כיום מקובל שהמרכיבים ההכרחיים ביותר בחינוך טוב הם חום ואהבה. גישה זו מנוגדת לדעת תורה. אין ספק שחום ואהבה חשובים מאוד בדרכי החינוך, אך לא הם מהווים לוז עיקר החינוך. יש לדעת שההיפוך המוחלט של החינוך הוא הפינוק. הפינוק הוא אם כל חטאת. חום ואהבה אינם מזוהים עם פינוק, משום שפינוק הוא עידון חיצוני פסול, בעוד חום ואהבה הם פנימיים וחיוביים. ברם היות וחוט השערה מפרידה ביניהם, הנה חום ואהבה בבסיסה של שיטת החינוך, מובילים מהר מאוד למחוזות הפינוק המסוכנים. חינוך אותנטי על פי התורה מושתתת על משמעת ומרות, דיסציפלינה וציות. חום ואהבה הם שלב בית. רעיון זה מפורש במקומות רבים במקרא ובפרט בספר משלי וכן במסורת חז"ל. מאמר אחד מפורסם הוא משפט המפתח של הסוגיה. סוטה מז, א: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר תינוק ואשה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וכן בסנהדרין. 'שמאל דוחה' הולך על אחריות חובה ויראה, בהן יש להרגיל את הילד החניך. רק אחרי זה יש מקום וצורך ב'ימין מקרבת' דהיינו חום ואהבה.
גורם נוסף למשבר הגדול הוא החלפת ערכים בידיעות. בתי הספר מלעיטים את התלמידים בידיעות ומושגים, במקום הקניית ערכים ורכישת אידיאלים. המערכת כולה בנויה על הישגיות וציוני מבחנים. חניך מצטיין הוא זה היודע לדקלם בעל פה את כל אשר תכנתו בו וקלט את השיטות השונות בתחומים הרבים. מצבו האישי ערכי פנימי, לא מעלה ולא מוריד. פה חוטאים לכלל הגדול של 'דרך ארץ קדמה לתורה'. הדגש בחינוך ראוי להיות על דרך ארץ, המובילה ממילא לתורה וחוכמה ולא על תורה תחילה, שכן 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת - נבילה טובה הימנו'.
הסיבה השלישית היא התקנות או התקנון החיצוני, הכפוי על התלמידים. הכרחה והכתבה, הרחוקה מגדרי ההלכה ומוצגת כעיקרה של תורה, הופכת את היהדות כולה בעיני החניכים, למאולצת, מזויפת, מעושה, מלאכותית. 'שקר אין לו רגליים' וסופם לפרוק מעליהם עבודה זרה זו ואז עלולים לבעוט, לכפור ולמרוד בכול, שכן אינם מודעים ליהדות האותנטית שמקורה בלב. רש"י פרשת בראשית: ולא תגעו בו - הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו: 'כל המוסיף - גורע'. לפי דרכינו ההוספה היא חיצונית מטבעה, אחרי ששורש הפנימיות הוא בדבר ה' האוריגינאלי. אדם מצידו יכול להוסיף חיצוניות בלבד והיא תמיד תהיה על חשבון הפנימיות השורשית. אם כן הפינוק, המדע והחיצוניות, הם הם שלושה אויבי החינוך ואילו משמעת, אידיאלים ושורשיות, עמודי החינוך הטוב הם.
עובדת היות הפינוק, ראש לכל מכשולי החינוך ובעצם היפוכו המוחלט, יש לה מקורות נאמנים: ברכות לב, א: דבי רבי ינאי אמרי, מהכא: ודי זהב, מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל. אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. אמר רבי אושעיא: משל, לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי - אלא כרשינין שהאכלתיך. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא? אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי, שנאמר: כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני; רב נחמן אמר, מהכא: ורם לבבך ושכחת את ה'; ורבנן אמרי, מהכא: ואכל ושבע ודשן ופנה; ואי בעית אימא, מהכא: וישמן ישרון ויבעט. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה - שנאמר: וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. רש"י: אין ארי נוהם - שמח ומשתגע ומזיק. מלי כריסיה זני בישי - מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים, זני מתרגמינן למינהו - לזנוהי.
תענית כג, א: אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. תלמוד בבלי מסכת יבמות פרק ד - החולץ ליבמתו: וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה - אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. רש"י: לא רוב הטובה - לפי שיצר הרע מחזר אחריהן כדאמרי' במס' סוכה ושמא תזוח דעתן עלייהו ויחטאו.
חגיגה ט, ב: אמר ליה אליהו לבר הי הי ואמרי לה לרבי אלעזר: מאי דכתיב הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עני - מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי: יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא. רש"י: צרפתיך ולא בכסף - ולא באש כמו שצורפים הכסף באש, אלא בחרתיך בכור עוני לצורפו בו, כור הוא החרס שצורפין בו. ע"כ. ויש להאריך.
דבר מעניין מצינו על מידת הפינוק, שהוא אחד ממאפייניו של עמלק: שמואל: ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק וילך אליו אגג מעדנת ויאמר אגג אכן סר מר המות: רש"י: אגג מעדנות - יונתן תירגם אגג מפנקא: אכן סר מר המות - באמת ידעתי כי סר וקרב עלי מרירת המות: רד"ק: אגג מעדנות - כתרגומו מפנקא כלו' הלך אליו כמהלך המלכים בתענוג כלומר אף על פי שהיה קרוב למיתה הלך אליו בגאוה או פירושו הלך אליו בתענוג ובשמחה כי בחר מותו מחייו וכו': אכן סר מר המות - הגיע מרירות המות ידע כי להמיתו הביאו אותו אליו: אגג מלך עמלק כל כך הצטיין בפינוקו, עד שאפילו לפני מותו בידי שמואל, לא סר מעידון עינוגו, על דרך שאמרו בעירובין יט, א: איני? והאמר רבי שמעון בן לקיש: רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו' שפשעו לא נאמר, אלא הפשעים - שפושעים והולכין לעולם! - לא קשיא; הא - בפושעי ישראל, הא - בפושעי עובדי כוכבים. רש"י: הפושעים בי - עדיין, ואפילו בשעת תולעתם ואשם. ע"כ. גם מהמוות גופה לא חשש אלא מצד המרירות שבה, שאינה חוויה נעימה, להיהרג ולהיחתך לארבע, כמו שעשה לו שמואל הנביא. זוהי גישת המפונק הנהנתן שאף יציאתו מן העולם אינה מפריעה לו, אם לא הכאב הכרוך בה. אותיות 'עמלק' עושות 'מפנק', על ידי החלפת עי"ן בפ"ה הסמוכה לו והחלפת למד בנון כפירוש רש"י שהלמ"ד באה במקום נו"ן. מחיית עמלק מתקיימת על ידי עקירת הפינוק.
