.).
רמאותה וקנאתה של רחל:
פרשת ויצא מספרת על שני מקרה רמאות שכביכול בוצעו ע"י רחל אמנו, במקרה הראשון רחל רמתה את יעקב אוהבה ע"י מתן סימני הזיהוי שלה ללאה אחותה בכדי שאחותה לא תתבייש. במקרה השני רחל גנבה מלבן את התרפים ואף שקרה לו בכדי "להפריש את אביה מעבודת אלילים" (רש"י-בראשית, ל"א, י"ט). כשנתיים לאחר רמאותה את לבן אביה, רחל "מתה בדרך" (רש"י-בראשית, ל"א, ל"ב) בעקבות קללתו הכללית של יעקב אע"ה, אולם בזכות רמאותה את יעקב תפילת רחל עתידה להתקבל לפני ה', ולגרום בכך להשבת כלל ישראל מן הגלויות, כמובא במדרש: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם!, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש?, והגלית בני, ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?!. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב (ירמיה, ל"א): 'כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו', וכתיב: 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך' וגו', וכתיב: 'ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (מד"ר, איכה, פתיחתא).
כלומר, ה' עתיד לנהוג ברחל ב"מדה כנגד מדה" (שבת, קה:), משום שהגלות והחורבן של ישראל נבעו מ"שנאת חנם" (יומא, ט:), לפיכך מעשי ההקרבה של רחל למען לאה אחותה גרם בעוה"ז להולדת כל שבטי יה, ובעתיד לבוא עתידה מידת ותרנותה של רחל לכפר על שנאת החנם של כלל ישראל. מטעם זה גם מקום קבורתה של רחל איננו עונש מבחינתה של רחל אמנו, משום שע"י קבורתה בבית לחם בדרכם של גולי ירושלים ולא בחברון על יד יעקב בעלה האהוב, רחל אמנו קבלה את הזכות להשבת כל בני יעקב מן הגלות, לרגל יכולתה הבלעדית לעורר את רחמי האל על בניו בשכר צדיקותה.
וכן מצאנו שלמרות צדיקותה של רחל, רחל קנאה באחותה לצורך התעלות יתרה וחזרה בתשובה, שנאמר: "ותקנא רחל באחתה', קנאה במעשיה הטובים, אמרה: אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים" (רש"י-בראשית, ל', א'). בנוסף לכך למרות שיעקב אע"ה פגע בה, רחל הסכימה לעצתו והכניסה את "צרתה לתוך ביתה", כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, ז): "ויחר אף יעקב ברחל'... אמר לו הקב"ה: כך עונים את המעיקות?, חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה ויאמר: 'התחת אלהים אני' (בראשית, נ', י"ט). 'התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן', ממך מנע ממני לא מנע, אמרה לו: כך עשה אביך לאמך לא חגר מתניו כנגדה?, אמר לה: אבי לא היה לו בנים אבל אני יש לי בנים, אמרה לו: וזקינך לא היה לו בנים וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה: יכולה את לעשות כשם שעשתה זקנתי?, אמרה לו: מה עשתה?, אמר לה: הכניסה צרתה לתוך ביתה. אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב 'הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי', מה זו נבנית על ידי צרתה אף זו נבנית ע"י צרתה". אך למרות העובדה שהכנסת צרתה של רחל לתוך ביתה לא הועילה לה, בכל זאת רחל אמנו לא התריסה כנגד יעקב אלא ניסתה להגיע אל מטרתה בדרך הטבע, שנאמר: "ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך" (בראשית, ל', י"ד), אך גם לאה אחותה פגעה בנימי נפשה של רחל, ואמרה לה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני"?, לכאורה היתה צריכה רחל להשיב ללאה: הלא את זו שלקחת את אישי?!, הלא אני זו שנתתי לך את הסימנים כדי שלא תתביישי?!, ומה כבר ביקשתי ממך רק מעט מן הדודאים (רש"י-שיגלי עשב) שמצא בנך בשדה?!, אולם רחל אמנו לא כעסה על אחותה אלא אף ויתרה על משכב יעקב הצדיק, בכדי לעשות השתדלות גשמית ע"מ להכנס להריון בדרך הטבע. לפיכך כאשר לאה ראתה את עוצמתה הרוחנית של אחותה, "דנה לאה דין בעצמה... מיד נהפכה לבת, שנאמר: 'ותקרא שמה דינה" (ברכות, ס.).
וכן מצאנו שרק לאחר מיצוי השתדלויותיה הגשמיות רחל פנתה לבקש רחמי שמים ונענתה, שנאמר: "ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" (בראשית, ל', כ"ב), וכן מובא בגמ': מפני מה היו אבותינו עקורים?, מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים" (יבמות, ס"ד.). על כן רחל אמנו זכתה להיות עקרת הבית "ואף בניה של לאה מודים בדבר, שהרי בועז ובית דינו משבט יהודה אומרים: 'כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן' וגו', הקדימו רחל ללאה" (רש"י-בראשית, ל"א, ד'). נמצאנו למדים ממכלול התנהגותה של רחל אמנו, כי הזכות להשבת כל בני יעקב מן הגלות ניתן לה לרגל יכולתה הבלעדית לעורר את רחמי האל עליה ועל כלל בני ישראל, משום מדת ותרנותה המופלגת של רחל אע"ה.
הולדת בני יעקב ותולדות חייו:
התורה אינה מציינת במפורש את תאריכי הולדתם של השבטים, אלא התורה רק רמזה כי ליעקב אע"ה נולדו שנים עשר ילדים (כולל דינה) בתוך 7 שנים. כלומר, התורה מלמדת כי יעקב נשא לאישה את לאה ורחל בשנת פ"ד לחייו, ויוסף בנו הי"ב נולד בשנת צ"א לחייו. לפיכך לכאורה נשאלת השאלה: כיצד הספיק יעקב אע"ה ללדת שנים עשר ילדים בזמן קצר זה?, הלא כל הריון הוא תשעה ירחים, ולפי סדר הלידות האמור בתורה יעקב היה זקוק ליותר מתשע שנים על מנת ללדת שנים עשר ילדים בדרך הטבע, ולא רק שבע שנים כאמור?. אלא נלענ"ד להשיב כי אף כאן אין "המקרא יוצא מידי פשוטו" (רש"י-בראשית, ט"ו, י'), לפיכך סדר לידת השבטים ותאריך לידתם הטבעית היו כמפורט להלן:
ראובן - (בן לאה) נולד בשנת פ"ד ותשעה ירחים ליעקב.
שמעון - (בן לאה) נולד בשנת פ"ה ושבעה ירחים ליעקב.
לוי - (בן לאה) נולד בשנת פ"ו וחמשה ירחים ליעקב.
יהודה - (בן לאה) נולד בשנת פ"ז ושלשה ירחים ליעקב.
דן - (בן בלהה) נולד בשנת פ"ז וארבעה ירחים ליעקב (יעקב נשא לאישה את בלהה בשנת פ"ו ושבעה ירחים).
נפתלי- (בן בלהה) נולד בשנת פ"ח ושתי ירחים ליעקב.
גד - (בן זלפה) נולד בשנת פ"ח ושלשה ירחים ליעקב (יעקב נשא לאישה את זלפה בשנת פ"ז וששה ירחים).
אשר - (בן זלפה) נולד בשנת פ"ט וירח אחד ליעקב.
יששכר- (בן לאה) נולד בשנת פ"ט ושתי ירחים ליעקב.
זבולון - (בן לאה) נולד בשנת צ' ליעקב (לפי האבן עזרא וחזקוני זבולון ודינה נולדו תאומים, דהיינו, יחד).
דינה - (בת לאה) נולדה בשנת צ' ועשרה ירחים ליעקב (ע"פ זה דינה נלקחה לבית שכם בגיל 8 שנים).
יוסף - (בן רחל) נולד בשנת צ"א ליעקב.
(בנימין - (בן רחל) נולד בשנת צ"ט ליעקב).
לפיכך ע"פ הסדר האמור במקרא ולפי התאריכים הנ"ל נראה כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו. וכן מצאנו שלסדר הולדת השבטים יש נפקא מינה לענין סידור שמותם על החושן למ"ד שהם נכתבו ע"פ סדר הולדתם (סוטה, לו.), וגם לתאריך הולדת השבטים יש נפקא מינה לענין אורכו המדויק של השיעבוד בפרך במצרים (עיין בסיה"ק "צמרת הארז" פר' שמות ס"ק א', ה', ז').
וכן מצאנו שהתורה מפרטת את קורות חייו של יעקב אע"ה בשבע פרשיות המסיימות את ספר בראשית, לפיכך נלענ"ד כי יש צורך להבהיר את התאריכים של המאורעות המשמעותיים במכלול חייו של יעקב אע"ה, ע"פ הסדר העולה מתוך שבע פרשיות תורה, כפי שמבואר להלן:
בשנת ב"א ק"ח - יעקב אע"ה נולד (פרשת תולדות).
בשנת ט"ו לחיי יעקב -אברהם נפטר ויעקב קנה את הבכורה מעשו (פרשת תולדות).
בשנת ס"ג לחיי יעקב - יעקב קבל את הברכות מיצחק (פרשת תולדות).
בשנת ס"ג עד ע"ז לחיי יעקב - יעקב נטמן בבית המדרש של שם ועבר (פרשת תולדות).
בשנת ע"ז עד צ"ז לחיי יעקב - יעקב עבד בבית לבן (פרשת ויצא).
בשנת פ"ד עד שנת צ"א לחיי יעקב - נולדו ליעקב י"א שבטים (פרשת ויצא).
בשנת צ"ז עד צ"ט לחיי יעקב - יעקב עשה את דרכו מבית לבן לבית יצחק אביו (פרשת וישלח).
בשנת צ"ט לחיי יעקב -בנימין נולד, ומתו: רבקה (בת קכ"ב שנה), דבורה ורחל (בת ל"ו שנה) (פרשת וישלח).
בשנת ק"ח לחיי יעקב - התבצעה מכירת יוסף (פרשת וישב).
בשנת ק"ח עד קכ"א לחיי יעקב - יוסף היה עבד במצרים (פרשת וישב).
בשנת קכ"א לחיי יעקב - יוסף מלך במצרים (פרשת מקץ).
בשנת ק"ל לחיי יעקב - יעקב וביתו ירדו למצרים (פרשת ויגש).
בשנת ק"ל עד שנת קמ"ז לחיי יעקב - יעקב התגורר במצרים (פרשת ויחי).
בשנת ב"א רנ"ה - יעקב מת במצרים בגיל קמ"ז (פרשת ויחי).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי כבר בראשית דרכו של יעקב אע"ה אבי האומה הישראלית בלבד, יעקב אע"ה האיר לכלל זרעו את דרכי ההתנהגות בגלות ואת אפשרות היציאה מן הגלות לגאולה השלמה, לפיכך יעקב נחשב כבחיר האבות, שנאמר: "ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו" (ישעיה, מ"ד, א'). לפיכך התורה בארה את קורות חיי יעקב אע"ה בתוך שבע פרשיות רצופות של התורה הקדושה, משום שהנהגותיו של יעקב אע"ה במהלך חייו מלמדות לכלל ישראל זרעו את דרך החיבור בין המעשים הגשמיים לכוונות הרוחניות הטובות הנלוות אליהם, וגם את דרך הסתפקות במועט הגשמי לצורך ההתעלות הרוחנית, וכן את העלאת חשיבות חינוך הבנים בדרכי ה'. בנוסף לכך דרכו של יעקב אע"ה מלמדת כי למען השגת התכלית האלהית בעוה"ז ניתן לעיתים להשתמש אף בהסתרת האמת מן הבריות, וכן למדנו מנפתלות ירידת יעקב לחרן ועליתו משם כי דרכי האל נסתרות, אך תוצאתם הסופית היא: גאולתם השלמה של ישראל מכל צרות הגלות כמובטח מראש, שנאמר: "לכן כה אמר ה' אלהים עתה אשיב את שבות יעקב ורחמתי כל בית ישראל וקנאתי לשם קדשי" (יחזקאל, ל"ט, כ"ה), ונאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד" (ירמיה, ל', י').
יה"ר שבזכותו של יעקב אע"ה תושע יהודה וישראל ישכון לבטח, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה. כי תעבר במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך" (ישעיה, מ"ג, א'-ב').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, ואשר תקראו
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב