היום הזמנים השתנו-הלחץ גובר וצריך להספיק עוד תואר אקדמי, עוד כסף, עוד רכוש, עוד משרה יוקרתית, עוד כוח ויכולת לנתב בין הקריירה למשק הבית, עוד הרבה דאגות וחוסר שקט. זאת המציאות העכשווית.
אחד מהחלומות שגדלתי עליהם הוא: "איך אראה בשמלת כלולות?!", "איך ערב חתונתי ייראה?!" והגדרת הצלחתי בחיים הינה "התחתנת?!" ועוד מיני אחרים ודומים לכך.
זכיתי לקבל בחיי כמה הצעות נישואין רומנטיות כמו שיש לתקופה זו להציע מעוטרות בטבעת אירוסין וכשהגיע השלב לתכנן את החתונה בחרתי לעזוב, ללכת, לפנות לכיוון אחר.
נאבקתי בתוכי עם החינוך והערכים שקיבלתי בילדותי מול התחושות הפנימיות העמוקות שלי.
"איך הם מצפים ממני שאתחייב לאהוב אדם זר במשך כל ימי חיי?!" הרי כפי ששמנו לב, סטטיסטיקת הגרושים עלתה ועולה פלאים. המציאות השתנתה וכבר אי אפשר להתמיד עם אותם הערכים של המציאות של פעם. על אחת כמה וכמה שנפשו של אדם היא כל-כך משתנה ודינאמית.
מה שהתאים אתמול כבר לא יתאים מחר. הרי אנחנו חיים בעולם מתפתח ומלא בשינויים.
"איך טקס של 4-5 שעות שבו אני נודרת את נדריי בפני אהוב ליבי ייתן לי חלק מהמשמעות של להיות מצליחנית?!" הרי ישנם רגעים של שמחה ואהבה וישנם רגעים של אתגר וקושי.
לא משנה איך תביטו על המצב-מדובר בלהתגורר ולחיות עם אדם שחונך חינוך אחר ושונה ממני, שרגיל בהרגליו לתנאים אחרים, שאופיו שונה משלי אלפי שנות אור ולקונספט הדינאמי והכמעט בלתי אפשרי אני צריכה להתחייב לאהוב, להיות, לרצות?!
המציאות מדברת בעד עצמה. אני לא יוצאת בהצהרות כוללניות כי יש ואני אישית מכירה זוגות שמתגברים על הפערים או יותר נכון מקבלים איש איש את אופיו והרגליו והם מצליחים להישאר ביחד, לאהוב ולהיות אך מצב זה תובע השקעה, התפשרות למען שלום-בית והרבה ביחד.
אני אוהבת להיות בזוגיות. אני צומחת שם, מתפתחת ומתבגרת ואני אוהבת גם לתת לאנושיות שבי מקום וביטוי-דינאמיות, תזוזה ברגשותיי, במחשבותיי ובכל מהותי.
לדעתי האישית, גם אז היו התחושות הללו אצל הנשים הרי לא סתם הוזכרו המילים "חנק", "תקיעות" בפיהן אלא שהיום ישנה יותר לגיטמציה ומודעות לאפשר לתחושות אלו להיות.
