שואת יהודי עיראק בשירתנו [ה''פרהוד'']
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

שואת יהודי עיראק בשירתנו [ה''פרהוד''] 

מאת    [ 30/05/2008 ]
מילים במאמר: 1300   [ נצפה 5345 פעמים ]

 
 
במשך שנים גדלנו כ"ילדי עצמאות" : השמות הרצל ובלפור, שנת הלידה תש"ח, הפעילות של האב במחתרת הציונית בעיראק - כל אלה חיזקו בנו את התחושה שנולדנו עם הציונות. עם מדינת ישראל המתחדשת.

רק בשנת 1977, בהיותנו בני 29 , יצא לאור ספר של היסטוריון בשם אברהם תוינה, שתיעד בשישה כרכים את קורות יהודי בבל: בין השאר הקדיש את כרך ו' שיצא לאור באותה שנה (1977) לתאר את הפרעות (הפוגרום) ביהודי בגדד בשנת 1941,שנקרא: "הפרהוד". מקריאת הדברים גילינו בתדהמה סוד שהוסתר בתוך המשפחה: שני האחים הבכורים של אמי, נורי ואברהם חבשה הי"ד, נרצחו בפרעות האימים האלה. זו הייתה מכת אגרוף לשאננות שבה חיינו עד אז כ"ילדי עצמאות". הרגשנו צורך לצאת למסע של גביית עדויות.
הלכנו לקרוא חומר על התקופה ההיא, תקופת מלחמת העולם השנייה, תקופתה של השואה באירופה, והתברר שהיו לשואה זו גם הדים בבגדד:
בשנת 1941 עלה לשלטון משטר נאצי בעיראק. ראשיד עאלי אל כילאני המקורב למשטר הנאצי בגרמניה, ביצע הפיכה צבאית והדיח את בית המלוכה .
בחג שבועות 1941, בתחילת שנות העשרים לחייהם , הלכו שני האחים, נורי ואברהם חבשה הי"ד, לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבשה זצ"ל, שהיה איש ידוע בבגדד, אב בית דין של הקהילה, וגם שימש נשיא אגודת " עוזרי דלים ". היהודים חשבו אז שמהומות הדמים פסקו, והשקט חזר. והתברר שלא כך היו פני הדברים.
המון מוסת וצמא דם התפרע אז ברחובות בחג שבועות תש"א, בפראות ובעיניים מזרות אימה פרצו לבתי יהודים - והאסון היה כבד: ההמון המשולהב החל לטבוח ביהודים שמילאו את הרחובות והשווקים, ובלהט השנאה פרצו לשכונות היהודיות, לבתי היהודים. מעשי הרצח המתועדים בספרו של אברהם תוינה הם נוראים וקשים מנשוא. גברים, נשים וטף נרצחו ללא רחמים.
נורי ואברהם הי"ד, יצאו מביתו של הסבא, ונתקלו בהמון המתלהם שקרא קריאות שנאה וסיסמאות נאציות . האחרון שראה את השניים, הוא יהודי שחי כיום בפתח תקוה, ישיש ושמו אליהו חייאק.
לפי עדותו ראה אותם מתבוססים בדמם.
הפורעים הגיעו גם לביתה של משפחת חבשה, משפחתם של הנרצחים. המשפחה ניצלה, כי מצאה מסתור בביתה של משפחה מוסלמית, שהתנגדה להרג האכזרי של היהודים. הקהילה בבגדד נקלעה לשעה אפלה : כשהגיעה הבשורה המרה לסבא יצחק ולסבתא תופחה, אבא ואמא של נורי ואברהם ז"ל, היה הכאב קשה מאד, והאבל כבד מאד.
בלפור תיאר בשירו את סבלו את האב יצחק חבשה, אבי הבנים:
בלפור חקק


משא בבל

שא את המשא, הוא אומר.
שא את המשא הזה משא בבל.
ויהיה המשא הזה, הוא נוהר
משא דמים על הנהרות
משא על הדם בנהרות.
סבא פוכר ידיו ונשימתו קשה.
בחג שבועות, הוא בוער
בחג שבועות מתן תורתנו הקדושה
בשנת תש"א היה המשא.

וזוכר סבי כי במוצאי שבת
(יומים טרם חג השבועות)
באו לו סימנים קשים לרעות.
נר הבדלה הדליק, פתיל כתנה בגביע
של שמן. ועמד הנר קרוב לקיר.
ושלח להבה להאיר.
ונתן כתם שחר על הקיר
ענן גדול ברקיע.
ואמר אז סבי לבניו העתידים ליהרג:
המבדיל בין אור לחשך
חטאתינו ישכיח.

בז' בסיון יום אסרו חג
נאסר החג בנחשתים.
בבקר ראה סבי בקומו משנתו
צפרים שתים
מתות על גג הבית.
ישנים היינו על הגג, הוא אומר
וכל הלילה דמיתי שאני שומע
בחלומי זעקות צפרים
כל הלילה כבו כל הנרות המאירים
בשנתנו כבו מפחד הזעקות.
בבקר ראה סבא
שהדקל בחצרו נעקר
כמו נפל בסערה
גזעו גוסס.
גם כבה וחשך נרו של מאיר
בעל הנס.

כתב בני, אומר סבא
כתב זה השיר.
כתב כי כבה גם רבי מאיר.
כי נתז היין אז לוהט בעורקי הגביע
כי כסה היין חשכה כל הרקיע.
ויחשך היום עלינו
ויחשך טרם עת
ויחשך היום כעיני המת.

מתוך ספרו של בלפור חקק, "ואז בקץ היוחסין", 1987 -- עמ' 61, 1987

סבא שלנו, יצחק חבשה, זכר צדיק לברכה, נותר שבע שנים (7) המום וכואב, מתקשה לשאת את רצח בניו האהובים. ראוהו מסתובב בבתי קפה בשבתות, מסרב להאמין שוב באלוהים שלקח לו את שני הבנים. הוא אמר אז בכאב, שכל יום כיפור היה מתפלל בבכי את הפרק על מות שני בני אהרון, כי תמיד ידע שמי שקורא פרק זה בבכי לא יזכה לעולם למות שני בניו ביום אחד. הוא סרב להשלים עם כך שהאל לא נעתר לבכיו ולקח ממנו את שני בניו. הוא היה על סף אובדן האמונה וסרב ללכת לבית הכנסת. המשפחה חיה באבל שבע שנים, ואבי הבנים נראה רחוק ושבור, וספרי התורה חיכו לו שיצדיק את הדין וישוב לאמונתו.
המשפחה רצתה שמחה, הרבנים לחצו לחתן את הבת הבכירה סעידה. הבת סעידה היא אמנו. השיאו אותה בגיל צעיר, וכאשר ילדה שני בנים תאומים, באו החכמים, דפקו על דלת ביתו של האב האבל, יצחק חבשה זצ"ל ואמרו לו בלחש של תפילה: " חכם יצחק, קיבלת שניים תמורת שניים, זה הפיצוי משמיים על מות הבנים".

באחד משיריו מתאר הרצל חקק את אמו מביטה בשני התאומים שלה, ונזכרת באחים שלה שנרצחו באותן פרעות ארורות בעיראק, בחג השבועות של תש"א:
אמי מרתיחה סכר בשקדים


הרצל חקק

ריח נעים של מי ורדים.
מזלי שאני מחכה לזכרונותי בנעם
היחיד בעולם התואם אותם. הנה השקדים
הכתושים נמהלים במי סכר רותחים.
אמי מכינה לוזינא לבנה
להלדת הילדים.
שני תאומים אחים.

שני אחיה אבדו בפרעות תש"א
גם החכם לא ידע למצא ברוחות היכן אותם
הרוח נשא. ושפתיו יצקו:
לא תקראי לבניך התאומים בשמות אחיך האובדים.
אולי חיים הם. אולי ברחו אל עשרת השבטים.

אמא מוסיפה מי ורדים. מעט הל
מפזרת. שופכת סכר קרוש בתוך. חותכת
בשני אלכסונים.
כאלו דלקו נרות. כאלו יום השנה.
אמא מכינה לוזינא לבנה.

אוהבת היתה, כך אמרה, להביט
בשפתי תאומיה הרכים. גונם יפה
כצוארי הפרחים.
יבש בגוה: האם רוח אחיה באה בבניה.
האם שסעו צואריהם במאכלות רוצחים.
ידיה אמונות על הלוזינא .

מרתיחה, מורידה מן האש, שמה שקדים, מערבבת, כותשת
לחייה יבשות כאלו הסכינה.
האם הל דמעותיה נמס עם האש הלוחשת.

שני תאומים נולדו
עיניהם סכר ושקדים.
ובאויר העמדת פנים לא נשכחת.
מי ורדים.

( הרצל חקק, מתוך ספרו "תעודה נשכחת", 1987, עמוד 66).
האש עדיין לוחשת, המשא עדיין כבד:
שני הבנים התאומים שנתפסו כ"פיצוי משמים", כותבים לכם עתה שורות כואבות אלה. מאז התבררה לנו אמת מדממת זו, התמסרנו איש איש בסדנת היוצר שלו לכתוב פואמה על הפרעות. כעבור שנים נשלמו שתי הפואמות, והתברר שכל אחד מאיתנו כתב פואמה שונה מרעהו: גיבורי הפואמה של הרצל הם הבנים שנטבחו ("כל עוד נפשם בי"), וגיבורי הפואמה של בלפור הם ההורים השכולים ("קבר אחים 1941"). הפואמות נכללו בספרי השירים שלנו שיצאו לאור בשנת 1987, ספרו של הרצל "תעודה נשכחת" וספרו של בלפור "ואז בקץ היוחסין". אנו מצרפים שני שירים שלנו כעדות לפרעות שרוח הנאצים ריחפה מעליהם.
השירים שצוטטו לעיל הם דרך להעביר את המשואה הלאה, לספר את העדות, והשירים על מות שני האחים מספרים עדות שאסור לשכוח:
בשיר הראשון של הרצל - "אמי מרתיחה סוכר בשקדים" - הרצל מתאר את האם של הבנים התאומים, סעידה, מביטה בשני הילדים שלה ונזכרת בשני האחים שלה, שנרצחו בפרעות. החכמים אסרו לקרוא לתאומים שנולדו (כלומר: לנו) נורי ואברהם, כי הגופות של ההרוגים לא נמצאו.
עובדה זו נרמזת בשיר: התברר, שהמשטרה העיראקית קברה המון גופות בתעלות, כדי להעלים את המעשה המרושע. אימנו נושאת עמה טראומה המלווה אותה כל חייה מאז היותה בת 16, כשנשלחה בשם המשפחה לעבור שורות ארוכות של גופות בבתי חולים, והיא לא זיהתה בגופות שנשחתו את אחיה, והייתה הלומה עוד ימים לאחר מסע הדמים בין גופות של מתים. זמן קצר אחר מכן השיאו אותה להביא שמחה למשפחה וללדת את בניה.
השיר מתאר את האווירה של שכול מתמיד, ושל חיים שצומחים מתוך השכול.
השיר השני, שירו של בלפור "משא בבל", שצוטט לעיל, מתאר את השואה של יהודי עיראק, של משפחת חבשה, מזווית אחרת: השיא בנוי כדו- שיח עם האב השכול, סבא יצחק, המספר על מות בניו.
חלפו שנים רבות, ונאמר כמה מלים מעבר לעדות, מעבר לתעודה:
היום אנו מבינים - כי נולדנו כ"ילדי עצמאות" - אך סיפור חיינו קשור גם לכאב שבתקומה, לעומק הזמן היהודי, לסבל של הגורל היהודי. השמות שלנו אכן ניתנו לנו כסמל להקמת המדינה. אבל - מעבר לזאת - לאחר שהתבררה לנו אותה אמת כואבת, שהוסתרה מאיתנו שנים רבות, שבה לבעור האש הלוחשת. המשואה עוברת, אותו אור יקרות של התובנה הרוטטת, האמת העמוקה מנשוא, המורכבת: התקומה הציונית החזירה את עם-הנצח להיסטוריה, לריבונות ולמצב של "עם נורמלי". ואסור, אסור לנו לשכוח את הסיפור, את המכווה, את השליחות: תמיד- תמיד נישאר חלק מן הגורל היהודי. שותפות הגורל היהודית היא גם מנת חלקה של מדינת היהודים שהקמנו בדורנו.
הרצל ובלפור חקק, תאומים זהים, אנשי רוח, סופרים ומשוררים
http://www.hakak-twins.com/
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב