מה לחתונות ולקבלה? 

"כל החברים שהם בני היכל הכלה, צריכים באותו הלילה, להיות עם הכלה ולשמוח עמה בתיקונים שהיא מיתקנת בהם. למחרת, ביום השבועות, הכלה נועדה להיות תחת החופה עם בעלה".

במבט ראשון, נראה שמסופר כאן על חברים שמסייעים לכלה להגיע לליל חתונתה. אולם למעשה, מסביר כאן הזוהר בשפתו הציורית על התפקיד המיוחד של בני דורנו, וכיצד עלינו לפעול כדי לממש אותו וליהנות מכל הטוב והאושר.

כמו בכל סיפור חתונה, קיימות גם כאן מספר דמויות מרכזיות, אלא שבסיפור שלנו כל דמות היא סמל לתהליך רוחני פנימי שמתקיים באדם.

הכלה מסמלת את כלל הנשמות. כשהנשמות מאוחדות "כאיש אחד בלב אחד" הן נקראות נברא.

החתן מסמל את הבורא, האור העליון. הבורא והנברא "נפגשים בחתונה" ומקיימים ביניהם זיווג. הזיווג מסמל את הגילוי הרוחני של הנברא, את האיחוד בינו לבין הבורא.

מחבר ספר הזוהר מספר לנו על חברים שמסייעים לכלה, לנברא, להתכונן למפגש עם החתן. החברים הם אלה שעוסקים בחכמת הקבלה מתוך רצון להגיע לחיבור אמיתי ביניהם, בכך הם מכינים את עצמם לאיחוד הנכסף במשך המצב הרוחני הנקרא לילה.

הלילה מסמל את החושך, כלומר מצב שבו האדם עדיין אינו מרגיש את האור העליון, את הרוחניות. על ידי לימוד הקבלה האנשים מתחברים זה עם זה ובכך משמחים את הכלה, כלומר החיבור ביניהם מהווה מקור של אור לכלל הנשמות וגורם שמחה במרומים.

כשמגיע יום החתונה, היום שבו מתגלה האור העליון ונשלם האיחוד המלא עם הבורא, אותם חברים נהנים מהמאמצים שהשקיעו. מתוך האיחוד ביניהם הם מתעלים להרגשת העולם העליון, ורואים את המצב המתוקן של כלל הנשמות, שנקרא "גמר תיקון".

"ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עמהם. ואלו, החברים העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם".

למרות שספר הזוהר נכתב לפני כאלפיים שנה, מאמר זה מסביר עד כמה חשוב לימוד הקבלה דווקא בימי הגלות הנקראים "לילה".

לפי הקבלה, הגלות היא תוצאה מריחוק וניתוק מרוחניות. גדולי המקובלים הצטערו על כך שהעם שלנו שקוע בתוך עולם החומר, ועוסק במעשים גשמיים בלבד. הוא מתעלם מייעודו - להוביל את האנושות למקום טוב יותר.

בעולם הגשמי, היום מגיע באופן טבעי לאחר הלילה, אולם ברוחניות, דבר אינו קורה מאליו. מישהו צריך לפעול כדי להביא את "אור היום", את גילוי האור העליון לעולם. וה"מישהו" הזה הוא עם ישראל, הדרך לעשות זאת היא לעסוק בחכמת הקבלה.

המיוחד בקבלה הוא שבאמצעותה אפשר לקבל השפעה מיוחדת מלמעלה שנקראת המאור המחזיר למוטב. בעזרת המאור "נפקחות עיני הלומד", והוא רואה, כלומר מרגיש את הכוח העליון שמנהל ומפעיל את העולם.

המקובלים קבעו שבזמננו תסתיים תקופת הגלות הרוחנית, עם ישראל יתעורר מתרדמתו ויביא לעולם את אור היום. אבל קודם יצטרך עמנו להתאחד באהבה.

בשלב השני יביא עם ישראל את שיטת התיקון לכל עמי העולם ואז יהנו כולם מהטוב והאושר שנובעים מן הקשר לכוח העליון.

במאמר "לילא דכלא" מתוארים כל שלבי התהליך הזה. העלילה מתארת זאת באמצעות סיפור ההכנה לחתונה הגדולה שעתידה להתקיים בשבועות, וה"הפי אנד" של הסיפור מתרחש בעיצומו של החג הזה.

עם זאת, עלינו לדעת כי חג השבועות הוא לא רק יום מסוים בשנה, חג השבועות מסמל את גמר תהליך התיקון. מאמר "לילא דכלא" מזכיר לנו שעלינו להגיע למצב זה בימינו. תפקידנו הוא להביא את "אור היום" לאנושות, את היום המיוחד שבו נפגשים החתן, שהוא הבורא והכלה, שהיא כלל הנשמות, תחת החופה.