סנהדרין צג, ב: משיח - דכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וגו', וכתיב והריחו ביראת ה'. אמר רבי אלכסנדרי: מלמד שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. רבא אמר: דמורח ודאין דכתיב ולא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו. רש"י: רבא אמר - מאי והריחו - דמורח ודאין, שמריח באדם ושופט ויודע מי החייב, שנאמר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ואפילו הכי ושפט בצדק דלים כגון על ידי הרחה. ע"כ.
חוש מיוחד זה, מישך שייך ברוח הקודש של רישא דקרא 'ונחה עליו רוח השם וגו': 'רוח' ו'ריח' שורשם אחד. 'כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח'. רמב"ם תשובה ט: מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו. מלכים יב: בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו' וכו', הרי הוא אומר ויאמר התרשתא להם וגו' עד עמוד כהן לאורים ולתומים, הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס וכו'. אגרות הרמב"ם - אגרת תימן: אבל אני תמה ממך שאתה מבני תורה ועמדת על ספרי החכמים האינך יודע אחי שהמשיח נביא גדול מאוד וגדול מכל הנביאים מלבד משה רבינו ע"ה וכו'. אבל חייבך לומר כל זה מפני שלא השגחת למעלת המשיח מה הוא ואיך תהיה עמידתו ובאיזה מקום יהיה ואיזה אות תהיה מיוחדת לו. אבל מעלתו תהיה יותר מעולה ממעלת הנביאים ויותר נכבדת זולת משה רבינו ע"ה. ויחד אותו הבורא יתברך בדברים שלא יחד משה רבינו ע"ה. שנאמר בו והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. וקרא לו הקב"ה שש שמות באמרו כי ילד יולד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ א-ל גבור אבי עד שר שלום. וזה שקראו א-ל על דרך ההפלגה להודיע שגדולתו מעולה ממעלת כל אדם. ואחד מן התנאים שיש אצלנו ידועים לכל נביא שיהי' בתכלית המדע ואז ינבא אותו הקב"ה. לפי שהוא עקר אצלנו שאין הנבואה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר וביארו שאפילו גבור שיהיה כובש את יצרו ועשיר עשיר בדעתו וכו'. אבל כלל מעלותיו שיסופר בהם על ידי כל הנביאים ממשה רבינו תחלתם עד מלאכי שהוא סופם תוכל אתה ללקוט אותם מן הארבע ועשרים ספרים וכו'. ע"כ.
מעין מעלת 'והריחו ביראת השם' מצינו נמי בנדה כ, ב: עולא אקלע לפומבדיתא, אייתו לקמיה דמא ולא חזא, אמר: ומה רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה, כי מקלע לאתרא דר' יהודה - לא חזי דמא, אנא אחזי? ואמאי קרו ליה מרא דארעא דישראל? דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה דרבי אלעזר, הוה יתיב רבי אמי קמיה, ארחיה, אמר לה: האי דם חימוד הוא. בתר דנפקה אטפל לה רבי אמי. א"ל: בעלי היה בדרך וחמדתיו, קרי עליה: סוד ה' ליראיו. אפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה דמא לקמיה דרבא, הוה יתיב רב עובדיה קמיה, ארחיה אמר לה: האי דם חימוד הוא. אמרה ליה לבריה: תא חזי כמה חכימי יהודאי! א"ל: דלמא כסומא בארובה? הדר שדרה ליה שתין מיני דמא, וכולהו אמרינהו, ההוא בתרא דם כנים הוה, ולא ידע, אסתייע מילתא ושדר לה סריקותא דמקטלא כלמי; אמרה: יהודאי, בתווני דלבא יתביתו! רש"י: דמרא דארעא דישראל - בקי במראות דם מכל חכמי ארץ ישראל כדמפרש לקמן כו'. ארחיה - הריח בו וכו'. ארחיה כו' - ואע"ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה וכו'. בתווני לבאי - בחדרי הלב אתם יושבים מחדרים מתרגמי' מתווניא כלומר כל חכמה מצויה בכם.
ובשבת פה, א: ומנלן דהא דקים להו לרבנן מילתא היא - דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב לא תסיג גבול רעך [אשר גבלו ראשונים] - גבול שגבלו ראשונים לא תסיג. מאי גבלו ראשונים? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: דכתיב אלה בני שעיר החרי ישבי הארץ; אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו? אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים: מלא קנה זה - לזית, מלא קנה זה - לגפנים, מלא קנה זה - לתאנים, וחורי - שמריחים את הארץ, וחוי - אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא. רב אחא בר יעקב אמר: חורי - שנעשו בני חורין מנכסיהן. רש"י: ומנא לן דהא דקים להו לרבנן - בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה, ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה, לידע כמה יונקים, שלא תתמה לומר: מי הודיע לבריות שיעור יניקה, ואיך יוכלו לעמוד על כן. גבול רעך - ליטע סמוך למיצר, להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים, ומי הם ראשונים - אמוריים וחויים, שהיו בקיאים בכך, כדאשכחן בבני שעיר. מלא קנה זה - קנה המדה שבו מודדין הקרקע. לזית - ראוי לגדל זיתים, וזה לתאנה, והיו יודעין להפריש את הארץ בין קנה לקנה בריחה וטעמה, היכן לזיתים והיכן הוא לתאנים, וממילא דבקיאים היו בשיעור יניקה. שמריחין - סרס את התיבה ודורשה וכו'.
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ו - את קרבני לחמי: תני אין מביאין את המגמר אלא לאחר הסעודה, כלום האורחים נהנים ממנו אלא הריח, כך א' הקב"ה לישר' בניי מכל קרבנות שאתם מקריבים לפניי כלום אני נהנה מכם אלא הריח, ריח ניחח תשמרו להקריב לי במועדו וכו'. ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו, זה הקב"ה. אמ' הקב"ה לישר', בניי מכל קרבנות שאתם מקריבים לפניי כלום אני נהנה מכם אלא הריח, ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו.
מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - פרשת נשא: זש"ה שמן וקטרת ישמח לב, אמר הב"ה כל קרבנות שישראל מקריבים לפני אין חביב עליו כקטרת, שכל הקרבנות לצרכיהם של ישר' הם באים, והשלמים הם באים על הרהורי הלב, אבל הקטרת אינה באה אלא על שמן המשחה, נוסח אחר: על השמחה. הוי שמן וקטרת ישמח לב, וכן את מוצא שלא נשתבחו קרבנות בעולם כקרבנות הנשיאים. ולמה, שהן מקריבין קטרת תחלה בקרבנותיהן, וכה"א על כל א' וא' בקרבנו כף אחת וגו' ואח"ז פר אחד בן וגו'. ולפי' הב"ה משבח קרבן שלכל א' וא' מהם, זה קרבן פלו', זה קרבן פלוני, לימד שערב לפניו והוא משבחן. בא וראה כמה הקטרת חביבה לפניו, שלא ירדה שכינה עד שהקריבו הקטורת, דכתי' עורי צפון ובאי תימן וגו'. ילמדנו. שם - פרשת קרח: בא וראה כמה הקטרת חביבה שעל ידי הקטרת נעצרה המגפה בשעה שא"ל משה לאהרן קח את המחתה וגו' וכו'. ר' יצחק אמר בא וראה כמה הקטרת חביבה שכשבנה משה את המשכן ואת כליו, ושחט הקרבנות וערך על המזבח, וסדר השלחן והמנורה - ולא ירדה שכינה עד שהקריבו הקטרת, דכתי' עורי ובאי תימן וגו'. ילמדנו פ' ואתה תצוה.
משנת רבי אליעזר פרשה יב: גדולה היא התפלה, שהקישה הכת' לקטרת. בוא וראה מה הקטרת חביבה, שצונו הקב"ה לעשות לשלשה עשר מיני קרבנות מזבח אחד ולקטרת מזבח בפני עצמה. חביבה היא הקטרת, שעל בטילתה נענש אחז, שנ' גם סגרו דלתות האולם, וקטרת לא הקטירו. חביבה היא הקטרת, שארבע עשרה קרבנות ישראל מקריבין ביום הכפורים, ואין כהן גדול שואל צרכו אלא בשעת הקטרת, שנ' ונתן את הקטרת על האש לפני ייי. מניין שבאותה שעה היה מתפלל, שנ' תכן תפלתי קטרת לפניך. מפני מה הקטרת חביבה כל כך. שאינה באה על חטא. שכל הקרבנות יש להן במה יתלו, אבל הקטרת אינה באה על חטא. לפיכך אין היחיד מתנדב קטרת, חוץ מקרבן נשיאים, שהיה לפי שעה. ע"כ. ועיין עוד מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה סימן טו באורך.
ברכות מג, ב: אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח - שנאמר: כל הנשמה תהלל י-ה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח. ע"כ.
המורם מכל האמור, כי חוש הריח מתייחד בכך, שהוא מתייחס לנשמה ולא לגוף. בעל חוש ריח מפותח, מבחינה נפשית, רוחנית והשכלתית הוא הבקי כל כך בנושא מסוים עד שדי לו בריח בלבד כדי לעמוד על עניינו לגמרי: רש"י פרשת כי תשא: בחכמה - מה שאדם שומע מאחרים ולמד: ובתבונה - מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד: ובדעת - רוח הקדש: אחרי החוכמה והתבונה, שהן הבקיאות והעמקות המקסימאליות באותו עניין, מגיעה הדעת שהיא רוח הקודש. זהו מקום הנשמה בגוף, כמו הקדוש ברוך הוא בעולם:
ברכות י, א: רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון בן פזי, והוה מסדר אגדתא קמיה דרבי יהושע בן לוי; אמר ליה: מאי דכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וכו'? אמר ליה: אנא הכי קא אמינא לך. הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? - לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה:
מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף;
מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית;
מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו - אף נשמה זנה את כל הגוף;
מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה;
מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים;
יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.
ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ד [ח] מה ראתה נפשו שלדוד לקלס להקב"ה.
דוד אמ' נפש זו ממלא את הגוף והקב"ה ממלא את כל העולם, דכתיב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם י"י, תבוא הנפש שהיא ממלא את הגוף תקלס להקב"ה שהוא מלא העולם.
נפש זו סובלת את הגוף והק' סובל את עולמו, דכתיב עד זקנה אני הוא ועד שיבה וגו'. תבוא הנפש שסובלת את הגוף תקלס להקב"ה שסובל את עולמו.
נפש זו מבלה את הגוף והקב"ה מבלה את עולמו, המה יאבדו ואתה תעמד וכולם כבגד יבלו כלבוש וגו'. תבוא הנפש שמבלה את הגוף תקלס להקב"ה שהוא מבלה את עולמו.
נפש זו אינה אוכלת בגוף והקב"ה אין לפניו אכילה, דכתיב אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. תבוא הנפש שאינה אוכלת בגוף תקלס להקב"ה שאין לפניו אכילה.
נפש זו יחידה בגוף והקב"ה יחיד בעולמו, שנאמר שמע ישראל י"י א-להינו י"י אחד. תבוא הנפש שהיא יחידה בגוף ותקלס להקב"ה שהוא יחיד בעולמו.
נפש זו טהורה בגוף והקב"ה טהור בעולמו, טהור עינים מראות ברע וגו'. תבוא הנפש שהיא טהורה בגוף תקלס להקב"ה שהוא טהור בעולמו.
נפש זו רואה ואינה נראת והקב"ה רואה ואינו נראה, דכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם י"י הלא את השמים וגו'. תבוא הנפש שרואה ואינה נראת תקלס להקב"ה שרואה ואינו נראה.
נפש זו אינה ישינה בגוף והקב"ה אין לפניו שינה, דכתיב הנה לא ינום ולא יישן וגו'. תבוא הנפש שאינה ישינה תקלס להקב"ה שאין לפניו ישינה. הנה לא ינום ולא יישן.
מדרש תהלים (בובר) מזמור קג [ה] דבר אחר ברכי נפשי את ה'.
מה הנפש אין אדם יודע אי זה מקומה, כך הקב"ה אין אדם יודע אי זה מקומו, שאפילו חיות הקודש שטעונות כסא הכבוד, אינן יודעות אי זה מקומו ובאי זה מקום הוא נתון, ולפיכך הן אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, אמר דוד תבא הנפש שאין אדם יודע מקומה, ובאיזה מקום היא נתונה, ותקלס להקב"ה שהוא למעלה מעולמו, ואין אדם יודע אי זה מקומו. ע"כ.
לפיכך גם הקדוש ברוך הוא אומר לישראל: 'בניי מכל קרבנות שאתם מקריבים לפניי כלום אני נהנה מכם אלא הריח'. מי כבורא העולם הבקי ומבין, יודע ומכיר את עולמו. על כן מספיק כביכול 'ריח ניחוח לשם'.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תצוה סימן טו: ועשית מזבח מקטר קטרת, זש"ה שמן וקטרת ישמח לב הכתוב הזה מדבר בהקב"ה ובישראל כיצד בשעה שהיה כ"ג נוטל את הקטורת באותה מחתה ביום הכפורים ונכנס לפני ולפנים בבית קדש הקדשים שכן כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מה כתיב שם ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת מהו וכסה לשון מחילה הוא כענין שנאמר כסית כל חטאתם סלה, וכשהיה ענן הקטרת מתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה כאשכול היה יודע שנתכפרו עונות ישראל שנאמר אשכול הכופר דודי לי אם נעשה כאשכול ענן הקטרת והיה מתמר ועולה היה יודע שנתכפר לישראל ושנתקבלו מעשיו ואם לא כסה ענן הקטרת היה יודע שהוא מת שנא' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות נמצאת אומר שכ"ג וכל ישראל מרתיחים בשעה שכ"ג נכנס לפני ולפנים עד שהיה יוצא בשלום, כיון שהיה יוצא היתה שמחה גדולה בישראל שנתקבל ברצון שנאמר שמן וקטרת ישמח לב, שמן זה כ"ג שנמשח בשמן המשחה, וקטרת אלו ישראל שהיו רואין ענן הקטרת שהיתה מתמר ועולה והיו שמחין הוי שמן וקטרת ישמח לב.
ומדבר בהקב"ה שאמר הקב"ה לישראל מכולכם אין לי אלא כ"ג שנמשח בשמן השמחה שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים ואני שמח בו, וקטרת אלו ישראל אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבין אין חביב עלי כקטרת, תדע שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל כיצד החטאת היתה באה על החטא והאשם כן העולה באה על הרהור הלב השלמים אינן באין אלא לכפרה שהן באין על מצות עשה אבל הקטרת אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם אלא על השמחה הוי שמן וקטרת ישמח לב. ע"כ.
'שמן וקטרת ישמח לב' שמן כנגד שם טוב וקטורת כנגד ריח טוב. שם וריח בני זוג הם. שיר השירים: לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך: רש"י: לריח שמניך טובים - שם טוב נקרא על שם שמן טוב: /לריח/ שמניך טובים - שהריחו בהם אפסי ארץ אשר שמעו שמעך הטוב בעשותך נוראים במצרים: שמן תורק - נקרא שמך להיות נאמר עליך אתה שמן אשר תורק תמיד להיות ריח ערב שלך יוצא למרחוק שכן דרך שמן ערב בכל עת שהוא בצלוחית חתומ' אין ריחו נודף פותחה ומריק שמנה לכלי אחר ריחו נודף וכו': ע"כ. עניין השם ביארנו במקום אחר, בהקשר של מעלת אמירת דבר בשם אומרו. צד השווה שבין ריח ושם הוא הגעתם למרחקים. אם כן גם זה מאפיין את רוח הקודש, היא השפעתה הגדולה. שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א: א"ר יודן ללמדך שכל מי שמלמד תורה ברבים זוכה ששורה עליו רוה"ק, שכך עשה שלמה שלמד ושרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי וקהלת ושה"ש. יש לציין כאן לפירוש רבינו חננאל ביומא: אי נמי זקנים יושבין בישיבה היו - כלומר שכינה עמהם כו'. ע"כ. אף הקביעות מעכבת בזה.
אליהו רבה (איש שלום) פרשה י: ודבורה אשה נביאה וגו', וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל ומתנבאת עליהם, הלא פנחס בן אלעזר עומד, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו, אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו, בוא ועשה פתילות והולך לבית המקדש שבשילה, מה אם יהא חלקך עם אנשים כשרים ותבוא לחיי העולם הבא, והוא היה עושה פתילות עבות, כדי שיהא אורן מרובה, לפיכך נקרא שמו לפידות. אמרו, שלשה שמות יש לו, ברק ולפידות ומיכאל, ברק, שפניו דומין לברק, לפידות, על שם שהוא עושה פתילות והולך לבית המקדש שבשילה, מיכאל, על שום מיכאל, הקב"ה בוחן לבות וכליות הוא, אמר לה, דבורה אתה נתכוונתה ועשית פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, ארבה אותך בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל, ומי גרם לו [ללפידות] שיהא מבני אדם כשרים ויבוא לעולם הבא, אמרו, דבורה אשתו, עליה ועל כיוצא בה ועל הדומות לה ועל העושה כמעשיה הוא אומר, חכמות נשים בנתה ביתה וגו'.
אבות ג: הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו': הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו שנאמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי: רמב"ם: זה דבר מוסכם עליו מן הפילוסופים גם כן, שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה, עד שיושגו בקנין חזק, ואחר כן ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההן - יוסיף שמחה בחכמה ואהבה בה ושקידה על ההוספה בה, הואיל ותעוררהו אל מה שהורגל. ואם קדמו קנייני הרעות, ואחר כן למד, ותהיה החכמה מונעתו ממה שיתאוה לו בהרגל - תכבד עליו וישליכנה וכו'. ע"כ.
חוכמה ללא מעשים הרי היא אבסטרקטית ווירטואלית, בלי גיבוי, יסוד, כיסוי וממשות. חוכמה כזו ודאי לא תוליד רוח הקודש. רק חוכמה מעוגנת ומבוססת על מעשים מרובים, מתקיימת 'והיה עלהו רענן' 'ולא ימיש מעשות פרי'. רש"י פרשת פקודי: ויברך אותם משה - אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו וגו', והוא אחד מאחד עשר מזמורים שבתפלה למשה: פרשת שמיני: ויצאו ויברכו את העם - אמרו ויהי נועם ה' א-להינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. ע"כ. ועיין עוד פירושו בתהילים. אם כן אין השכינה שורה אלא על מעשים דהיינו חוכמה בפועל. ויהי נעם א-ד-נ-י א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו:
