גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת יתרו 

פרשת יתרו
'"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"
ההלכה היא שאסור להזכיר לאדם את חטאיו הראשונים. למה אם כן מזכירים ליתרו שהיה כהן מדין?
בזמן דוד ושלמה מלך ישראל היו על אדמתם והיו בשיא פארם - לא קיבלו גרים.
אסור היה לגייר בזמן ההוא, כי חשדו בגר שמטרתו היא להטיב את מצבו. היום, כשבאים להתגייר אין חשש כזה. אנו אומרים לגר שהיום אנו עם שנוא, עם מסכן ואם בכל אופן הוא מבקש להתגייר - מקבלים אותו!
אם כך, כיצד אנו מוצאים ששלמה המלך גייר את בת פרעה?
התשובה: שלמה המלך גייר אותה מפני שהייתה בת מלך, והיא לא מרוויחה דבר כשהיא הופכת ליהודיה.
אומר רבי יהונתן אייבשיץ - גם כשיתרו בא להתגייר, עם ישראל היה בשיא תפארתו: לאחר כל מכות מצריים, לאחר קריעת ים סוף, עם מן במדבר ומתן תורה. "סליחה"! אומרים לו, "עכשיו לא מקבלים גרים", לכן אמרה התורה וישמע יתרו כהן מדין - שהוא לא בא כדי להרוויח משהו, אלא רצה באמת להתגייר. יתרו היה כהן מדין וגדול בפני עצמו, והוא לא היה צריך אותנו לשם כך, ולכן נתנו לו להתגייר.

*********

שתי הפרשות - זו של שבוע שעבר, פרשת בשלח, וזו של השבוע הזה, פרשת יתרו - מתארות שני אירועים מיוחדים, מופלאים, חד-פעמיים: קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. בשני אירועים אלו התגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו לעיני עם ישראל היוצא ממצרים.
על הים - ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל הנביא במראות הנבואה הגדולים שלו (מכילתא),
ובהר סיני - ירד ה' בקולות ובברקים והופיע לעיני עמו ישראל.
למעשה היו אלו שתי ההתגלויות היחידות של בורא העולם אל עמו. עד לאותן ההתגלויות, ומהן והלאה - נסגרו השמים בעדנו, ואין ה' מופיע לעיני כל העם באופן מוחשי וברור כל כך.
לימים, באחרית ימיו, יזכיר משה רבנו את שתי ההופעות נוראות-ההוד הללו, כאשר יסכם את טובות ה' על עמו: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר אלוקים אדם על הארץ... ה?נהיה כדבר הגדול הזה? או ה?נשמע כמוהו? ה?שמע עם קול הלקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה, ויחי? (=מעמד הר סיני); או ה?ניסה הלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה (=על הים)... ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם?" (דברים ד, לב-לד).
לאמור: שתי ההתגלויות להן זכה עם ישראל היו יחידות במינן, מאורעות מופלאים חד-פעמיים במהלך ההיסטוריה, שלפניהם לא היה כן, ואחריהם לא יהיה עוד.
התגלויות נפלאות כאלו - לא יתכן שייעלמו בנבכי ההיסטוריה, יתכסו במעטה של אבק השנים והתקופות, ייעלמו מזיכרונה החי והפועם של האומה. מן הדין שיותירו רושם בנפשה של האומה, ישאירו חותם על נשמותיהם של ישראל שבכל דור ודור.
על האומה הישראלית לנצור בליבה את זכרם של שני המאורעות, ובכך לשמר אותם באופן חי וקיים במהלך הדורות כולם.
והנה, דווקא המאורע הראשון, התגלות ה' על הים, נשאר חקוק בזיכרון העם לדורות-נצח - בתפילתו. בנוסח התפילה התייחד מקום מכובד ומרכזי ביותר לקריעת ים סוף:
בתפילת שחרית, בסופם של פסוקי דזמרה, אנו מזכירים מדי יום ביומו את סיפור ההצלה של עם ישראל מידי המצרים על הים, ומתוך כך חווים מחדש את התרוממות הנפש שהייתה לעם בשעה זו, ומצטרפים אליהם לשיר את שירת הים.
את ברכות קריאת שמע של שחרית אנו חותמים באזכור נרחב של קריעת ים סוף, בו "ים סוף להם בקעת, וזדים טיבעת, וידידים העברת", ושוב - משחזרים את אותה התעלות חווייתית של העם, שראה את מעשי ה' הגדולים, ועל זאת שיבחו אהובים ורוממו לאל: "ה' ימלוך לעולם ועד!".
גם בתפילת ערבית, בסיום ברכות קריאת שמע, אנו שבים ונזכרים במאורע הגדול, בו העביר הקב"ה את בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע.
באופן זה הולך המאורע של קריעת ים סוף ומצטייר לנגד עינינו שוב ושוב, ובכל פעם מחייה מחדש את אותה ההתגלות המופלאה שחווה עמנו - שחווינו אנו - לפני אלפי שנים על הים.
אך כאשר אנו מחפשים אחר זיכרון חי כמו זה, שיישמר בליבנו את המאורע השני, את מעמד הר סיני - אנו נתקלים בשתיקה מתמיהה. לאורך כל התפילה כולה לא נזכר המעמד המיוחד של התגלות ה' על הר סיני בצורה מפורשת (מלבד רמזים בודדים, פה ושם)! מעמד זה לא זכה לתיאור מפורט כל כך, נשגב כל כך, כפי שזכתה לו קריעת ים סוף!
שאלות רבות צפות מול עינינו:
מדוע? האם אין מעמד הר סיני מאורע חשוב דיו בשביל להזכירו בתפילתנו? האם משמעותו פחותה יותר מזו של קריעת ים סוף? ומעל הכול: אם אין לו כל אזכור או ציון במהלך התפילה, כיצד יישמר במהלך הדורות? כיצד יעבור המאורע המיוחד, ההתגלות המופלאה של ה' אל עמו בהר סיני, מדור אל דור? האם נגזר על מאורע זה שיירשם בדברי הימים של ההיסטוריה כמאורע ארכאי ושכוח, שהתרחש לפני מאות רבות של שנים, ואין לו כל ביטוי וציון לדורות הבאים?!
התשובה לשאלותינו תתקבל כאשר נעבור לחפש אחר זכרו של מעמד הר סיני במקום אחר לגמרי. אכן, ההתגלות שעל ים סוף נחרטה לדורות ולנצח בתפילתה של האומה; התפילה היא המקום שבו יצויין המאורע המיוחד לתמיד, ובכך יישמר בצורה חיה ופועמת בליבה של האומה. אולם מעמד הר סיני - פינת-זיכרון אחרת לו, והיא: בלימוד התורה.
מעמד הר סיני, בו נגלה ה' אל עמו ומסר לו את תורתו, לא נשאר לוט באפילת ההיסטוריה; הוא נשמר בצורה פעילה ביותר באורח חייה של האומה. למען האמת, מאורע זה מעולם לא פסק, שכן ה' מסר את תורתו מסיני למשה, ומשה מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים - וכן הלאה במהלך הדורות, עד אלינו ממש; ובשעה שאנו יושבים ועוסקים בתורה - היא היא אותה התורה שנמסרה למשה והועברה אלינו - אנו מקבלים אותה מפי הגבורה, וחוזרים בזה ממש לאותו מעמד מיוחד של קבלת התורה בהר סיני.

המהר"ל מפראג מבסס את ספרו "תפארת ישראל", שעוסק במהות לימוד התורה, על מדרש חז"ל, המתאר בדיוק רב את רגע מסירתה של התורה, את אותה השנייה שבה העביר ה' את התורה לידי משה:
"א"ר ברכיה, הלוחות היו ארכן ששה טפחים, כביכול היו ביד מי שאמר והיה העולם שני טפחים, ובידו של משה שני טפחים, ושני טפחים היו מפרישין בין יד ליד" (שמות רבה).
דברי חז"ל הללו, מסביר המהר"ל, מתארים לנו בצורה מוחשית ומודגשת את אופיו של הקשר שנוצר בין הקב"ה ומשה בשעת קבלת התורה, ולמעשה הם בונים לנו מעין מודל, אב - טיפוס, לסוג הקשר שנוצר בכל פעם שאדם מישראל יושב ועוסק בתורה. הקב"ה ומשה אוחזים יחדיו משני צידי לוחות הברית - זוהי פסגתו של מעמד הר סיני; באופן דומה, כאשר אדם עמל בתורה, הריהו משחזר את אותו המאורע, חוזר אל אותו מעמד מופלא, מתקשר אל בוראו באמצעות לימוד התורה שלו, ומחייה בקרבו את התרוממות הנפש העילאית של יום מתן התורה בסיני.
"זמן תורה לחוד, וזמן תפילה לחוד" (ברכות). שעת התפילה משחזרת בנפשנו את האירוע המיוחד של קריעת ים סוף, ובה אנו מתנשאים על כנפי שירת הים ומצטרפים להכרזת "ה' ימלוך לעולם ועד!". שעת לימוד התורה מקשרת אותנו אל מעמד הר סיני, ובה אנו שבים ומקבלים את התורה מפי הגבורה, ומתקשרים ומתחברים - כבאותה שעה היסטורית ממש - אל נותן התורה. "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל!"

עולם נחצה לשניים
המאורע המרכזי בתולדות עם ישראל - הוא מעמד הר סיני.
מאורע כביר זה, שבו נשקו שמים לארץ, ועם שלם חווה חוויה נבואית שלא הייתה כמוה, ושוב לא תהיה - הותיר את רישומו העמוק בלב עם ישראל עד ימינו. היה זה רגע של מהפך אדיר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות. עובדה היא, כי המעמד החורג מגבולות הניסיון האנושי וההיסטורי המצוי, הערה תכנים חדשים למסגרות ההיסטוריה של האדם באשר הוא. מאז השמיע האלוקים את עשרת הדברות במעמד ההתגלות, שונה הוא העולם, אם כי טרם הגיע לתיקונו השלם.
האלוקים לא נגלה בסיני לפתע פתאום. קדמו למתן תורה הכנות רבות המפורטות בפסוקים המקדימים את תיאור המעמד (שמות י"ט). היו אלו הכנות של מאמץ לקירוב לבבות וליצירת אחדות אמת בין כל חלקי העם.
תשומת לב מיוחדת מושכת פתיחת שיחה זו:
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שם, שם ג'). "לבית יעקב - אלו הנשים. תאמר להן בלשון רכה. לבני ישראל - לזכרים, עונשים ודקדוקים, דברים הקשים כגידין" (מדרש).
לפנינו פניה ישירה ומיוחדת אל הנשים. האלוקים מבקש ממשה, שקודם יסביר להן את העומד להתרחש, ויעשה זאת בלשון ובסגנון, התואמים ומתחשבים באופיין, שהוא עדין ורגיש מאופיים של הגברים.
מעמד הר סיני והחוויה הנבואית שבמרכזו היו גם נחלת הנשים השוות בהחלט לגברים בזכות הגדולה שמעניקה היהדות - זכות הקרבה אל האלוקים.
פניה זו אל הנשים עומדת בניגוד משווע ליחס אל הנשים שהיה מקובל בחברות אחרות באותם הימים, ואף בדורות מאוחרים יותר.
ניגוד זה מלמד אף הוא רבות על המהפכה במושגים שהחלה מאותו יום גדול של מעמד הר סיני. בדרך אל המעמד השגיא הוכיחו בני ישראל בגרות נדירה ומפתיעה.
כך מעיד עליהם הכתוב ומדרשו: "ביום הזה באו במדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט, א'-ב').
חכמינו ז"ל דלו ממכמני פסוק זה את הדברים הבאים:
"גדול השלום, שבכל המסעות כתוב 'ויסעו' 'ויחנו' - נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיוון שבאו לפני הר סיני, נעשו כולם חניה אחת: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. אמר הקב"ה: הרי השעה שאני נותן תורה לישראל" (מדרש ויקרא רבה ט', ט').
היה זה רגע של חסד בתולדות עמנו. רגע ללא מחלוקת, ריב ומצה, רגע שצריך להעלותו על נס. האלוקים ציפה לרגע זה וניצלו להעניק תורה לעמו.
זהו הרגע המתאים ביותר. מטרת התורה היא להרבות שלום. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג', י"ז). אם יוכח שיסוד השלום קיים בעם, פתוחה הדרך למתן תורה.
תרי"ג מצוות לה לתורה. יש מהן שאין ביכולתו של כל יחיד לקיימן, שכן יש מצוות המיוחדות לכוהנים, לנשים ולעוד קבוצות. רק כל העם יחדיו יש ביכולתו לשאת את משא התורה כולה, בשעה שהוא כ"איש אחד בלב אחד" (רש"י על פסוק זה).
רגע הליכוד הוכיח שאכן הם בדרך הנכונה.


הדלת ואנחנו
יש בספר משלי פסוק מתוק מדבש: "הדלת תיסוב על צירה, ועצל על מיטתו" (משלי כו יד). מוכר כל כך וחביב כל כך. כאשר מעירים ילד לאחר ליל שימורים, שיקום וילך לבית הספר. הוא קם מייד, הוא אפילו פוקח עין, הנה הוא מרים את הראש. עוד שתי דקות הוא לבוש. בעוד חצי שעה הוא יתרעם מדוע לא העירו אותו, בעוד חמישים דקות הוא יאמר שהעוד רגע יקום. ובאמת, הוא אמר זאת במו פיו, סימן שלא ישן, אבל לא היה זה יותר מאשר ברק רגעי של ערנות שחלף בשמי הליל של השינה העריבה...
ולשלמה המלך היה על כך משל, שהרי זה ספר משלי: "והדלת תיסוב על צירה". אין דבר מטלטל יותר מדלת זו, עשרות פעמים בשעה נפתחת היא ונסגרת, נטרקת וננעלת ושוב נפתחת. אולם הבעיה היא שתפוסה היא בצירה, סבה לכאן ולשם וממקומה אינה משה.... כיוצא בכך העצל: יכול הוא למלמל, להצהיר, להבטיח, ואפילו להתהפך ולשנות תנוחה, אבל מן המיטה לא יצא, כבול הוא אליה...
רק שאלה אחת דורשת מענה: הציור הזה הרי לקוח מן החיים, מוכר כל כך ומוחשי כל כך, האם בעבורו היינו חייבים לנצל את חוכמתו העמוקה מיני ים של שלמה המלך, החכם מכול אדם - והוא חייב להתאזר לשם כך ברוח הקודש ממרום, שבה נאמרו פסוקי ספר משלי?
מסתבר, שיש כאן רעיון הרבה יותר עמוק ממה שנראה על פני השטח. מסתבר שלא רק הדלת היא משל, אלא גם העצל....
וכאן אנו מגיעים לפרשתנו. "וישמע יתרו"(שמות יח א), וברש"י מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף, ומלחמת עמלק. והכול שואלים: הן לא בכדי התגלגלה שמועה זו עד למדיין הרחוקה: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי (תקיפי) מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען" (שמות טו יד). כולם שמעו. ולא רק שמעו, אלא גם נבהלו, גם רגזו, גם נמוגו. אז מהו "וישמע יתרו", האם רק הוא שמע?
לא, לא רק הוא שמע. אבל רק הוא שמע - ובא. השאר? השאר היו כאותו עצל, פקחו עין, מלמלו משהו, והתהפכו לצד השני....
רבים שואלים במה זכה יתרו, שנקרא על שמו פרשה בתורה. אבל התשובה לפנינו היא: אדם ששמע ובא ראוי לכבוד זה, ראוי לציון מיוחד! כי, בננו, עד שאנו דנים את יושבי פלשת ואלופי אדום, אילי מואב, ויושבי כנען, נתבונן על עצמינו. כמה מאיתנו שומעים - ובאים?! הרי לכל אחד ואחד מאיתנו ידועות אמיתות נצח, והוא מכיר בנכונותן. יודע, למשל, שחייב כל אדם לקבוע עיתים לתורה (שבת ל"א ע"א), ויודע שזו השאלה הראשונה שנשאל עליה האדם כאשר נשמתו מגיעה לתת דין וחשבון (סנהדרין ז ע"א), ויודע גם שאין בעולם אדם שהפסיד מלימוד תורה, ואפילו אם כן - ראויה היא התורה להקרבה. יודע הוא כל זאת, ובכן מה? כמה יודעים ובאים לשיעורי תורה?!
כל אחד יודע כי אסור לדבר בבית הכנסת בשעת התפילה וקריאת התורה וזו היא העבירה היחידה שעליה נפסק בשולחן ערוך שגדול עוונו מנשוא!!! (או"ח קכ"ד ז') כל אחד יודע שבית הכנסת הוא בית מקדש מעט, וחייבים בו על "מורא מקדש". וכל אחד יודע איזה דברים כותב הזוהר הקדוש (ח"ב קל"א ב) ה' ירחם! יודע, אז מה....
ואז, רחמנא ליצלן, האם אינו נכלל במה שאמרו חכמים (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) שהלומד שלא על מנת לעשות - נוח לו שלא בא לעולם? אבל מה, הוא היה רוצה לעשות, לקיים לשנות את הדרך. אבל כאותה דלת קשור הוא לצירו, אינו יכול להתנתק...
נמצא שלא בכדי קרויה פרשת מתן תורה על שמו של יתרו. על שמו של האדם ששמע - ובא!

על יכולת הקשבה וחיפוש האמת.
בפרשת השבוע שלנו, מתאספים למרגלות הר סיני שלושה מליון יהודים ורואים במו עיניהם, כיצד הקב"ה מעניק למשה רבנו את לוחות הברית. יש לחזור ולהזכיר, כי מעמד הר סיני היווה את האירוע המרכזי ביותר, בכל ההיסטוריה של העם היהודי לדורותיו!
מפתיע אם כן, ששמה של הפרשה הוא דווקא...'יתרו'. מי הוא ה'יתרו' הזה, שזכה כי הפרשה המשמעותית ביותר בתורה, תיקרא על שמו?
הפרשה מתחילה במילים הבאות:
"וישמע יתרו, כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל..." (שמות י"ח א).
יתרו שמע על האירועים המדהימים, שאירעו לעם ישראל בעת יציאתם ממצרים והיה מעוניין להצטרף אליהם. רש"י שואל: "מה בדיוק שמע יתרו, שגרם לו לרצות ולהצטרף לעם ישראל? התשובה היא, שהוא שמע על קריעת ים סוף ועל מלחמת עמלק".
למעשה, כל העולם שמע על שני האירועים הללו, אז מדוע התורה מציינת דווקא את יתרו?
התשובה לכך נעוצה באופיו של יתרו ובחיפושו המתמיד אחר האמת. הוא הסתובב בכל העולם, התנסה בכל ה"דתות" וכשנוכח באיוולת שבהן, דחה מעליו כל אחת ואחת. הוא היה מאד ישר עם עצמו והתעקש למצוא את האמת המוחלטת. אנשים רבים נוספים שמעו על יציאת מצרים, אבל רק יתרו היה מספיק פתוח, בכדי לקלוט את המסר האמיתי. העובדה הזו, היא שהביאה את יתרו להצטרף אל העם היהודי - ועל כן קרויה הפרשה, שעשרת הדיברות מוזכרות בה, על שמו!
ידיעה או אמונה?
החלק העוסק ב"עשרת הדיברות", הוא המפורסם ביותר בתורה כולה.
מה למעשה הציווי "בדיבר" הראשון? "אנוכי ה' אלוקיך".
על פניו נראה שאין כאן כל ציווי, אלא הצהרת עובדה ותו לא!
אלא, חכמינו מסבירים, שמדובר במצווה:
לדעת שהקב"ה נמצא וקיים בעולם.
אך למי מיועדת מצווה זו? אם נאמר שהיא מיועדת לאנשים שכבר מאמינים בקב"ה, הרי שאין כל צורך לצוות זאת עליהם ואז המצווה בכלל מיותרת! ואם היא מכוונת לאנשים שאינם מאמינים בו, הרי שבכלל לא אכפת להם מה יש לתורה לומר בנושא זה, כך שגם כאן אין כל הגיון להורות על כך!
התשובה לכך טמונה בתוך המלים: התורה לא אומרת לנו "האמינו בקב"ה". היא גם לא מצווה עלינו לחשוב, להרגיש, לחוש, להניח, לקוות או לייחל שהקב"ה באמת קיים בעולם. התורה בסך הכול מצווה עלינו "לדעת", שהקב"ה קיים במציאות שבה אנו חיים!
החברה המערבית של ימינו, נוטה בדרך כלל לקשור בין הדת ל "אמונה עיוורת", כשלמעשה האמת הפוכה ממש. התורה מצווה עלינו להשתמש דווקא בשכל ובהגיון הבריא שלנו על מנת להגיע למסקנה המתבקשת, שהקב"ה קיים בעולם. ההבנה השכלית הזאת היא חיונית ביותר; אם נתבסס רק על עולם הרגשות שלנו, אנו עלולים לטעות ללא סוף. בתפילת "עלינו לשבח" אנו אומרים: "וידעת היום, והשבות אל לבבך". הידיעה השכלית היא הראשונה בסדר העדיפויות; רק לאחר שהיא כבר מבוססת, אנו יכולים לנסות ולהתחבר גם ברמה הרגשית. "אנוכי ה' אלוקיך" - דע שהקב"ה קיים. זהו הציווי הראשון בעשרת הדברות ולמעשה, זהו הרעיון המרכזי ביותר בעולם היהדות!
כיצד אדם יכול להגיע לידיעה הברורה הזו? במילה אחת - אובייקטיביות.
המשנה (במסכת אבות, פרק א', משנה ח') אומרת לנו: "אל תעש את עצמך כעורכי הדיינים [אלא כשופטים]". עורך דין מתוקף תפקידו, ינסה לקדם את העמדה שלו, ללא קשר לאמיתותה או לתוקפה במציאות. שופט לעומת זאת, שוקל את שני הצדדים בכובד ראש. כשאנו שוקלים במחשבתנו שאלה חשובה כל כך, כמו קיומו של הקב"ה בעולם, אנו חייבים לנהוג כשופטים!
התורה מציעה לנו שלושה כלים, שיסייעו לנו להגיע לאובייקטיביות הזו:

כלי מספר 1: הקשיבו לדברים הנאמרים על ידי הזולת
"בית הלל" ו"בית שמאי" ייצגו שתי גישות בפסיקה הלכתית ובתוקף נסיבות אלו, הרבו לחלוק זה על זה (עובדה שמתועדת לאורך כל ההיסטוריה התלמודית). הם התווכחו כמעט על כל נושא שבעולם וראו את העולם דרך שתי השקפות שונות לחלוטין זו מזו. (לדוגמא, בית הלל טוענים, שיש להדליק את נרות החנוכה בסדר עולה. כלומר, בלילה הראשון יש להדליק נר אחד ובכל לילה להוסיף נר. בית שמאי טוענים כנגדם, שהסדר צריך להיות הפוך, כשבלילה הראשון יש להדליק שמונה נרות ובכל לילה להוריד נר).
ההלכה היהודית, כמעט באופן עקבי (גם בעניין חנוכה הנ"ל), פוסקת כדברי בית הלל. התלמוד מסביר את הסיבה לכך: בכל מחלוקת שהיא, בית שמאי היו מציינים ראשית את הדעה שלהם. לעומתם בית הלל, נהגו להזכיר קודם את דעתם של בית שמאי ורק אחר כך את עמדתם בעניין. בדרך זו, בית הלל הוכיחו, שהם לא רק עסוקים בהצדקת הטענה שלהם, אלא הם באמת מעוניינים להגיע אל האמת המוחלטת. וזו הסיבה לכך, שההלכה היהודית פוסקת ע"פ רוב, כדברי בית הלל.
אנו מבחינים בדינאמיקה הזו, גם במערכות היחסים בחיינו. כולנו מכירים את הטיפוס העקשן, שמעדיף לגונן באדיקות על עמדתו, מגוחכת ככל שתהיה, ורק לא להודות שהוא טועה. (האירוניה היא, שבסופו של דבר, עקשנות עיוורת גורמת לתחושת מבוכה רבה יותר, מאשר הודאה באמת).
בכדי להתחמק מה"מלכודת" הזו, אנו יכולים לנסות ולאמן את עצמנו, לשקול ברצינות את עמדת הזולת. הכלל היסודי אומר: הישארו ממוקדים ורגועים, שוחחו ונהלו דיונים שלווים, במקום לצעוק ולהכריז הכרזות וסיסמאות. אם הדאגה העיקרית שלכם הופכת להיות הצורך להיות צודקים, אתם נאלצים להתבצר בדעותיכם באופן עיקש. אם תהפכו לאנשים מתגוננים ומתפרצים, המגיבים בחוסר סבלנות והקשבה - למעשה, כבר הפסדתם בקרב כולו. בית הלל (וגם יתרו), היו מוכנים להקשיב לעמדת הזולת, היו מוכנים לכבוש את האגו שלהם ולהכיר בעובדה, שהאמת המוחלטת איננה בבעלותם הבלעדית.
חשוב מאד לנהוג כך, בעיקר בתוך מערכת הנישואין. כל אחד מבני הזוג מביא אתו אל תוך המערכת הזוגית, כוחות שונים ומגוונים. ההבדלים בינינו אינם אמורים להוות איום כלפי מוסד הנישואין; נהפוך הוא, הם מהווים הזדמנות נדירה לצמיחה אישית. אילו הקב"ה היה רוצה שנהיה משוחררים מהצורך שלנו זה בזו, הוא היה בורא אותנו אחרת. הנישואין הם יחידה אחת וכאשר אנו מתמקדים במטרות המשותפות שלנו, ניתן להתחיל ולהתייחס אל החיים כ"אנחנו", במקום כמערכת צרה יותר של "אני ואת/ה".
הגישה הזו נכונה גם ברמה הלאומית. בתקופה זו, קיימים תהומות ופערים רבים בין הזרמים השונים של היהדות. לעיתים נדמה לנו, שהפער כלל אינו ניתן לגישור, אך למעשה קיים תחום רחב של הסכמה הדדית. כולנו מסכימים שיש צורך בסובלנות, באמון הדדי, בכבוד ובהבנה. אם כך אנו חייבים לאתר תחומים אלו ולהשתמש בהם לצמצום הפער ולחיזוק הקשר בינינו.


כלי מספר 2: חפשו חברים שמאתגרים אתכם
הגמרא מספרת על רבי יוחנן, שהיה תלמיד חכם ולמד תורה עם אדם בשם ריש לקיש. (לפני שהפך לרב גדול, ריש לקיש היה עבריין, אך זהו סיפור אחר לגמרי...) שני הגברים הללו למדו יחד במשך שנים רבות, עד שיום אחד חלה ריש לקיש ונפטר ממחלתו. רבי יוחנן התהלך ברחובות, התאבל על חברו והיה מדוכא לחלוטין. תלמידיו שאלו אותו: "מה קרה רבנו?" והוא ענה להם: "שותפי ללימוד הלך לעולמו וכעת אין לי עם מי ללמוד תורה". הם מיד הרגיעו אותו ואמרו: "אל תדאג רבנו, אנחנו נדאג לך!" הם הלכו ומצאו אדם מבריק וגדול בתורה, שילמד ביחד עם רבי יוחנן.
כעבור שבועיים, שוב ראו את רבי יוחנן מתהלך ברחובות, כשהוא מדוכא. שאלו אותו: "רבנו, מה קרה? מדוע אתה עדיין כל כך עצוב? הבאנו לך את האדם החכם ביותר, שילמד אתך תורה, מה הבעיה עכשיו?"
ענה להם רבי יוחנן: "השותף החדש שלי כל כך מבריק, שלא משנה מה אני אומר, הוא מביא לי 24 ראיות, שמוכיחות כי הדברים שלי אכן נכונים. אך כשלמדתי עם ריש לקיש, הוא היה מביא לי 24 ראיות שהוכיחו שטעיתי. לזה אני מתגעגע. אני לא מחפש מישהו, שרק יסכים איתי כל הזמן; אני רוצה שותף שיאתגר אותי. רק בדרך זו, ניתן לרדת יחד אל חקר האמת המוחלטת!"
האם באמת בשביל זה קיימים חברים? בשביל לספק לנו אתגר רציני בחיים? אכן כן! שלמה המלך אמר "נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא". חכמינו מסבירים לנו שטובה מילת ביקורת של חבר, מאשר נשיקתו של האויב!
חבר טוב ידאג לומר לכם, אם יש לכם חתיכת מזון שתקועה לכם בין השיניים; האויבים שלכם יחייכו בסתר ויגידו שאתם נראים נפלא! התורה מדברת על 'דקדוק חברים', קפדנות ודקדקנות עם החברים הטובים. בגישה שכזו, אני מסוגל לראות את הזולת לא כאויב, אלא כגורם שבא לתת משקל-נגד להשקפה האישית שלי. כשאני בוחר את החברים שלי, אני מעוניין באנשים שיאתגרו אותי ויגרמו לי בכך להפוך לאדם טוב יותר ולא רק לשחקן טניס מוצלח יותר.

כלי מספר 3: אל תחששו לשאול.
עוד סיפור אחד:

לפני בערך 100 שנים, חי באירופה אדם עשיר, ששמו היה הרב אייזל חריף מסלונים. בתו של הרב הגיעה לפרקה ואביה החל לחפש עבורה את הגבר הצעיר המוצלח ביותר, שיישא אותה לאישה. באותם הימים, המשמעות של "הגבר המוצלח ביותר", הייתה בדרך כלל, תלמיד הישיבה המוצלח ביותר. אז הרב אייזל נסע עד לעיר וולוז'ין, שהייתה בתחום אחריותו התורנית של ראש הישיבה המפורסם, הנצי"ב. (מסופר שבימיו של הנצי"ב מוולוז'ין, למדו בישיבה שלו כ-10,000 תלמידים!) כאשר הגיע לשם הרב אייזל, הוא נכנס אל תוך בית המדרש, דפק בחוזקה על השולחן המרכזי והכריז בקול: "יש לי קושיה מאד מסובכת על סוגיה מסוימת בגמרא. מי שיצליח לענות לי על הקושיה, יזכה לפגוש את בתי למטרת שידוך!"
רחש גדול עבר באולם בית המדרש. סיכוי אמיתי להתחתן עם בתו של הרב אייזל! במהרה נוצר תור ארוך ומסודר ולכל אחד מהתלמידים בישיבה ניתנה ההזדמנות לספק לרב את התשובה. אחת אחרי השנייה, הרב אייזל דחה מעליו את כל התשובות, שנשמעו מפי התלמידים. התהליך נמשך כך מספר ימים, כשחלק מהתלמידים עמדו בתור אפילו פעמיים ושלוש. אבל עדיין, אף אחד מהתלמידים לא הצליח לספק לרב את התשובה הנכונה. כאשר התלמידים סיימו את כל תשובותיהם, הרב אייזל החל לארוז את חפציו כשהוא מתכוון לשוב לביתו.
הוא הגיע עד לקצה העיר הגדולה, כאשר לפתע שמע מאחוריו קול שצעק לכיוונו: "הרב אייזל, הרב אייזל!" הוא פנה לאחור וראה מולו תלמיד ישיבה צעיר רץ במהירות לכיוונו. התלמיד הסביר: "הרב אייזל, אני יודע שלא הצלחתי למלא את התנאי שלך ושלא אוכל להינשא לבתך, אבל רק בשבילי, האם תוכל בבקשה לומר לי מהי התשובה הנכונה לשאלתך?"
"אהה!", צעק בקול הרב אייזל. "אתה תהיה החתן של בתי!"
בחיים שלנו, החיפוש אחר האמת עלול להיות מעוכב, אם אין לנו את האומץ לשאול. כאשר אנו מבקשים את עזרתו של הזולת, אנו למעשה מודים בכך, שאין בידינו את כל התשובות. לפעמים נדרש מאתנו לשאול שאלות מביכות, שאלות שלא נוח לנו לשאול. לעיתים נדרש מאתנו להודות, שאנחנו פשוט לא יודעים, או אפילו להסתכן בכך, שיחשבו שאנחנו בורים. אך כל הסיכונים הללו, זעירים ביותר יחסית לחיים שלמים, המבוססים על שקר וכזב. תלמיד הישיבה נהג באומץ לב בדיוק מהסוג הזה; התנהגות כזו היא סימן המאפיין יושר אישי ואינטלקטואלי.

"אנכי ה' אלוקיך!"
כאשר עמדו כל בני ישראל מול הר סיני, הם קיבלו על עצמם ללא כל תנאי מוקדם, לקיים את תרי"ג המצוות שבתורה. עבור עם שנמצא כרגע ממש בתחילת דרכו, 613 נשמע כמו מספר באמת עצום... אפילו גדול מדי! איך אדם אמור להתחיל ולהתגבר על כמות כה עצומה של ציוויים? אם רק היה לנו רעיון אחד מרכזי וחזק, שיכולנו לתפוס במוחנו, רעיון אחד, שמסכם ומכיל למעשה את כל שאר הפרטים הקטנים...
"רבנו בחיי" מסביר, שאמנם בתורה מופיעות 613 מצוות שונות, אך למעשה הכול כלול בתוך הציווי הראשון של עשרת הדברות, "אנוכי ה' אלוקיך". הכול מסתכם בשורה הקצרה הזו.
מדוע? משום שהנקודה הזו היא הציר, שסביבו הכול מסתובב. ברגע שאנו "יודעים שהקב"ה קיים", השאר כבר מגיע מאליו, משום שאנו מבינים שזוהי מערכת מאוחדת, הוליסטית ושלימה.
מה למעשה התרחש במעמד הר סיני? הגמרא אומרת שכל יהודי הצליח לשמוע את קולו של הקב"ה בעוצמה כה רבה, עד שממש "ראה" את הקול ולא רק שמע אותו. התופעה הפסיכולוגית הזו מכונה "סינתזה", תופעה בה כל החושים מתערבבים ומתעצמים.
ע"פ המסורת היהודית, כל הנשמות של העם היהודי - נשמות מהעבר, מההווה ומהעתיד - עמדו יחד במעמד הר סיני. כאשר הקולות בקעו עד לרקיע השביעי, התורה נחקקה על לוחות הברית... אך אפילו קודם לכן, היא נחקקה בלבו של כל יהודי ויהודי בעולם כולו. הקולות דיברו ואנחנו שמענו.
בקריאת שמע, (שהיא למעשה הצהרת אמונים לעולם היהודי), אנו פותחים ואומרים את המילה "שמע" - תקשיב. ברוגע ובזהירות, אנחנו מקשיבים. בדיוק כפי שהקשיב יתרו.
בעל "השפת אמת" אומר, שבכדי לקבל את התורה, אדם צריך לרצות להגיע אל האמת המוחלטת. האם אנו באמת מעוננים להגיע אל בהירות אמיתית בחיים? בואו ונהיה אנשים הרודפים אחר האמת. בואו נקשיב בזהירות, משום שהמצווה "אנוכי ה' אלוקיך" מזמינה אותנו לגלות מחדש את האמת האלוקית.

**************
תנו לפיטר פן להזדקן - כיבוד הורים
אנחנו חיים בעולם שבו הפער בין ילדים למבוגרים הולך ומצטמצם. מצד אחד, הזיקנה אינה נתפשת עוד כתקופה שלווה עטורת הוד-שיבה, אלא כתהליך של ניוון ושקיעה. לכן המבוגרים מנסים ככל האפשר להכחיש את גילם, להיראות ולהתנהג כילדים. שרלטנים למיניהם מרוויחים הון עתק ממכירת תרופות פלא מחדשות נעורים. דור שלם של פיטר-פנ'ים וטינקרבליות מסתובב היום ברחוב, כשכולם בטוחים שבזכות הניתוחים הפלסטיים ומשחות העשבים הם נראים בני שש-עשרה.
מצד שני, הילדים אינם עוד מבודדים מחברת המבוגרים; הם רואים ושומעים ויודעים הכל, ובטוחים שמגיע להם הכול. ילדים מתלבשים כמו מבוגרים, מדברים כמו מבוגרים, תובעים זכויות כמו מבוגרים. על רקע זה, חשוב לחדד את המסר הגלום בפסוק "כבד את אביך ואת אמך".

הפסוק הזה אינו סתם אחד מכללי הנימוס, המופיע בתורה מתוך רצון לכונן חברה אדיבה ומהוגנת. זהו עיקרון יסודי, המצביע על דרך מסוימת של כינון יחסי הורים וילדים. מקובל לומר שעשרת הדיברות מתחלקים לשני לוחות: בלוח אחד חמישה דיברות שבין אדם למקום, ובלוח השני חמישה דיברות שבין אדם לחברו. החלוקה מתיישבת היטב, מלבד דיבר אחד: הציווי לכבד את ההורים הוא הדיבר החמישי, המופיע בלוח שבין אדם למקום, אף שלכאורה מדובר במצווה שבין אדם לחברו.
אחד מחכמי דורנו הסביר כי כל הדיברות שבין אדם לחברו הן סימטריות: לי אסור לרצוח אותך ולגנוב ממך, כשם שלך אסור לרצוח אותי ולגנוב ממני. אך מצוות כיבוד הורים שונה: היא אינה סימטרית. הבן מצווה לכבד את הוריו, אך הם אינם מצווים לכבד אותו. לכן, במובן מסוים הדיבר הזה דומה יותר למערך המצוות שבין אדם למקום, שביניהן הוא מצוי: גם היחס שלנו אל הקב"ה, להבדיל, אינו סימטרי.

אנחנו חיים בתקופה פוסט-מודרנית, שבה מיטשטשת ההיררכיה שבין הורים לילדים. בעולם המסורתי האמינו כולם שישנה אמת אחת ברורה וחד-משמעית, שעוברת במסורת מאב לבן. בעולם המודרני המסורת נדחתה, אך בדרך כלל אנשים סברו שישנה אמת מוחלטת, אשר אפשר להגיע אליה על ידי ההיגיון האנושי. הן המסורת והן ההיגיון מעניקים להורים עדיפות על ילדיהם: הם חכמים יותר, מנוסים יותר, קשורים יותר לעבר ומבינים יותר את העתיד. אך גם העידן המודרני הוא היום היסטוריה. בתקופה הפוסט-מודרנית, נעלמה האמונה באמת מוחלטת. "לכל אחד", אומר הפתגם המזעזע והרווח, "יש האמת שלו". אם כך, מה יתרונם של ההורים על הילדים? איזה תפקיד יש למסורת, לניסיון ולידע? הילד יבחר בעצמו את דרכו, ולאף אחד אין זכות להכתיב לו מה יעשה ואיך יתלבש ובאיזו דרך יחיה את חייו.

המפרשים מצאו הקבלה בין הדיברות שבשני הלוחות: "אנוכי ה' אלוקיך" מקביל ל"לא תרצח", כיוון שהאדם נברא בצלם אלוקים, ומשום כך אסור להרוג אותו; "לא יהיה לך אלוהים אחרים" כנגד "לא תנאף", כיוון שעבודה זרה משולה לזנות, לבגידה בקב"ה; וכו' וכו'. לפי ההקבלה הזו, "כבד את אביך ואת אמך" מקביל ל"לא תחמוד אשת רעך", כיוון ששתי מצוות אלו דואגות לשלמות המשפחה ולבריאותה. משפחה שבה הורים דומיננטיים תהיה בריאה יותר. קביעת ההיררכיה בתוך המשפחה חיונית בעיקר בשביל הילדים עצמם. היום פסיכולוגים מעבירים סדנאות על "שיקום הסמכות ההורית" - חידוש מעמדם הבכיר של ההורים בתוך המשפחה. הילדים צריכים שמישהו יציב להם גבולות, וינחה אותם בתוך עולם מבלבל ומאיים.

היחס בין הורים לילדיהם צריך להיות מבוסס קודם כל על אהבה. הורים המשתמשים בסמכותם כדי להתעלל בילדיהם או לנצל אותם, הם תת-אנושיים. אך האהבה אינה סותרת את הסמכותיות. אין סימטריה בתוך המשפחה. ההורים הם ראשי הבית, והם צריכים להוביל ולהנחות את ילדיהם בשבילי החיים.

**********

מי יזכה בבת המלך?
בדרך כלל, אחרי שממשיכים בדרך ההלכה, מגלים שהמצות מנעימות את החיים הרבה יותר ממה שמגבילות. הדבר דומה למי שמגביל עצמו שלא לעשן. אמנם יש עליו הגבלות גופניות, אבל רוחו ונשמתו משוחררות הרבה יותר.

לפני כמה שנים, שמעתי משל מעניין:
היה פעם מלך חכם אחד, שהייתה לו בת יחידה. כל בני השרים והחשובים, חיכו ליום שבו המלך יחפש לה חתן. גם המלך עצמו, דאג תמיד כיצד ימצא לה את החתן המתאים. יום אחד הודיע המלך, שהוא עומד לערוך מבחן מיוחד, ומי שיעמוד בו ימצא הראוי לבתו. אלפי בחורים מוכשרים ומוצלחים, הגיעו למקום המיועד.
המלך בנה שם מגדל מיוחד, ובו מאה קומות. הוא הודיע, שהוא עומד לערוך תחרות. מי שיצליח לטפס ולהגיע לקומה האחרונה בתוך עשר דקות - הוא הזוכה.
רוב הבחורים, כששמעו את הדרישה הבלתי הגיונית בעליל, התייאשו מיד. ברור שאין שום סיכוי נורמאלי, לטפס מאה קומות בעשר דקות. המשימה הנדרשת אינה הגיונית לשום בן אנוש, ואין ספק שאיש לא יעמוד במשימה. רובם טענו שהמלך זקן ואינו מבין בספורט, ואינו תופס שהמשימה אותה נתן אינה אפשרית. בודאי יראה בעוד מספר ימים, שאיש לא יצליח אפילו להתקרב למשימה. כשיבין שהמבחן שקבע אינו הגיוני, יוריד את הדרישות. כדאי להמתין ולחכות לזמן זה.
היו מספר בחורים, שהעיזו והחליט לנסות. כשראו לאחר כחמש דקות, שלא עברו יותר מחמש עשרה קומות, התייאשו והפסיקו באמצע.
היה רק בחור אחד, שהחליט לנסות עד הסוף. הוא ידע והבין, שהמלך אינו איש טיפש. בודאי הוא מבין ויודע מה היכולת של בן אדם, ולא יתכן שיצווה לעשות דבר שלא ניתן לקיימו. גם אם נראה כרגע שזה בלתי אפשרי, מוכרחת להיות דרך כלשהי לבצע את המשימה בהצלחה.
הוא החל לרוץ את המדרגות. לאחר כחמש דקות, הגיע רק לקומה השבע עשרה. כמעט כבר התייאש, אבל הבין שחייבת להיות דרך להצליח.
בדקה השמונה, בשארית כוחותיו, היה רק בקומה העשרים ושמונה. דקה לפני הסוף, במאמץ אחרון, הגיע לקומה השלושים בלבד. ואז - אז הופתע לגלות, שכאן נגמרות המדרגות ואין יותר דרך להמשיך הלאה. יש רק מעלית. הוא נכנס למעלית, והגיע תוך עשר הדקות לקומה האחרונה.
שם חיכה לו המלך, מחייך ושמח. הרעיון היה ברור. המלך ציפה לראות, מי יבין שחייבת להיות דרך אנושית להצליח ולבצע את המשימה הלא הגיונית. מי שיבין זאת, ויעשה את המאמץ הגדול והקשה בתחילה, יקבל עזרה בלתי צפויה מהמלך לסיים את כל המשימה, בקלות ובהצלחה.
אנו יכולים להשתמש במשל זה, להבין את דברי משה לעם היהודי בפרשתנו. עלינו לזכור, שרוב עם ישראל חי במצרים, רחוק מאד מקיום תורה ומצות (ראה רש"י שמות יב, ו). במשך השבועות הראשונים לאחר יציאת מצרים, התחילו לשמוע ולקיים מספר קטן של מצות היהדות. מצות הפסח, ברית מילה, שבת, וכיו"ב. ברור שלהתחיל פתאום לקיים מצות כאלו, בלי שהורגלו וחונכו עליהם, היה להם קשה מאד. כעת הם הולכים לקבל בהר סיני, 613 מצות. הדבר היה נראה להם מפחיד מאד. מי יכול לעמוד במסגרת חיים כל כך מגבילה ומיוחדת? איך אפשר לשנות את אורח החיים בצורה קיצונית כל כך? זה בהחלט היה נראה להם, כמשימה בלתי אפשרית.
כדי להסביר זאת לעם, בא משה ואמר לעם בשם ה':
"ועתה, אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ". (שמות יט, ה)
חז"ל מסבירים את דבריו של משה (מכילתא יתרו ב', וברש"י):
"אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות".
הקב"ה בא ואומר לעם: אמנם כעת זה נראה קשה מאד, משימה בלתי אפשרית. אולם אם תתחילו ותעשו את המאמצים הראשונים, תגלו שמערכת החיים של שמירת המצות אינה קשה כל כך. אני אעזור, ואעשה בשבילכם את רוב הדרך. תתחילו רק את שלושים הקומות הראשונות, ותגלו שאת השאר אני אעשה בשבילכם. תגלו שחיי תורה ומצות אינם רק מגבילים, אלא גם נעימים ומתוקים. אם אתם רק תפתחו פתח, אפילו דק כמחט, אני אפתח לכם פתח גדול הרבה יותר להקל עליכם להמשיך.
בדרך כלל, אחרי שממשיכים בדרך ההלכה, מגלים שהמצות מנעימות את החיים הרבה יותר ממה שמגבילות. הדבר דומה למי שמגביל עצמו שלא לעשן, או שלא לאכול משקל עודף. אמנם יש עליו הגבלות גופניות, אבל רוחו ונשמתו משוחררות הרבה יותר.
דבריו של משה, אינם מכוונים רק לדור המדבר. לכל אחד מאתנו, יש הרבה מה לשפר במצבו הרוחני. גם למי שרחוק היום מדרך ההלכה, וגם למי שבתוכה. לכל מי שחושב שההתקדמות היא משימה גדולה מדי, בא הקב"ה ואומר: אם עתה תקבלו עליכם להתקדם, באמת בהתחלה יהיה קשה. אולי גם כעת, נראה לכם כבלתי אפשרי. אבל אם תתעקשו, אני אעזור לכם להצליח. ואז גם יערב לכם בהמשך, כי תגלו שרק ההתחלות קשות.

********************
והעם רואים את הקולות
במעמד הר סיני מגיעים בני ישראל לרמה כזו שהם "רואים את הקולות" וכדי להבין כיצד יתכן שיראו את הנשמע? עלינו להתבונן במשמעות ההבדל בין שני חושים אלו של האדם שגם סותרים וגם משלימים זה את זה - השמיעה והראיה.

פרשתנו ממשיכה את סיפור תהליך הגאולה של עם ישראל וממשת את הנאמר למשה בסנה "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". ואל לנו לטעות ולחשוב שבכך הושלמה הגאולה, כי רק בהגיעם לארץ ישראל תושלם גאולת ישראל "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם".
במעמד הר סיני מגיעים בני ישראל לרמה כזו שהם "רואים את הקולות" וכדי להבין מה כוונת התורה במאמר זה שנראה לנו סותר והרי כיצד יתכן שיראו את הנשמע? עלינו להתבונן במשמעות ההבדל בין שני חושים אלו של האדם שגם סותרים וגם משלימים זה את זה - השמיעה והראיה.
כאשר אדם רואה משהו, הוא רואה בבת אחת מכלול כלשהוא. כשרוצים לגרום להבין מכלול שלם למישהו אומרים לו חזור לאחוריך והתבונן, או, הבט נא השמימה. לעומת זאת בשמיעה שומע האדם כל דבר לחוד, בזה אחר זה, שהרי האדם שומע הברה ועוד הברה ולא מילה שלימה.
אם כן, הראיה היא הסתכלות וחיבור למכלול והשגת הפרטים דרך הימצאותם בכלל, בעוד שהשמיעה היא הסתכלות והתחברות לפרטים והבנת המכלול כבנוי מפרטיו.
העם מבקשים בתחילה: אנו רוצים לראות את מלכנו, מבקשים שהקב"ה בעצמו ידבר עמם ולא כפי שאמר הקב"ה למשה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" ואין הקב"ה מסכים אלא לאחר שכנוע של משה.
אזי מגיעים העם בצורה חד פעמית לדרגה שהם "רואים את הקולות", כלומר אין הם שומעים פרט ועוד פרט במנותק מהמכלול, אלא רואים איך כל פרט נכנס למכלול הכללי ולא מפריע ולא נוגד לשני.
אולם אין הם עומדים בכך ומבקשים משה "דבר אתה עימנו ונשמעה ואל ידבר עימנו הלקים פן נמות"; אין הם מסוגלים לקלוט את ראיית הקולות, שכך יהיה כשהקב"ה ידבר, אז מבקשים ממשה שהוא ידבר עמם וכך ישמעו ולא יראו. שאם לא כן ימותו, משום שהאדם באובדן חושים דומה למת בהרגשתו.
גם כיום ישנן שתי נטיות סותרות: נטייה המתמקדת בפרטים, בקוצו של יוד ובהלכה פרטנית בלי לראות ולהתעסק במכלול, בלי לראות איך הכול מתחבר לעבודתו יתברך. לעומתם ישנם אלה המתעסקים במכלול ואינם רואים חשיבות בהתעסקות בתילי תילים של הלכות. ושתי הגישות לבדן אינן שלימות, אך צריך עבודה רבה להגיע לאיחודן בלי שאחת תבוא על חשבון השניה. (כדוגמת זה, כשבאה הגמ' ומפסיקה באמצע עניין ורוצה להסביר הלכה לעמקה , אומרת "תא שמע", בעוד שהזוהר הקדוש כאשר הוא מבקש להכניסנו לעמקה של התורה קורא לנו ואומר "תא חזי").
העם במעמד הר סיני הגיע למצב של יכולת לראות את הכול במחובר גם אם לא לזמן ארוך וכך יכלו להיות "כולם כאיש אחד", מה שאיפשר להם לראות איך הקול האלוקי מתהפך להישמע לכל אחד ואחד כפי יכולתו והבנתו.
רק פעם אחת נוספת הגיע מישהו ליכולת כזו, בערש יצירתו של עם ישראל, לפני עקידת יצחק. כאשר נצטווה אברהם אבינו "לך לך - והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". אך בבא אברהם ויצחק לפני הר המוריה לא מצינו שאומר לו הקב"ה כלום, אלא "וירא את המקום מרחוק" ובמדרש "ראה ענן קשור על ההר" וכן יצחק, כלומר הצליחו הם לראות את מה שהיו צריכים לשמוע.
ובאמת לפני העקידה ישנם שלושה ימים כדוגמת שלושת ימי הגבלה שלפני קבלת התורה. שהרי אברהם, יסודו של עם ישראל, הוא הראשון המצליח להגיע לאיחוד חושים בעבודת ד' וכפי שבמעמד הר סיני המטרה "כי אם ליראה" כך גם "בהר ד' יראה" ולפני הכול ההתבדלות המוחלטת להקב"ה "ונשתחווה ונשובה" - "ויקדו וישתחו", "והשתחוויתם מרחוק".
ולאחר שמגיעים לרמה של ראיית הפרטים בתוך המכלול "והעם רואים את הקולות" מבקשים ממשה לדבר עמם כבתחילה ועונה משה "כי לבעבור נסות אתכם לבלתי תחטאו", הקב"ה העלה אתכם (לשון להעלות על נס) וטבע בכם בפנימיותכם את הניצוץ היהודי שגם אם לחוץ אינו נראה, בפנים הוא חי וזורח לאט לאט. כפי שאומר הזוהר שבדור הגאולה "טב מלגו וביש מלבר".

אלוקים וההורים
פרשת יתרו מספרת על מעמד הר סיני וקבלת עשרת הדברות. הדברות נכתבו על שני לוחות, שהיה ביניהם הבדל ברור: הלוח הראשון כלל מצוות שבין האדם למקום - לאלוקים - למשל: אמונה בה', האיסור לעבוד אלוהים אחרים, לא לשאת את שם ה' לשווא וכו'. הלוח השני כלל מצוות בין אדם לאדם אחר - לדוגמא: לא לגנוב, לא לרצוח...
אחד מעשרת הדברות הוא "כבד את אביך ואת אמך". היינו מצפים שהדיבר הזה יופיע על הלוח השני, עם יתר המצוות שבין אדם לחברו. אבל הוא לא. כיבוד ההורים מופיע על הלוח הראשון. מדוע?
הסיבה היא שמערכת היחסים הורה-ילד דומה למערכת היחסים אדם-אלוקים. זאת ועוד: מרגע הינקות, הדרך שבה מתייחס ההורה לילדו מעצבת את תודעת הילד לגבי התייחסות האלוקית אלינו.
לכן, תפקידו הראשון במעלה של ההורה, הוא לשדר לילד שהוא אהוב ומוערך; ייחודי ומיוחד; שדואגים לו ומגנים עליו. משום שזו הדרך שבה מתייחס ה' אל כל אחד מאיתנו.
פעם קראתי סיפור על אב שהושיב את בנו על גדר ואמר לו לקפוץ. "אני אתפוס אותך", אמר האב. הילד קפץ - אבל האב נסוג לאחור ונתן לילד לצנוח על הקרקע. כאשר הביט הילד לעברו עם דמעות בעיניים, אמר לו האב: "רציתי ללמד אותך שיעור חשוב: אף פעם אל תסמוך על אף אחד!"
זה בדיוק ההפך ממה שהתורה רוצה שנלמד את ילדינו. מעל לכל, הורה חייב להעניק לבנו תחושת ביטחון עמוקה, ולטעת בו את המודעות התת-הכרתית שעם אלוקים - אנחנו אף פעם לא לבד!!!
זריקת עידוד
הרב יהושע שקלאר שליט"א, מפקח ברשת חינוך תורנית, התפעל מנער כישרוני, מבריק. בכל ביקור בבית הספר, נהנה מתשובותיו המחוכמות. ציין לעצמו לעקוב אחרי הנער בהתקדמותו. מובן, שלא היה זה הנער היחיד, ולא בית הספר היחיד. עבודת קודש מוטלת על המפקחים והמפקחות: לעקוב אחרי מיומנות המורים והמורות, להדריך ולכוון ככל הנדרש. לעקוב אחר הספק החומר, לדרוש מצוינות ברמת הלימודים. ובין השאר, כפי שאתם רואים, גם לשים לב על תלמידים. רק ברשתות החינוך התורנית!
יום אחד ביקר באותו בית ספר, בחן את התלמידים ונהנה מתשובותיהם. ציינם לשבח, ושאל: "ואיפה רחמים?" שם בדוי, כמובן. נענה בשתיקת מבוכה.
בחדר המנהל, בשעת הסיכום, שב ושאל. סיפרו סיפור נורא: רחמים זה התחבר לנער קל דעת מבית ספר אחר, הכיר אורחות חיים אחרים, והמשטרה תפסה אותם "על חם" בפריצה לדירה בעיצומו של יום הכיפורים, כשידעו שהמשפחה שוהה בבית הכנסת!
"זה נורא", אישר המפקח, "אבל איפה הוא?!"
סיפר המנהל שרחמים התבייש לחזור לכיתה, ואף להסתובב בשכונה. דאגו ומצאו עבורו מקום במקום אחר בפנייה תורנית אחרת. שינסה להשתקם שם, ולפתוח דף חדש. שאל המפקח לשם המוסד, וחווה דעתו. אכן, מקום טוב.
כשחזר לביתו נטל טופס רשמי של רשת החינוך, וכתב מכתב נרגש: "רחמים היקר! ביקרתי היום בבית סיפרך ולא ראיתיך. תשובותיך הנפלאות והקולעות היו חסרות כל כך! שאלתי אודותיך, וספרו שעברת לפנימייה. אני מקווה שאתה מתעלה שם בתורה כגודל כישרונך, ועוד תהיה לגדול בישראל! כתוב לי, בפר לי מה לומדים ותשלח איזו קושיה או תירוץ שעלו בדעתך. אני מצרף כאן מאה שקלים, לדמי כיס. אם תצטרך עוד כסף, כתוב לי!".
רחמים קיבל את המכתב, ופרץ בבכי נרגש: בטוח היה שהוצמד לו אות קלון, שכולם יודעים מה קרה, איך נתפס בגנבתו. שבבית ספרו מפיצים את הסיפור, מיידעים כל אחד. והנה, המפקח ביקר, ולא שמע. יש מי שמאמין בו, שנותן בו אמון ומצפה ממנו לגדולות. הוא לא יאכזבו! רחמים, שעד אז היה שקוע בדכדוך ובדיכאון עמוק, התעודד והתנער, שלח מכתב עם קושיה, קיבל מכתב עם תרוץ ומאה שקלים נוספים, דמי המרצה ועידוד. וכך חודש אחר חודש. ועלה מהפנמיה לישיבה גדולה. הקים בית לתפארת, והיום הוא מחנך בישראל!
מה שתשומת לב מחוללת, מה כוחו של עידוד!
והוא כל כך מזכיר את פרשת השבוע. היו האבות הקדושים, היו שבטי יה. והנה הידרדרו בניהם, שקעו במ"ט שערי טומאה, עבדו עבודה זרה. הבורא יתברך חילצם, והביאם להר סיני. ומה אמר להם? "והייתם לי סגולה מכול העמים, ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט ה). אף מילה על העבר, אף לא רמז תוכחה ואזהרה. רק מבט אל העתיד, והבטחות מרוממות!


לראות את הקולות

תופעה מעוררת השתוממות הייתה במעמד הר סיני: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר" (שמות כ', י"ד). אמנם, אין מקום לשאלה כיצד ייתכן הדבר, שהרי המעמד כולו היה על-טבעי. אולם מן הראוי לשאול, לשם מה היה נחוץ שיראו את הקולות? מה נוסף למעמד בהתגלות מיוחדת זו?
שני חושים משמשים את האדם לצורך קליטת מידע מהסובב אותו, השמיעה והראייה. בין השניים קיים הבדל בסיסי. חוש השמיעה הוא כלי הקיבול של החלק הרוחני שבאדם. הידע שהאדם קולט על ידי חוש השמיעה שייך לתחום המופשט, ועליו "לתרגם" את הנשמע לתמונה מוחשית בעזרת כח הדמיון. למשל, אדם השומע תיאור של פרח, יודע מה הם צבעיו, צורתו ומידותיו, אולם אין הוא רואה לפניו את הפרח. עליו לאמץ את מוחו, ולהרכיב בעזרת כח הדמיון "תמונה" של אותו פרח, רק אז יצליח לראותו לפניו בעיני רוחו. לעומת זו, חוש הראיה פועל בצורה הפוכה. הוא קולט את החלק המוחשי, ועל האדם לתרגם את התמונה למושגים מופשטים, באם אכן ירצה בכך.
עם זאת, ברור של"תרגום" זה קיימות מגבלות. גם אם הוא יהיה מוצלח, לעולם לא יהיה ביכולתו להגיע למידת איכותה של ה"קליטה הישירה". מי שלא ראה את הפרח, לעולם לא יצליח לקבל תמונה חיה של אותו פרח, יהיה התיאור מדויק ככל שיהיה .וכן להיפך, הרואה לפניו פרח, לעולם לא יצליח לתרגם את המראה לתיאור מילולי מושלם.
מתן תורה, ההתגלות האלוקית עלי אדמות, היה אירוע שכל כולו רוחני. באופן טבעי, לא היה ביכולתן של העיניים לקלוט מאומה מאשר אירע שם. אמנם האוזניים קלטו והעבירו את המסר למוח וללב, אך אם הדברים היו מסתיימים כאן, הייתה קבלת התורה לוקה בחסר, שהרי רק חלקו הרוחני של האדם קלט את המעמד, בעוד שהחלק הגשמי יצא מקופח. אמנם הוא היה מקבל "תרגום", והיה מקבל תמונה כלשהי ממהות התורה, מגילוי השכינה, אולם לא הייתה זו תמונה חיה אלא תמונה מלאכותית. רצונו של הקב"ה היה, שמעמד הר סיני יקיף את עם ישראל בשלמותו, לא רק את החלק הרוחני, אלא שהמאורע ייקלט גם על ידי החלק הגשמי, על ידי כח הראייה. לכן, זכו בני ישראל לראות את הקולות. הרוחניות הפכה לדבר גשמי, לדבר שניתן לראותו בעזרת חוש הראייה. באופן זה היה המעמד האלוקי מושלם מכל הבחינות.